דבר העורכת: עולה לי

איור: ד״ר הינריך הופמן, מתוך הספר ״יהושע הפרוע״   
איור: ד״ר הינריך הופמן, מתוך הספר ״יהושע הפרוע״   

עדי עוז, עורכת מגזין "את", היא אישה עצבנית וזה לא נעים בכלל. אז למה זה עוזר לה בחיים האלה?

88 שיתופים | 132 צפיות

 

אני לא נחמדה. כלומר, אני יכולה להיות בת אדם חביבה למדי, מנומסת, מצחיקה, כמה מחבריי הטובים אפילו יהיו מוכנים להעיד (תחת לחץ לא מתון ואיומי סכין) שאני אדם די כיפי בסך הכל, אבל כל זה לא רלוונטי כשאני כועסת. כשמשהו מרגיז אותי באמת הכעס משתלט עלי, מוחק את הנחמדות ומותיר רק שרידים דקים עד בלתי נראים של נימוס. העצבים הופכים להיות חזות הכל. הקול שלי עולה, הגבות מתכווצות ואני יורה חצים חדים ואכזריים שמוחקים כליל את מי שמולי ולא משאירים לו סיכוי.

אחרי שההתפרצות עוברת, המסכן שספג אותה מוצא לעצמו פינה להצטנף בה ואני נשארת לבד, מרוקנת, עם תחושות חרטה עצומות שאין לי לאן להוליך. בדיוק כמו בשיר ההוא של לאה גולדברג על הילד הרע: "׳לך מפה!׳ אני מבקש אותו / כי אני רוצה לגרש אותו. / אבל הוא נִטפל ונִטפל! (…) או אולי – כשקצת אגדל –
יעזוב אותי וחסל?״

אז זהו, שלא. עוד רגע אני כבר בת 40 ועדיין לא למדתי לספור עד עשר לפני שאני הורגת מישהו במילים. פשוט כישלון מוחלט ביכולת ניהול כעסים. איזו בושה. בכל זאת, עורכת ראשית, אישה מכובדת, עיר ואם בישראל, יודעת משהו על העולם הזה, ועדיין שני הילדים שלי חושבים ש"פאק" היא מילה לגיטימית. הם לא יודעים מה זה אומר, אבל הם שמעו את אימא חוזרת על זה הרבה יותר מדי פעמים. בושה, כבר אמרתי?

הבעיה איתנו, האנשים העצבניים, היא שלא מבינים את המצוקה שלנו. מאז השיר הזה של לאה גולדברג, שזכה לעיקר תהילתו לפני יותר מ־30 שנה, איש לא מרחם על חמומי המוח. להפך. רק מחפשים לעשות לנו שיימינג בכל הזדמנות. בכל פעם שאנחנו מאבדים את זה מישהו מיד שולף מצלמה ומתחיל לתעד את מה שיכול להפוך לסרטון ויראלי. לכל מיני מגבלות נפשיות אחרות האנושות דווקא מגלה הבנה: לבעלי בעיות בקשב וריכוז המציאו את הריטלין, לסובלים מאין אונות המציאו את הוויאגרה, לסובלים מחרדה ודיכאון יש ציפרלקס, ורק לנו, העצבניים, אין תרופה ואין מזור. אותנו תקעו עם ה"לספור עד עשר" נטול הכימיקלים והלכו לחפש עוד תרופה להתקפי חרדה. למה רק הדכאוניים והחרדתיים נהנים מכל הקופה? למה חברות התרופות לא משקיעות אנרגיה בלהמציא איזה כדור שהופך אותך לבן אדם? מה, אנחנו לא בני אדם?

איור: ד״ר הינריך הופמן, מתוך הספר ״יהושע הפרוע״
איור: ד״ר הינריך הופמן, מתוך הספר ״יהושע הפרוע״

אבל החלק הכי נורא בסיפור הזה הוא שזה לגמרי עובד לי. במציאות הישראלית־שוביניסטית־פוסט מודרנית שאנחנו חיות בה, עצבים הם חלק משמעותי מאוד בהישרדות וגם בקידום. זו הדרך היחידה לגרום למובילים להביא לך את המטבח, להזיז את בעל הבית שיתקן לך את הנזילה או לגרום לדואר למצוא לך את החבילה (טוב נו, על מי אני עובדת פה, הדואר הוא דד אנד שבו גם העצבים הכי גדולים הולכים למות בפינה ליד תחפושת אלזה משנה שעברה).

צעקות ועצבים הם גם הדרך היחידה כנראה להתקדם פה בקריירה. יש לי הרבה שיחות עם נשים צעירות על כל מיני דילמות בשלבים שונים של הקריירה שלהן, ולרובן אני ממליצה לצעוק. "לעמוד על שלך" היא הדרך המנומסת לקרוא לזה, אבל שתינו יודעות שאני מתכוונת לצעקות רמות ומבט מצמית. כי במציאות חיינו התוקפנית כל כך, אם את לא מתנהגת כמו זכר אלפא עצבני שמשתין מסביב ומסמן טריטוריה שבה לא כדאי שיתעסקו איתו, אז גם לא יתייחסו אלייך כמו אל הזכר הזה. והזכר הזה, לטס פייס איט, שולט בחיינו. ואם את רוצה להיות בעמדה של כוח, את צריכה להפגין כוח.

במציאות הישראלית כוח זה לא איפוק, כוח זה "להיכנס באימאימא שלהם", ולכן, באופן אבסורדי, התכונה הכי שנואה עלי, זו שמשאירה אותי במקום הכי פרימיטיבי מבחינה אישיותית, היא גם התכונה שעזרה לי להתקדם ולעלות במעלה הקריירה.

ואולי משם גם יגיע הפתרון. אולי אני פשוט צריכה לחכות שהחברה הישראלית תירגע קצת, שאנשים ינשמו עמוק וישיגו את המטרות שלהם בלי לצרוח, בלי להשפיל, בלי לסמן טריטוריה, לכבוש ולרמוס. ואולי אז, סוף סוף, הילד הרע באמת יעזוב אותי וחסל? רק אם אפשר בבקשה, זה יכול לקרות לפני שהילדים שלי יבינו מה זה "פאק"?