דרוש גבר: הטור של לינוי בר גפן

איור: ליאורה זמלמן
איור: ליאורה זמלמן

את לינוי בר גפן לא תמצאו יותר במפגשי העצמה נשיים או באסיפות לאימהות בלבד, כי אם רוצים מהפכה אמיתית חייבים לשלב בתוכה את הגברים

88 שיתופים | 132 צפיות

 

בבוקר יום שישי אחד הוזמנתי לסלונה הרחב והיפה של אחת ממנהלות ארגון פמיניסטי גדול, יחד עם עשרות נשים נוספות. עוד דיון על הדרך לשלב אימהוּת וקריירה. באוויר שוב עלו טענות על מנהלים לא מתחשבים, על הצורך לדאוג לאכוף את החוק הקיים וסיפורים על וונדר־וומניות שגידלו חמישה ילדים ועסק עצמאי במקביל. "אתה יכול לאסוף את רנן מהגן ולהאכיל אותו עד שאגיע?", סימסתי לאבי הבנזוג כשהבנתי שלא אחזור בזמן. כשענה "בטח", הבנתי למה אין יותר טעם שאגיע למפגשים דומים.

זה לא יעבוד בלי גברים, גבירותיי.

אם הם לא חלק מהמפגשים, מהדיונים, מצבירת הידע – אנחנו ממשיכות להניע בספירלה את מקהלת המשוכנעות.

לא אגיע יותר לימי "העצמת בנות" בחטיבות הביניים. אני לא רואה שום טעם לכנס 40 ילדות בנות 13 בחדר ולעודד אותן ללמוד פיזיקה ומתמטיקה ואת הבנים בינתיים לשלוח לשחק כדורגל עד שנחדיר בבנות קצת אומץ. הבנים צריכים לשבת שם איתן ולשמוע. אולי אחד מהם גם יעלה את השאלה שמנקרת בי: למה אנחנו לא מעודדים בנים ללמוד ספרות והיסטוריה? למה אנחנו תמיד מבקשים "לשדרג" את הנקבה אל העדפות הזכר ולא להפך? אתם מרוצים מחבורת העילגים שצומחת כאן? אם הוא ילמד קצת שירה ותולדות עם ישראל בגיל 16, הוא נידון לאבטלה ועוני? אולי אם נעודד את הבנים להשקיע קצת יותר במקצועות ההומניים נקבל דור מוצלח יותר של גברים? אולי, רחמנא ליצלן, אם הם יבחרו לעסוק במקצועות טיפוליים, יהיה סיכוי להפסיק להתייחס אליהם כאל מקצועות נשיים ולתגמל אותם כמו שאנחנו מתגמלים את אימא – בחיבוק פומבי ושקל תשעים במשכורת?

לא אגיע יותר למפגשים שבהם הקהל מורכב כולו מנשים שמתאספות כדי לרטון ביחד על אלימות, כביסה ואפליה תעסוקתית. כשגברים שומעים על זה בעיתון או מבת הזוג זה לא מספיק. הם צריכים לחיות את זה. הפטור שאנחנו נותנות להם משיחה מעמיקה, נטולת שיפוט, כזו שבה הם באמת לומדים על מה שעובר עלינו, חייב להסתיים. ומי יודע, אולי יש להם רעיונות טובים?

גם אסיפת הורים שכוללת נטו אימהוֹת אין לי יותר שום כוונה לפקוד. נמאס. בילד שלי מטפלות בעיקר נשים, אבל גם שני גברים משמעותיים: אבא שלי ואבא של בן זוגי. אף אחד מהם לא טיפל בילדיו כשהיה עוד רק הורה. מחלתו של בן זוגי לצד העבודה ארוכת השעות שלי, הכניסו את המשפחה למצב שבו כל יד עוזרת היא יד משמעותית. לקח כמה חודשים עד שהם למדו איך לא לחתל הפוך (הסקוטשים מקדימה, בויז, מקדימה!) ולמה לא הגיוני להשאיר תינוק זוחל על הספה בזמן שאתה הולך "נשבע לך רק לרגע" למטבח (זה הסתיים בנפילה והשתטחות של הילד על השטיח, לא דרמה גדולה), אבל שניהם כיום יודעים לעשות פחות או יותר מה שכל אימא ואב מעורב יודעים. הם התאמנו על זה.

וילדים מתרגלים למגבלות הגבריות מצוין. לפני כמה ימים רנן, הטף בן השנה שלנו, ניסה לתת לאבא שלו חתיכת קרטון שמצא על השולחן. הבנזוג הושיט יד, אבל בגלל השרירים והגידים המתוחים לא הצליח לפתוח את האצבעות כראוי והקרטון נפל שוב ושוב על הרצפה. התבוננתי מהצד איך הילד מרים את הקרטון שוב ושוב ומושיט אותו לשווא – הקרטון נופל. לבסוף הוא זחל אל ידו של אביו, פתח את האצבעות, הניח את הקרטון וסגר אותן. אחר כך הוא זחל בחזרה אל הכדורים שלו כאילו כלום. מאז הוא מושיט חפצים רק אלי. כשהוא רוצה שאביו יאחז במשהו הוא מגיע אליו ופותח את כף ידו. אולי לא אשאיר אותם לבד ליותר מכמה רגעים, אבל החוויה הזו הבהירה לי שמה שהגבר לא ילמד או לא יוכל ללמוד – יבוא הילד שיתקן.