הילד שלי רק בן 9. אז למה לעזאזל נתתי לו סמארטפון?
עדי עוז, עורכת "את", בטוחה שבעוד 50 שנה אף אחד לא יבין מה חשבנו לעצמנו כשנתנו לילדים סמארטפונים. אז מה גרם לה להישבר ולתת לילד שלה אחד?
עוד מעט אתן לבכורי את הסמארטפון הראשון שלו. אירוע טראומטי למדי. היישר מה־Top3 של החרדות שלי: מיד אחרי הפעם הראשונה שהלך לכיתה א', ואחד לפני ההליכה לבקו"ם. הפעם אפילו לא התכוננתי כראוי. זה פשוט לא היה בתכנון. לא התכוונתי לצייד אותו בסמארטפון בתחילת כיתה ד', כיוונתי הרבה יותר עמוק לתוך גיל ההתבגרות.
הוא רק בן תשע, התחיל עכשיו לחזור עצמאית מבית הספר. קנינו לו נוקיה של פעם כדי שיוכל להתקשר אם משהו לא בסדר. גם ההליכה הזאת לא מפחידה אותי כמו המחשבה על הסמארטפון שעוד רגע אניח בכף ידו. יד חמודה עדיין, של ילד, אוחזת בכרטיס הכניסה אל העולם כולו, אל המקום שבו כל אחד בכל מקום ובכל רגע יכול להפוך לטוקבקיסט המטונף של חייו. לשלוח אליו דיק פיק, סרטון של דאעש או את התמונה של הילדה מהכיתה בתחתונים. מקום שבו הכול מותר, אין דין ואין דיין. אין שוטרים למניעת שיימינג.
אין לי ספק שבעוד 20, 50 או 100 שנה, אנחנו נסתכל על הרגע הזה בהיסטוריה, נדפוק את הראש בקיר ונגיד – מה לעזאזל חשבנו לעצמנו? בדיוק כמו שאנחנו מסתכלים היום בתדהמה משועשעת על התמונות של סבא וסבתא מעשנים באוטובוס לאילת, או ליד השירותים בטיסה של אל על. כמו לשמוע סיפורים על הלינה המשותפת בקיבוצים, על קיבוצניקיות שעשו תורנות הנקה לכל התינוקות – שומעים, מחייכים במבוכה המומה ולא מבינים. בדיוק כך נסתכל על עצמנו, על הרגע הזה בהתפתחות האנושית, ולא נאמין. והנה, אני דווקא כן מבינה בזמן אמת את גודל האבסורד ובכל זאת עושה את זה.
בכל גזרה אימהית אחרת אין לי יומרות גבוהות. אני אימא בינונית וסבירה שלא מתאמצת לספק לילדיה סביבה "בריאה" במושגי הטרנד הנוכחי. אנחנו חיים בלב תל אביב, בין צחנת רכבים לצחנת צואת כלבים עם הומלסים משוטטים ברחובות. אנחנו לא טבעונים ולא צמחונים, לא גלוטנים ולא בריאותנים. ילדי שותים חלב, אוכלים בשר, מנשנשים ממתקים, רואים סרטונים ביוטיוב, משחקים קלאש רויאל. אני לא מכניסה להם באופן מכוון שום חרדות לסיסטם. לא מהסוכר ולא מעוזריו. הדבר היחיד שכן בדיבור הוא עניין המידה – הם יודעים שהכול מותר אבל במידה הנכונה. בפרופורציות. אפשר שוקולד אבל רק אחד. אפשר מסכים אבל לא יותר משעתיים ביום. אפשר קורנפלקס מלא בשוקולד אבל רק בבוקר. אני בטוחה שכל גורואיות הבריאות של העולם מצטמררות כשהן שומעות את זה אבל איכשהו, זו נראית לי הגישה הנכונה יותר לחיים – במקום איסור מוחלט שרק עושה יותר חשק – חינוך למידה ולפרופורציות. בבוא העת זה גם מה שאגיד להם על סקס, סמים ואלכוהול (טוב, נו, חוץ מסקס. פה אף פעם אין דבר כזה יותר מדי).
אבל כל הגישה הסבירה והבינונית הזאת לחלוטין לא מסתדרת לי עם הסמארטפון. פה אני לא רואה שום מידה נכונה. הכול פרוץ ומאיים. הייתי רוצה שהם פשוט לא יתקרבו. שלא יעברו את הפתח אל הנקודה הכי נמוכה שאליה יכולה האנושות להגיע – השפלות, שיימינג, שוביניזם.
אבל אז הגיעה כיתה ד' והתברר שלכל הכיתה כבר יש סמארטפון ושיש גם וואטסאפ כיתתי ורק הבכור שלי לא שם. זו הנקודה שבה אימא בינונית וסבירה כמוני נשברת. לחץ חברתי קל והופ, אני מוכנה לעבור את הפתח. לא יכולה לשאת את המחשבה שרק הוא יהיה היחיד מכל הכיתה שלא יראה את "סרטונים מצחיקים 2" ששיתפה הרגע זהר הבת. עד כאן.
אז בוא ילד. קח טלפון חכם.
רק אל תשכח שמהצד השני שלו ישנם המון טיפשים. תבטיח לי שתספר לי כשתפגוש אותם.
[interaction id="59d33867933e3000017a81ca"]