איך הפכה מיה גלר מפסלת למעצבת תכשיטים?

 

בתכשיטים של מיה גלר התאהבתי הרבה לפני פגישתנו הראשונה (לכבוד הריאיון הזה). מדי כמה חודשים, כשיצא לי לטייל בשנקין, נכנסתי לראות מה חדש בחנות שלה והוספתי עוד פריט לוויש ליסט. המעניין הוא שזו שהכירה לי את כל היופי הזה היא בחורה בת 20, בעוד אני כבר מזמן חציתי את ה־40. זהו חלק מהקסם הגלרי: הוא חוצה גיל. החלק השני של הקסם קשור, כנראה, לאישיות של גלר. אם חשבתם על צעירה תל אביבית מגניבה, קצת מסוחררת מההצלחה – תחשבו שוב. בתום הריאיון קצת התחשק לי (חוץ מלקנות חצי חנות) לשכור את שירותיה כקואצ'רית: יודעת את הדרך, ממש אוהבת את מה שהיא עושה, אוהבת את הלקוחות שלה, רוצה לשמח אותם, ותוך כדי זה לא דופקת חשבון. בקטע טוב.

גלר (33) הייתה בכלל רקדנית בנעוריה וחלמה להמשיך עם העניין לתוך החיים. אך תאונת דרכים במהלך השירות הצבאי חתכה את הסיפור: "לא משהו מוגזם, אבל הייתי צריכה להפסיק לרקוד".

מה הוביל אותך לצורפות?

"כשחשבתי מה מתחשק לי לעשות בחיים, נזכרתי שאני אוהבת מאוד לפסל. רציתי לנסות ליצור פסלים קטנים ולעשות מהם טבעות – ואז הבנתי שקוראים לזה צורפות. מיד עם השחרור עשיתי קורס צורפות, למדתי ארבע שנים במכללת 'אומנית', לקחתי גם סמסטר בשנקר ותוך כדי הבנתי שזה זה. התחברתי לחומר, למתכת, הקסים אותי אז ומקסים אותי עד היום איך אני יוצרת יש מאין".

ואיך מזה מתגלגלים לעסק עצמאי?

"אנשים התחילו להזמין תכשיטים, ומהר מאוד זה פרץ את מעגל החברים והקרובים. הייתי ילדה עם חלומות גדולים ועם הרבה אמונה בעצמי, שעובדת בעבודות זמניות כדי להתפרנס ותוך כדי מוכרת תכשיטים. כשהבנתי שזה יכול להצדיק את עצמו כלכלית, לקחתי קורס לניהול עסק. אבל בגדול – עשיתי הכל לבד".

משינקין ללוס אנג'לס

גם את החנות בשנקין עיצבה בעצמה וכמובן גם צבעה לבדה, חשפה לבנים וחיברה הכל למקום שמייצג את אמנותה בנאמנות. תהליך הייצור מתרחש בסטודיו באלנבי, כשכל תכשיט, לדבריה, עובר דרך הידיים שלה: "יש לי עובדים, כמובן, אבל אני נהנית מהעשייה ומרגישה שאני חייבת להיות חלק ממנה. נכנסתי לזה בלי הבנה של מה אני עושה, דברים קרו לי מוקדם. בגיל 25 כבר הייתי לבד בתערוכה בברצלונה, בלי גב כלכלי ובלי מישהו מכוון, אבל אני כזאת".

מה הסוד?

"זו אולי קלישאה – אבל להאמין בעצמך. אף פעם לא הסתכלתי מסביב כדי לראות מה אחרים עושים או מה 'נכון'. התכשיטים שלי הם באמת פסלים קטנים מבחינתי, עם סיפור מאחורי כל אחד ואחד. לפעמים זה אולי מסתדר עם טרנד כזה או אחר, אבל זה קודם כל יוצא לי מהלב. וזה הסוד, אני חושבת. אני אמנית רגישה, בת מזל דגים, והכל אמוציונלי אצלי".

 

הקהל של גלר, כאמור, מגוון במיוחד ובטווח גילים רחב – 20־40 עם קצוות של בנות 15 ובנות 55. הקולקציה כוללת טבעות שריון, צמידי גולגלות והרבה ניטים בלוק הכי גראנג'י־אורבני. ומנגד – אוסף קלאסי, מעודן, עם יהלומים של נסיכות. ובכלל, את טבעת החותם אריה שלה, למשל, אוהבים גם גברים. אבל הכל מדבר אותה שפה וגם נראה טוב בשילובים. או כמו שגלר מסכמת: "כולם מאותה אימא".

אפרופו אימא – "אני לא מאמינה שאני מספרת לך את זה, אבל יש לי סיפור אחד קטן וספציפי שבדיעבד היה זה שהוביל אותי להיות אמנית", מספרת גלר. "מסיבת חנוכה, אני בת 4־5, ואימא שלי ואני מגיעות לגן לפעילות יצירה של הכנת חנוכיות מבולי עץ קטנים. איחרנו קצת, אז לא נשארו לנו בולים בצורה הסטנדרטית של חנוכיה, כלומר משהו אנכי שממנו יוצאים הכנים. נשאר רק אחד, עגול ושטוח. דאגתי קצת, אבל אימא שלי אמרה: 'אל תדאגי, שלנו תהיה הכי יפה'. ובאמת זו יצאה חנוכיה מקסימה – אבל יותר מזה, הרגשתי איך במשפט אחד אימא שלי שינתה לי את ההסתכלות על אובייקטים ולימדה אותי שהכל אפשרי".

ובסוף, זה בעיקר המון חריצות ועבודה קשה?

"כן, זו עבודה קשה, אבל אני אוהבת אותה, ובהחלט נדרשת גם חריצות. אני קמה מוקדם בבוקר כי אז יש את השקט שלי עם הקפה והמוזיקה לפני שהיום הלחוץ תמיד מתחיל. לעובדה שלעסק קוראים 'מיה גלר' יש משמעות ואחריות. אני צריכה לדעת שהעובדות שלי מרוצות, שכולם אכלו ושתו, וכמובן, הכי חשוב, שהלקוחות שלי מאושרות ממה שהן קנו. שהתכשיט שלי יעשה להן טוב. זו זכות בעיניי שמישהי עונדת טבעת שלי שנים ואוהבת אותה".

לפני כשנה התרחשה גם הפריצה לחו"ל, והיום מוכרת גלר בבוטיקים נחשקים בלוס אנג'לס. לה עצמה, אגב, טרם הזדמן להיות שם: "יש לי מלא עבודה פה", היא אומרת בחיוך, "וזה עובד שם נהדר". לדבריה "מותג שעובד טוב בישראל, זו נקודת פתיחה טובה כדי להתחיל למכור גם בחוץ, גם אם שם זה אומר להתחיל מההתחלה".

אז מה אפשר עוד לאחל לך?

"אושר, בריאות ושימשיך להיות טוב. בן אדם צריך לקום בבוקר ולאהוב את מה שהוא עושה. אני יודעת שבורכתי, כי אני עושה את מה שאני אוהבת ומתפרנסת ממנו, ואני מאוד מעריכה את זה".

 

פורסם במגזין אטמוספירה