מחוברת: הטור של רתם איזק

כמו הרבה סיפורים טובים ואיומים בחיים שלי, גם הסיפור הזה התחיל מבחור. הוא היה נער פוסטר של רווקות צעירות, כזה שיגרום לאימא פולנייה להסמיק בכל ארבע הלחיים: טייס, יפה בלורית ובעל תואר, חוד החנית של הגברים על הנייר. בדייט השלישי עשינו וי על מה שצריך לעשות וי (נו, הדבר הזה שמותר להם לעשות בדייט ראשון אבל לך פחות), ובדייט הרביעי הרגשתי שלא בא לו עלי. זו תחושה נוראה, הרגע הזה שבו את הופכת להיות שקופה עבור מישהו, שהשארם שלך מתפורר לכל עבר כמו בפלה שנשכחה במושב האחורי של האוטו. הוא היה שקט כזה ומעפן, ואני אמרתי לעצמי שזה בטח כי הוא נורא אשכנזי, ושבטח יש לו איזה יעד אקזוטי להפציץ מחר. אבל אחרי שהוא ליווה אותי לדירתי הראשונה בעיר, הוא עצר בפתח חדר המדרגות ואמר: ״אני ממש מחבב אותך, אבל אני חייב שתעשי איזה מאמץ בשבילי". שיט, אמרתי לעצמי, הוא רוצה מין אנאלי. גם אז לא הייתי בקטע. אבל המשך המשפט היה כואב יותר מאותו אקט, והוא עשה אותו בלי שמן או וזלין: ״יש לך אפשרות להיות קצת פחות?״

״פחות מה?", שאלתי בתמימות של בחורה בת 22.
״פחות הארדקור״, הוא ענה בעיני הגבר על הנייר שלו.

כאן היה מין רגע כזה שבו ראיתי לנגד עיניי את האלילה הרוחנית שלי וניסיתי לדמיין מה היא הייתה אומרת במקרה כזה. זו לא הייתה סימון דה בובואר כי בגיל 22 עדיין לא הכרנו, גם לא קתרין מקינון או אדריאן ריץ׳. זו הייתה, כמובן, קארי בראדשו. הסתכלתי עליו בשלווה ולפתע פצחתי במונולוג שהיה יותר עבורי מאשר עבורו: ״לא. אני הארדקור. אני הארדקור בכל מה שאני עושה. ואני לא אהיה פחות. בטח לא בשביל בחור. בטח לא בשביל בחור שכנראה רוצה מישהי שתיתלה לו על הזרוע בערבי טייסת וקצת פחות תבלוט, קצת פחות תהיה בת אדם עם הדבר המוזר הזה שנקרא אופי, ורצונות, וחשקים. אז תודה לך על הדרינק, ולא״.

באותו הערב הבנתי שאני חייבת לחפש תשובות. שאני חייבת למצוא את הדבר הזה שיסביר לי למה תמיד הרגשתי קצת אחרת. למה אני לא בוכה בחופות, למה אני לא מבייצת בכל פעם שאני רואה ילד בעגלה, למה מגרד לי כשמישהי מגלגלת על לשונה באושר עילאי את המילה ״בעלי״, למה יחסי המין מרגישים לי לעתים כמו מפגן כוח אלים, ולמה אני באמת צריכה להסביר לבחור שאני לא צריכה להיות פחות.

כמה שנים לאחר מכן מצאתי את ההגדרה לכל התחושות שעלו בי באותו הערב. באותו הערב הבנתי, לראשונה, שאני פמיניסטית. זה התבטא בכל אותם דברים שהזכרתי מקודם, אבל התשובה שנתתי לעצמי בגיל 22 הייתה שאני מוזרה. שאולי אני לא באמת מחוברת לקרקע.

מאז שהתחלתי ללמוד ולחקור פמיניזם לפני שנתיים וחצי בחוג למגדר בבית ברל, אני לא מרגישה מוזרה. אני מרגישה נפלאה. אני מוצאת תשובות להרבה מהשאלות שהציפו אותי בשנות ה־20 שלי ושממשיכות גם לאחר שמחוגי הכה על 30, הגיל שבו לפתע כולן וכולם מבקשים לתת לי ביס ברחם, גם אחרי היכרות בת דקותיים (הלו, לא שמעתם על פורפליי?). המילה הזו, שמאחוריה היסטוריה מפוארת של נשים אמיצות שהעזו לחשוב ולפעול אחרת, גם במחיר חברתי ואישי, מאפשרת לי לפרוח, כמו שאני. בלי שינסו כל הזמן ״לחבר אותי לקרקע״. הקרקע שלי נהייתה מבוססת יותר, מדושנת בידע, והיא מאפשרת לי לצמוח לגובה. כמו שאני רוצה, כמו שמגיע לי. זה לא פשוט, והדרך מטלטלת, לעתים בודדה. ולכן, גם היום, נשים מפחדות להצהיר שהן פמיניסטיות, בהן גם מובילות דעת קהל, נשים שיכולות להשפיע ולתת כוח והשראה לאוכלוסייה שלמה שמתבקשת, גם היום, להיות קצת פחות.

אז תקשיבו, אני רתם, וכמו שאמרה סימון דה בובואר – ״אני מאוד חמדנית, אני רוצה לסחוט את הכל מהחיים, להיות אנוכית ולהיות בלתי אנוכית״. ובגלל זה אני צריכה פמיניזם. עכשיו.