בחזרה למרוקו: לנווין לחורף 2015-16
עם קולקציה שספוגה בנוסטלגיה וזיכרונות ילדות ממרוקו, אלבר אלבז חושף קולקציה מכשפת וסוחפת לחורף הבא בשבוע האופנה בפריז, אשר גרמה לצופים לצאת מגדרם. וגם – מה אמרה קים קרדשיאן למעצב הישראלי המצליח ביותר אי פעם?
פריז, צרפת– יש חוק אחד בעולם האופנה אשר תמיד מתקף את עצמו – הדוגמניות בתצוגות של לנווין, תמירות ואלגנטיות להפליא, אף פעם לא הולכות. הן שועטות, כמעט ורצות על המסלול. מופיעות בתנופה ואז נעלמות, מותירות את העיניים רעבות. עם הבגדים המרשרשים על גופן, שספוגים באותה חיוניות כמעט אגרסיבית, הן הפנטזיה האולטימטיבית – ברורה כל כך למראית עין, ובכל זאת לעולם לא מושגת.
המעניין במיוחד בקולקציה של לנווין לחורף הבא, אשר הוצגה אמש (חמישי) באקדמיה לאמנויות יפות בפריז, היה האופן בו המנהל האמנותי אלבר אלבז שמר על אותה אנרגיה למרות שזו הייתה – שלא כהרגלו – קולקציה נוסטלגית למדי. ובהתחשב בעובדה שעשרות קולקציות אחרות העונה נפלו למלכודת שטומן בחובו הרטרו – הרי העבר יכול להיות משעמם להחריד – מדובר בהישג. וכאשר קים קרדשיאן, אשר ניצלה את הנוכחות במקום כדי לחשוף שיער בלונדיני במפגיע, ציינה באוזני אלבז מילות שבח מופרזות קל היה לזהות שלא מדובר בחנופה זולה, אלא בהתכוונות גדולה.
אז מדוע נוסטלגיה עכשיו? "ההומאז' ללנווין במוזיאון האופנה גליירה בפריז גרם לי להבין שאני צריך לחזור לשורשים שלי, למרוקו, היכן שנולדתי", סיפר המעצב, כשהוא קושר בין התערוכה שתיפתח בשבוע הבא בעיר האורות, הראשונה ב-126 שנות קיומו של בית האופנה, לקולקציה העונתית שרקח.
כוחה של הקולקציה הזו – שנפתחה ברמזים ספרדיים וציטוטים מעולם רכיבת הסוסים ונסגרה במעין בזאר מכושף של קטיפה, זהב ופיתוחי ז'קארד– היה העובדה שהיא הייתה דו פרצופית ומתעתעת, כאישה המכירה את סוד התשוקה. כמו הכובעים ששטפו את המסלול, אשר מצד אחד דמו לקסקט ספורטיבי ומצד שני למגבעת קלאסית בתיתורה רחבה להפליא, אלבז זגזג בין הזיכרונות ובין עבר רומנטי להווה פרקטי.
בתחילה היה נדמה כי הטון היה מרוסן, אולי אף מרוסן מדי. מכנסי רכיבה רפויים המשולבים בסרט אדום, בלייזרים קופסתיים וקצרים או מערכות לבוש שחולקו לבלוקי צבע ולשסעים פתייניים, שימשו כמערכות לבוש-יום מושכלות אשר נועדו להשביע קניינים. אולם אלה לא רמזו על העתיד להתרחש. בנקודה אחת ברורה, בה עלתה על המסלול שמלת מקסי נקייה ומהוגנת להפליא בצבע בורגונדי, אשר חלקה העליון הודגש באמצעות רתמת עור מתפתלת כנחש פטישיסטי ויצרי, חלה תפנית בעלילה. אלבז הטיס אל המסלול אקסטרווגנזה של רגש.
אלבז יודע כיצד להגזים. גם כשהוא נישא על כנפי הנוסטלגיה ומתרפק עליה, הוא בורר ממנה כצועני של זיכרונות את רגעי הערך שמבדילים בין הסיפור שלו לסיפורים אחרים. הוא קורץ למגמות מוכרות, אך לא מתחייב לאף אחת מהן. את מעילי השרלינג נוסח שנות ה-70 לדוגמא, פריט אולטרה-טרנדי שהוצג העונה באינספור גרסאות, הוא לא רקח מפרווה קצרה ופחדנית, אלא מתלתלים מונגוליים שעירים הפורצים לכל עבר. מנגד, מעילי מדבר מפוספסים או שמלות קטיפה שחורות וא-סימטריות, הועצמו באמצעות גדילים צפופים ורבים שהתנופפו לכל עבר או באמצעות פיסות של רקמת זהב (שדי בהן כדי להעלות דמיונות על שווקים אוריינטליים שוקקים). במילים אחרות, הוא מוסיף מהארסנל שלו היכן שאפשר ומסרב לציית לחוקים מוכרים. זו הסיבה שהשילובים שלו – שוליים גזורים ופרומים על שמלה אלגנטית דווקא או מערכת לבוש ספוריטבית שמפציעה בדיוק אחרי אחת אתנית להפליא – הם קונקרטיים כל כך ומורכבים. העודף הזה הוא עושר אמיתי.
בראיונות שונים מהעת האחרונה אלבז הביע דאגה קלה ממצבה של האופנה והאופן בו היא נעשית יותר ויותר מהונדסת לפי צרכים של לקוחות ולא לפי רצונות. גם הוא יודע שריצוי הוא הסכנה הגדולה ביותר לתאווה, ועל המסלול ניכר שהוא חושש ממנו מאוד. למרבה המזל, בדיוק כמו הדוגמניות המתרוצצות והלא מושגות שלו או בדיוק כמו קשת בענן, הוא מתמרן ללא הרף כדי שאף פעם לא יהיה אפשר לתפוס אותו לחלוטין. תמיד יישאר דבר לא מושג או שילוב סגנוני שאינו ברור לחלוטין. פלא שכולם עם סיום התצוגה – מקנייה ווסט וקלי רולנד ועד לעורכי האופנה החשובים בעולם – רדפו אחריו כאחוזי טירוף?
