לינוי בר גפן מורידה את הקול

איור: נעם וינר
איור: נעם וינר

רוצה להיות אישה חזקה? לינוי בר גפן לומדת שוב שבשביל לשלוט במרחב הציבורי את עדיין צריכה להיות גבר, או לפחות להתנהג כמו אחד. טור אישי

88 שיתופים | 132 צפיות

 

בזמן האחרון שמתי לב שאני מנסה לדבר בקול שקט יותר ובאוקטבה אחת מעל זו שהתרגלתי לדבר בה. כנראה גבר עליי הצורך למתן את התיוג הגברי שדבק בי, בין השאר, בגלל הדרך שבה אני מדברת. אולי זה בגלל תחושה לא נעימה שהתחילה לחלחל בי כשהבנתי שאני מצליחה לגייס קשב כשאני מרצה או משדרת היא כי אימצתי את כל הגינונים הגבריים להשלטת סמכות: דיבור אוטוריטטיבי, מהיר, לפעמים אפילו גס, תמיד במכנסיים וללא איפור. האומנם זו הדרך היחידה? כנראה שלא, אבל עם השנים הביטחון שלי גדל, בין השאר בגלל התחושה שאני לא נתפסת כבחורה חלשה שמהווה פוטנציאל נוח לתקיפה. מן הסתם לביטחון הזה תרם אימוץ אותם גינונים גבריים.

לא הרהרתי בזה כשחניתי ליד משרדי "התאגיד". הוזמנתי להתראיין לפודקאסט הכיפי של צליל אברהם שמנתח בכל שבוע את הפרק החדש בסדרה "בנות", והתעכבתי ברכב לעיין קצת בסלולרי בניתוחים של הפרקים הקודמים. מזג האוויר מצוין, החלון פתוח, הראש תקוע במכשיר שמוחזק בגובה העיניים.

אין לי מושג מאיפה הוא הגיח, אבל פתאום נשלחה פנימה היד שלו וחטפה לי את הסלולרי. גבר צעיר, סטנדרטי למראה, עומד מחוץ לרכב ופשוט שולח אליי יד בוטחת – ולוקח. "רואה? ככה בקלות יכולים לקחת לך את המכשיר", הוא מגחך אליי ופונה ללכת. בשבריר שנייה שחררתי את המכשיר מאצבעותיו. הוא לא ניסה להתנגד יותר מדי. פשוט המשיך לצחוק והמשיך ללכת בנינוחות. עכשיו הכל נהיה ברור: המטרה שלו לא הייתה לגנוב לי את המכשיר או ליידע אותי, הכיפה אדומה התורנית, על הזאבים שביער. הוא התכוון להשפיל. בפעולה נונשלנטית אחת הוא התכוון להבהיר לי מי באמת האדון במרחב הציבורי: מי שיש לו כוח פיזי.

"חתיכת אידיוט, חלאה, לך תזדיין", אני צועקת לו כשהוא מתרחק בהליכה שלווה. הוא ממשיך לצחקק. הוא יודע שלא אעז לעשות מה שגבר היה עושה לבחור ממוצע גודל שכמותו במצב הזה – לצאת ולתקוף אותו פיזית. עם כל קללה שאני צועקת אליו אני מרגישה את המצב הקיומי הזה שלו, של מי שעליון על 50 אחוז מהאוכלוסייה לפחות, מחלחל אליי כעלבון צורב. תצעקי, מטומטמת, תצעקי, מה זה יעזור לך.

הרי לא תוכלי להתלונן במשטרה, היא לא תעשה כלום. גם אם הסלולרי היה נשאר בידיו של החוטף השוטר התורן היה מפהק משיעמום מול הזעם הפתטי שלך. ברוכה הבאה למציאות, גברת. טלפונים גונבים לכולם – לגברים, לילדים, לנשים ולקשישים. מה את באה אלינו עכשיו עם הזווית המגדרית של הפשע? נדבר כשיאנסו אותך או כשתחטפי מכות קצת יותר רציניות.

אבל הרשת פתוחה לכולם והיד שלי, של אישה יותר או פחות מהסטנדרט, קלה למדי על המקלדת. בן רגע העליתי לטוויטר שלי את פרטי המקרה ואת העלבון מהנחיתות המובנית בסיטואציות כאלה. הנשים הזדהו מיד. גם כמה גברים גילו גישה מכילה והתעצבנו. אבל גברים אחרים התפנו למלאכה הקדושה הנדרשת בכל פעם שאישה מצביעה על מצבים כאלה והתחילו להסביר לי איפה אני טועה: "כרוכב אופניים אני חש מאוים מנשים נוהגות!", רעם אחד שכנראה שכח שבסטטיסטיקת התאונות הקטלניות גברים אחראים לפי תשעה יותר מקרי מוות על הכביש מנשים. אחרים פשוט לא היו מוכנים לקבל את העובדה שיש הבדלי כוח. אלה, אגב, אותם גברים שיסבירו למה הבדלי כוח הם הסיבה שאסור לגייס נשים לטנקים.

זו לא באמת טראומה שאסחוב איתי הלאה. החיים קצת יותר מורכבים וקשוחים מעוד סיטואציה לא נעימה. אבל שעה אחר כך, כשהקלטנו את הריאיון לפודקאסט, דיברתי באוקטבה הרגילה שלי, הנמוכה, הקצת גברית. אם את לא יכולה לנצח אותם – תצטרפי אליהם.