תדאגי רק לעצמך? הטור של לינוי בר גפן

"כל כך התמסרת לטיפול באחרים", מרצינה הקואצ'רית על מסך הטלוויזיה שמולי אל מול הפעילה החברתית הנבוכה שיושבת איתה באולפן. ערמות הכביסה שאני מקפלת כמעט קורסות אל מול התוכחה המהדהדת מהמרקע אל חלל הסלון: "שכחת את עצמך! איפה את בתוך סדר היום המטורף שלך?!". "אמממ… החיים שלי די מלאים ואני מאוד אוהבת את מה שאני עושה", הפעילה מגמגמת תירוץ מתנצל, "יש המון משמעות בחיים ש…". "לאא!", נזעקת הקואצ'רית בספק דאגה ספק נזיפה, "ומה עם הדברים האישיים? מה את אוכלת? איך את דואגת לעצמך?"

בתוך דקות הופכת הפעילה החברתית הנמרצת לחוסה החדשה במוסד לחינוך טלוויזיוני ואת המקום היא תעזוב רק לאחר ששיערה ייצבע ויקוצץ, התלבושות הצבעוניות שלה יומרו במונוכרומטיות מצמצמת והיא תישבע בספר המתכונים של איגוד מחרימות־הפחמימות שלעולם יותר לא תעז לתקוע קרואסון.

לא היה יותר פשוט להגיד לה שהיא שמנה? בשביל מה כל טראראם ה"תדאגי לעצמך" הזה כשמה שבאמת התכוונו במערכת התוכנית הוא "תתפני ממה שממלא לך את הנשמה לטובת מה שיגרום לנו ליהנות יותר מההתבוננות בך, כי זה קל יותר מלהקשיב לנושאים שאת מקדמת"?

מה זה בכלל ה"תדאגי לעצמך" הזה? כי שמתי לב שכשאני דואגת בעיקר לעצמי התוצאה די מדכדכת. הייתי עסוקה בטרדות שעניינן מתחיל ונגמר בי ואיכשהו זה אף פעם לא הוביל לאושר גדול.

החיפוש "מה יעשה לי טוב" הוא בלתי נגמר וכמעט תמיד יוביל לתוצאה חסרה: כשהעבודה טובה – היחסים לא משהו, כשהיחסים נהדרים – המראה משתבש, כשהמראה מסתדר – העבודה בצניחה.

תמיד תמצאי שריטה שהדאגה לעצמך מחייבת לצבוע. יש לי חברה כזו, טליה, שהחיפוש אחרי אהבה הוביל אותה להרבה יותר מדי מיטות רעות של גברים וכורסאות מנחמות של פסיכולוגים. עם אלה היא קיימה מין לא מספק ועם אלה שיחות לא מנחמות. זה עלה המון כסף וטישו. החיטוט האינסופי שלה בניסיון להבין מה גורם לה לטעות כלל שעות של ניתוח כל פרק ופרק בחייה, עם עצמה ועם זולתה. מה שסייע בנבירה הכרונית הוא העובדה שהג'וב שלה היה מהסוג העצמאי והיא הייתה אדון לזמנה. זה גם מה שאיפשר לה בשלב מסוים ללכת להתנדב במעון לנשים מוכות. היא חזרה משם נפעמת: הסיפורים של נשים עם צרות גרועות משלה מילאו אותה. הרצון לסייע להן השכיח ממנה את ה"תדאגי לעצמך".

למדתי ממנה את הלקח. כשגיא, חבר אחר, התקשר לפני כמה ימים וסיפר שסדר היום שלו כולל בעיקר בהייה בחלל האוויר ומחשבות נוגות על הדיכאון שהוא חייו, המלצתי לו לרדת מהעיסוק בשאלות אמורפיות על משמעות הקיום וללכת לנקות סירי לילה בהתנדבות במוסד שיקומי. אתה לא רוחני, חבר. אתה גם לא מדוכא. מרוב ניסיון להתחבר לעצמך התנתקת מהמציאות, והמציאות היא שאנשים צריכים מישהו שינקה להם סיר לילה כשהם לא יכולים לעשות את זה בעצמם. לא מוצאים בפעולה הכל כך גשמית הזו תשובה לכלום, אבל משהו בהתעסקות הפיזית כל כך, שכל תכליתה הוא האחר במובן הכי בסיסי שלו, פשוט מחזיר את המחשבה לאיזו ראשוניות בריאה. לא טוב לך מוסד שיקומי? לך תצבע בתים לניצולי שואה, תוציא כלבים במכלאות לטיולים בפארק, תארוז חבילות מזון לעניים, מה שזה לא יהיה שיגרום לך רגע לעצור את מירוץ המחשבות על עצמך. הרי בכל רגע שתבחר לחזור אליו תוכל להמשיך בדיוק מאותה נקודה שעצרת, כי ממילא היית הרץ היחידי על המסלול הפנימי הזה.

עד הביקור בתוכנית הטלוויזיה הפעילה החברתית דאגה לעצמה נהדר. היא מילאה את חייה בפעולות שנתנו לה משמעות, עסקה בבעיות של אחרים, ואת אלה תמיד מספק יותר לפתור מאת הבעיות של עצמך. לא היה לה בכלל סיכוי להפסיד. עכשיו, לעומת זאת, נתנו לה סיבה טובה לא להיות מרוצה: נשברה לה ציפורן.