אז מתי? הטור של רתם איזק

איור: נועם וינר
איור: נועם וינר

אולי מרוב ציפייה לדברים הטובים שיקרו רתם איזק מפספסת אותם כשהם קורים באמת. כי איך המציאות יכולה ליישר קו כשהציפיות בשמים?

88 שיתופים | 132 צפיות

 

בגיל ההתבגרות קיבלתי מהוריי ספר מאויר של סנופי שנשא את הכותרת הדי מדכאת ״מתי כבר מתחילים הדברים הטובים?״. ראיתי בבחירה בסנופי הוכחה לכך שההורים שלי חושבים שלא התבגרתי, אבל מספיק היה לעלעל בעמודיו הראשונים בשביל לגלות שהם הבינו שהתבגרתי מהר מדי. שאני מעוניינת לצאת לפנסיה בגיל 16, למרות שהייתה לי ילדות מאושרת, עטופה בנייר פצפצים ומעוטרת בשרשראות חצאי לב מכל בן שני ביסודי. ככה הם הציעו לי חברות פעם, ובגלל שכבר אז הייתי בחורה די רומנטית ומטומטמת, הסכמתי לרובם, כולל להוא שהציע אחרי שהוא זרק לי חול לעיניים.

ובחזרה לכלב המאויר: הספר עסק בחיפוש של צ׳ארלי בראון וחבורתו אחר הרגע שבו הם יבינו שהם הגיעו ליעד. שהם הגיעו ל״שם״, המקום הזה שמחכים לנעוץ בו יתד ואז לתקוע אותה בפיניאטה, שתשפריץ את כל הגודיז שיש לחיים האלה להציע. כבר בגיל 14 הייתי יושבת בחצר הבית שלנו בזכרון ושואלת את חברותיי מתי זה אמור לקרות לנו, הדברים הטובים שאומרים שמגיעים מתישהו. הן ענו שתכף מתחיל עוד פרק של ״המורדים״, זו הייתה תשובה בלתי מספקת בעיניי, אבל זרמתי איתן לצפייה בסלון. הייתה גם הפעם שבה שאלתי את סבא שלי למה אנחנו בעצם חיים אם הכל כל כך חוזר על עצמו. הוא תמיד התייחס אלי כבת גילו, וענה לי ש״חיים בשביל לחיות״. לא ממש הבנתי אותו, אבל האשמתי את האורטודנט שמתח לי באותו היום את שיני הבינה לאונה הקדמית. מאז הגשר ירד, חברותיי התחלפו, סבא שלי מת והוריי יודעים שלפחות פעם בשבוע הם מקבלים, כל אחד בנפרד הודות לגירושים, שיחת טלפון שמתחילה באנחה דרמטית, ממשיכה במונולוג שייקספיר פינת גן מאיר על חוסר היכולת שלי להבין את העולם ומסתיימת בשאלה "מתי כבר יתחילו לי הדברים הטובים?".

וזה לא שהחיים שלי מחרידים: יש לי חברות טובות, דירה שווה (ויקרה מדי, אבל זה כבר סיפור אחר), במות ראויות להביע את דעותיי וחיסכון שמאפשר לי ללמוד לתואר ראשון ושני. שמי אף מניב כמה תוצאות בגוגל, וקמפיין להלבשה תחתונה שקיבלתי העניק לאגו שלי ואחד מציצה. אז למה אין בי שלווה? למה כשהדברים הטובים מסתכלים עלי אני מעדיפה להסתכל אל מעבר לכביש בחיפוש אחר מעבר חציה? האם הפכתי להיות קהת חושים או שזו פשוט תוצאה של חושים חדים מדי?

אני שואלת את חברותיי הבוגרות מתי נלקק קצת דבש. הן עונות שעד שהן יגלו הן מסתפקות בליקוק קלונקס. ובאמת, נראה שכולם מסביבי על כדורים, חטיפים למבוגרים בנסיעה שאמורה להוביל ליעד כלשהו, מתישהו. והנהג שלנו, החברמן, כבר ירד מהרכב כי קיבלנו רישיון נהיגה, אבל אף אחד לא בדק את כושר הניווט שלנו. והווייז הזה שלי נראה לי לפעמים כמו משהו לרשום עליו פטנט ולמכור להמונים, ולפעמים כמו אפליקציה כושלת.

יש ימים שאני בטוחה שהדברים הטובים יגיעו כשאכניס לבנק משכורת של עובדת הייטק, יש ימים שאני בטוחה שהם יקרו כשתיכנס לי בדלת אהבה בגודל הנכון, שכמו בשיר של המשוררת לי עברון ועקנין תהיה "גמישה ונושמת", כזו "שיודעת להיכנס דרך סדק כשהדלת סגורה או לרבוץ על המפתן בשקט בידיעה שהדלת אכן תיפתח". יש ימים שבהם אני חושבת שהדברים הטובים ישתקפו אלי רק מעיניו של ילד או ילדה משלי, ויש ימים שבהם אני חושדת שכל אלה הם רק משככי כאבים שכולם בולעים בלי הכרה כדי לא לשאול שאלות מיותרות. ואולי גם אני צריכה להפסיק לשאול כל הזמן. אולי התשובות מגיעות דווקא לאלה שזורמים עם החיים, נושמים איתם, מתכווצים איתם כשהם קצת לא נוחים ומתרחבים כשהם נחשפים בכל מרחביהם הנדיבים. נראה לי שהגעתי למקום שבו מותר לי לוותר על תפקיד הנסיכה על העדשה שכל דבר קטן מרעיד את עולמה וללהק את עצמי לתפקיד טימון ופומבה, שהולכים ביער בביטחון ומכריזים ש"האקונה מטטה". ברגע שאבין איך בדיוק עושים את זה, אולי אדע לענות על השאלה ההיא של סנופי. ומי יודע, אולי הדברים הטובים כבר פה, ואני פשוט צריכה ללמוד לקשקש בזנב.

השיר המצוטט מופיע בספרה של לי עברון ועקנין "דבר בלתי נראה" שיצא לאור השנה בהוצאת פרדס