הירידה במשקל של דוגמניות העל
הסיפור האמיתי מאחרי המידות הבלתי שפויות של הדוגמניות
בתחילת שנות ה- 90 קרה לקייט דילון הדבר שעליו חולמת (כמעט) כל בחורה צעירה. היא ישבה בבית קפה בסן דייגו, עיר הולדתה, כשניגש אליה צלם ואמר לה שהיא כל כך יפה, שהיא יכולה להיות דוגמנית. לא עבר זמן רב ודילון הוחתמה בסוכנות הדוגמנות היוקרתית עלית בלוס אנג'לס, והחלה לטופף לאורך מסלולי תצוגות האופנה הזוהרות ביותר ולככב על שערי מגזיני האופנה המובילים. דילון, שגובהה 1.80 מ', היתה אמנם דקת גזרה, אבל אחרי שנה בתעשיה, גם לה התחילו לומר שאולי כדאי שהיא תרד קצת במשקל.
אבל האמת היא שהיפהפיה הבלונדינית היתה שקועה כבר אז עמוק באנורקסיה. כדי לשמור על הגזרה, היא נהגה לישון במהלך היום כדי להימנע מאכילה, וללכת למכון הכושר באישון לילה. בגיל 20, לאחר שהסוכן שלה גילה לה שאחד הלקוחות אמר עליה שהיא "דובה מגעילה", היא עזבה את עולם הדוגמנות. היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם הלחץ הגובר. "כולם ניסו לגרום לי להיראות רזה יותר, עד שבסוף אמרתי 'די, זה לא עובד'", מספרת דילון, שהפכה בסופו של דבר לדוגמנית מצליחה למידות גדולות.
דוגמניות תמיד היו רזות יותר ביחס לאוכלוסיה הכללית ("נדמה לי שזה התחיל בשנות ה- 40, כשמעצבי האופנה ציירו בסקיצות שלהם דמויות מוארכות ומתוחות", אומרת קייטי פורד, מנכ"לית סוכנות הדוגמנות Ford), אבל בשנים האחרונות התופעה הולכת ומקצינה. לפני עשרים שנה היו הדוגמניות המובילות שופעות וחושניות, כמו קריסטי ברינקלי, סינדי קרופורד, אל מקפירסון ונעמי קמפבל. לעומת זאת, המידות השולטות בעולם הדוגמנות כיום, מבוססות על זרועות דקיקות ורגלי גפרורים, כמו של קרמן קאס האסטונית, גמה וורד האוסטרלית או ג'סיקה סטאם הקנדית.
"הדוגמניות כיום בהחלט הרבה יותר רזות וקטנות מאשר בעבר", אומר ג'ף קולסרוד, בעל סוכנות הדוגמנות Q Model Management. ולא רק הדוגמניות מרגישות שאידיאל היופי הולך ומתכווץ – גם שחקניות הוליוודיות מובילות כמו ג'ניפר אניסטון או לארה פליין בויל, נאלצות להשיל קילוגרמים רבים ממשקלן.
"מה שבאמת מעצבן הוא לא זה שדוגמניות רזות מדגמנות בגדי מעצבים, אלא שהמעצבים אפילו לא טורחים לייצר בגדים כאלה במידות שנשים אמיתיות יכולות ללבוש. בקולקציות רבות לא תמצאי מה ללבוש אם את מעל מידה 40. לדעתי צריך להפנות את האצבע המאשימה למעצבים, שחושבים שכל הנשים רזות כמו מקל"
אז מתי ואיך החלה הגרסה המוקטנת לתפוס תאוצה? יש מי שטוען שהצרכניות עצמן הן אלה שקובעות את המגמה. או במילים אחרות, דוגמניות החלו לרזות כי נשים "רגילות" אוהבות לראות תמונות של נשים רזות, גם אם הן לא יודו בכך. אבל אנשים מהתחום מסכימים שגורמים נוספים אחראיים לכך. "מעצבי האופנה הם אלה שמכתיבים את המראה השולט", טוענת ג'ניפר ונדיטי, שחברת ההשמה שבבעלותה כבר הצעידה דוגמניות בתצוגות אופנה של ורסצ'ה, מארק ג'ייקובס ובוטגה ונטה. "הבנות הולכות לאודישנים ואם הבגדים לא עולים עליהן, הן פשוט לא מתקבלות לקמפיין או לתצוגה", היא מסכמת.
