האח הגדול הוא אתה

רתם איזק בכניסה לבית האח הגדול | צילום: בן קלמר
רתם איזק בכניסה לבית האח הגדול | צילום: בן קלמר

הפייסבוק והריאליטי הופכים אותנו לטוקבקיסטים קהי חושים שרואים מולנו רק דמויות מקרטון. מחשבות בעקבות הכניסה של רתם איזק לבית "האח הגדול"

88 שיתופים | 132 צפיות

זה היה חודש אמוציונלי מאוד עבורי מבחינה טלוויזיונית. גם "לואי" חזר לחיי עם הדיכאון הקיומי, המצחיק והמטריד שלו, גם נפרדתי בעל כורחי מאנשי "מד מן" הסוערים וגם "משחקי הכס" חזרה להרעיד אותי (אני מתכוונת לזה בצורה המילולית ביותר: אצלי כל צפייה בפרק של "משחקי הכס" מלווה ברעד בלתי נשלט – כנראה שזו דרכה של מערכת העצבים שלי להתמודד עם החרדה התמידית מהרצח/אונס/התעללות הבאים). אבל מה שהגביה את סף הריגוש הטלוויזיוני שלי לגבהים חדשים היה כניסתה של רתם איזק לבית "האח הגדול".

רתם היא חברה, קולגה, כותבת שעובדת איתי כבר הרבה שנים. היא אחד האנשים הבודדים בעולם הזה שיכולים לספר לי שהם נכנסים לבית "האח הגדול" בלי שאנסה לשכנע אותם שהם עושים טעות גדולה. אני מכירה את רתם כאדם מצחיק ושנון ולפני כניסתה לתוכנית הייתי משוכנעת שהקסם שלה פשוט יישפך מהמסך אל כל בית בישראל. בדיעבד מתברר שלא הכרתי מספיק טוב את "האח הגדול". תכלס, מעולם לא צפיתי באמת בתוכנית. העבודה בעיתונות תמיד חייבה אותי לזפזפ לשם, להבין בגדול על מה מדובר, אבל מעולם לא הצלחתי לצלול פנימה. מעולם גם לא הבנתי את כוח המשיכה של התוכנית: הרי אנשים שסגורים בחלל קטן ולא אמורים לעשות כלום פשוט לא עושים כלום. זה משעמם. וכשאנשים תקועים ביחד, הם תמיד רבים. תמיד שונאים. תמיד נכנסים לפינות. ואם חלילה הצליחו להיחלץ מהפינות – האח הגדול יעשה להם מניפולציה שתפיל אותם בחזרה לפינה צרה ואומללה. למה זה מעניין בעצם? למה אלפי אנשים מרותקים לריבים קטנוניים כל כך, מיניאטוריים ממש, בין זרים הסגורים יחד בקופסה?

יכול להיות שזה עוזר לצופים הבוהים לשכוח את הריבים הקטנים והקטנוניים שלהם עצמם. יכול להיות שזה גורם להם לשכוח את הריבים הגדולים, הענקיים, המעיבים על חיינו כולנו (אירן, דעא"ש, הפלסטינים, הטלפון מהבנק). אבל נדמה לי שהסיבה העיקרית שאנשים צופים בתוכניות ריאליטי היא כדי להתנשא על הזולת. להרגיש טוב יותר ממישהו אחר. "להתעליין", כדברי הסלנג שהולך ותופס תאוצה. ביטוי טוב "להתעליין", ולא במקרה הוא הצטרף לאחרונה לשפה. אנחנו חיים בעידן ההתעליינות. טוקבקים מתלהמים, שיימיניג, לינצ'טרנט – כולם נובעים מדבר בסיסי אחד: להגדיר את עצמנו כטובים מהאחר.

מדהים כמה הצורך הזה בסיסי. קמאי. הוא קיים משחר ההיסטוריה. אבל הפייסבוק עושה את התהליך הזה קל בהרבה וזול לביצוע לעומת זמנים קדומים. היום לא חייבים לגייס צבאות כדי להרגיש טוב יותר מהאחר, מספיק לטנף עליו בפייס ולקבל 67 לייקים.

ההתאבדות של אריאל רוניס בעקבות שיימינג ברשת, גרמה לכולם בפייסבוק לקרוא לזהירות, לרגישות. לא למהר לשתף סטטוסים מכפישים. פתאום כולם נבהלו מהיכולת של אשמה ובושה להרוג.

אבל בתגובות ל"האח הגדול" אף אחד לא ניסה לחוס על הדיירים. חבריי לפיד שלפני רגע קראו לעצור את ההתלהמות בעקבות מותו של רוניס, קראו לרתם "זונה", לנטלי "סמרטוטה", לנירו "נחש". הרוב הגדול לא ניסה לעדן, לאזן, לחשוב על האדם שנמצא שם, לראות מעבר לעריכה המהונדסת היטב של "האח הגדול".

דרך מספרי העריכה שלו נטלי נראתה גם בעיניי כמו סמרטוט רצפה חסר אישיות, כמו שכתבו כולם, וגם נירו הצטייר כמניאק. רק רתם לא נראתה לי זונה. מכיוון שאני מכירה אותה ואוהבת אותה יכולתי לראות מעבר לדמות ש"האח הגדול" מכר לי.

על שער הגיליון הזה נמצאת יאנה יוסף. בראיון איתה היא מסבירה עד כמה מעליב אותה הביטוי "פליטת ריאליטי", עד כמה קשה לה עם עיתונאי הרכילות שלא סופרים אותה. היא מספרת למשל איך הם פרסמו בניגוד לרצונה את מין העובר שנמצא ברחמה עוד לפני הסקירה הראשונה של ההיריון. זו לא כזו דרמה, נכון, יש טרגדיות גדולות מאלה, אבל כל מי שהייתה בהיריון יודעת כמה אמוציות וחרדות מצויות ברגע הזה שלפני הסקירה הראשונה. אבל עיתונאי הרכילות ההוא לא ראה את זה בכלל, הוא ראה מולו רק את ה"סלב", דמות מחוקה מתוכן, את הפלקט שיצר "האח הגדול".

וזה גם מה שקורה לכל אחד מאיתנו ברשת. כל מי שאנחנו פוגשים במרחב האינטרנטי הופך לשטוח. קשה לנו לראות מעבר לפוסט. בפייס כולם הופכים בעינינו ל"סלב", כלומר לדמויות שאנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אף שתכלס אין לנו מושג קלוש עליהם. ומתוך ההיכרות השטחית הזו אנחנו מרשים לעצמנו לשפוט אותם. להתעליין.

אם תמשיכו לשבת בכורסה הנוחה ולאכול את הפלקט שהמסך והרשת מאכילים אותנו בו אתם עוד עלולים להאמין שרתם "זונה". אבל האמת היא שרתם מצחיקה ומתוקה. היא אדם טוב, נאמן וישר. זה רק האח הגדול בן זונה.

כולנו אחים גדולים.