השדופה המקורית
כדי לפתור את תעלומת הדוגמנית המתכווצת, צריך לחזור אחורה לשנת 1992, השנה שבה בחר קלווין קליין בקייט מוס, אז דוגמנית לא מוכרת בת 18, לתפקיד המוזה שלו. קייט היתה שונה במובהק מכל דוגמניות העל שלפניה. "יש בה משהו ילדותי, משהו נשי", אמר עליה קלווין קליין זמן קצר לאחר ששכר אותה, "בעיני, זה סוג מלהיב של סקסיות". אבל זה היה גם סוג של רזון (45 ק"ג שנפרסו על 1.70 מ'), שגרם לה להיראות כאילו משב רוח חזק יכול להעיף אותה לבלי שוב.
זמן לא רב לאחר הופעתה משומקום של מוס בסצנת האופנה, הפסיקו הצעות העבודה לזרום אל דוגמניות העל השופעות יותר, כמו סינדי קרופורד ורייצ'ל וויליאמס, ובמקומן החלו לככב דוגמניות שדופות יותר, תופעה שזכתה מצד מבקרי האופנה לכינוי המלגלג "הרואין שיק".
השינוי לא היה אסתטי בלבד – היו לו גם היבטים כלכליים. העובדה שכל הדוגמניות היו פחות או יותר באותה מידה, אפשרה למעצבים לצמצם באופן משמעותי את מספר הדגמים שלתוכם היו הדוגמניות צריכות להשתחל. אז התברר שפשוט, זול ומהיר יותר לייצר את כל הדגמים במידה אחת. "זה לא כלכלי להכין בגד אחד במידה 34, שני במידה 36 ושלישי במידה 42", אומרת דילון. "אתם רואים על המסלול ועל דפי המגזינים נשים שנראות בדיוק אותו הדבר, כי הבגדים שלהן הם באותה מידה".
"בשנות ה-80 היו שני סוגים של דוגמניות: דוגמניות מסלול ודוגמניות צילום", מסביר פאולו זאמפולי, מראשי ID Models. "לעומת זאת, היום אותן דוגמניות עושות הכל, הדוגמניות שמופיעות בתצוגות האופנה המובילות מופיעות גם בכתבות האופנה של המגזינים הנחשבים". הבגדים בתצוגה אמורים להתאים לכל הדוגמניות המשתתפות בה, כדי שלא יהיה צורך להכין מידות מיוחדות לדוגמנית.
בשנים ההן מידת בגד התצוגה הסטנדרטי היתה 36-38. "בחמש השנים האחרונות חלה ירידה דרסטית והמידה הממוצעת של הדגמים כיום היא 34", אומרת ונדיטי. "זו מידת החלומות של המעצבים. בסקיצות שהם עושים הגוף הוא כמו קולב, וככל שהמידה קטנה יותר, כך הבגד יושב יפה יותר על הגוף. בעצם, זה כאילו שהגוף לא קיים בכלל".
בזמן שמבנה הגוף האידיאלי נדד מזה של סינדי קרופורד לזה של קייט מוס, התכווצו גם הדגמים, והגרסאות החדשות פשוט לא עולות על דוגמניות העל השופעות יותר. קחו למשל את הדוגמנית היידי קלום, שהתלוננה באחד הראיונות על כך ש"האגן שלי כל כך רחב, שהבגדים הקטנים באמת בכלל לא עולים עלי. זו הסיבה שבגללה אני לא יכולה להשתתף ביותר מדי תצוגות".
דוגמנית מלפני עשרים שנה
הסגנון הצר צובר תאוצה
תוך זמן קצר החלה מגמת הרזון להשפיע לא רק על מסלולי האופנה אלא גם בהוליווד. שחקניות רבות שומרות ממילא על דיאטה קיצונית, כדי להיראות טוב למרות אשליית המשקל העודף שיוצרת הטלוויזיה, אבל גם סלבס שרוצות לשאול בגדי מעצבים וללבוש אותם במסיבות או בטקס חגיגי (וכולן עושות זאת), נאלצו לדחוס את עצמן לתוך שמלות הולכות וצרות. "הוליווד ועולם האופנה מתמזגים זה בזה, והשחקניות הולכות ומרזות. כולן רוצות שהבגדים המדהימים יעלו עליהן", אומרת ונדיטי. אבל לא כולן מצליחות לממש את רצונן.
לא רק בעולם הזוהר המידות בירידה. הרבה נשים מתחילות להרגיש את מגמת הרזון גם כשהן יוצאות לשופינג. גם כאן המעצבים מכתיבים את הטון, כי הם אלו שמעניקים השראה לחיקויים השווים לכל כיס. מוכרת בבוטיק אופנתי במנהטן מספרת שהיא פוגשת מדי יום לקוחות רבות שהצורך להתלבש על פי צו האופנה הנוכחי מתסכל אותן מאוד.
"יום אחד נכנסה לחנות בחורה במידה ממוצעת, שמדדה שמלת קומבינזון קטנה ממשי והתלוננה שאפילו במידה לארג' השמלה הזו לא עולה עליה. הבעיה היתה בגזרה, שהיתה צרה מאוד מהמותניים ומטה", היא אומרת. לפעמים זו משימה בלתי אפשרית למצוא מידה שאפילו תתקרב למה שמתאים לך. "יש המון נשים במידה 42, שנראות מצוין ושואלות אותנו למה אין דגם מסוים במידה גדולה מ- 40 או אפילו 38", היא מוסיפה. "אנחנו לא רוצים לפגוע בהן ולהגיד 'זה לא מגיע במידה שלך', אז אנחנו מנסות לשכנע אותה לבחור דגם אחר, שאולי יתאים לה יותר".
מייקל גרוס, מחבר הספר Model: The Ugly Business of Beautiful, מסכים שהקשר בין בגדי המעצבים לבין מידות הגוף של האישה הממוצעת קלוש למדי. "מה שבאמת מעצבן הוא לא זה שדוגמניות רזות מדגמנות בגדי מעצבים, אלא שהמעצבים אפילו לא טורחים לייצר בגדים כאלה במידות שנשים אמיתיות יכולות ללבוש", אומר גרוס. "בקולקציות רבות לא תמצאי מה ללבוש אם את מעל מידה 40. לדעתי צריך להפנות את האצבע המאשימה למעצבים, שחושבים שכל הנשים רזות כמו מקל".
יש סיכוי לאור בקצה המנהרה (הצרה)
האם נשים נידונו להמשיך להידחק במאמץ אל תוך בגדים שרק ילכו ויצטמקו? לא בטוח. המומחים סבורים שאופנת הרזון הקיצוני עשויה להיעלם מעצמה. "מגמות של מידות גוף משתנות בתדירות גבוהה", אומר גרוס. "כבר ראינו את האידיאל מתחלף – מחזה שופע לחזה שטוח, מנשים גבוהות לקומפקטיות… שלא לדבר על תקופת הפופולריות של הישבן הגדול".
ואכן, הטרנד הספציפי שהתחיל את הכל – הלוק השדוף של קייט מוס – יצא מהאופנה. "השוק לא הגיב טוב למראה הילדותי. לאנשים נמאס, ומהר מאוד התחלנו לראות הרבה חמוקים", אומרת פורד. היפהפיות הברזילאיות, ובראשן הדוגמנית ג'יזל, הכניסו את הסקסיות השופעת לעולם האופנה בסוף שנות ה- 90. "וזה למרות שאנשים מהתחום לא רצו שתהיה להן השפעה גדולה מדי", מודה פורד. "הן היו עגלגלות ושופעות מדי לטעמם".
מתוך: מגזין COSMOPOLITAN