נפלנו בפח: ג'רמי סקוט ממוסקינו מעתיק ומחקה בלי בושה, את עצמו

אופנה אמיתית, במיטבה, אמורה להיות תרגום מדויק של מקוריות, יצירתיות ותנופה אמנותית לכדי בגד שאפשר ללבוש אותו, כאשר 'אפשר ללבוש אותו' הוא מנעד רחב מאוד, כפי שמוכיחים מדי עונה הדגמים על המסלול. התחושה בשנים האחרונות היא שדווקא מי שאמורים להיות חוד החנית של התעשייה, כלומר – מעצבי העל, טובעים בבליל של חיקויים ודימויים שחוקים. אם התרגלנו שמעצבי העל קובעים את הטון ואחריהן משתרכות הרשתות המהירות שמעתיקות, מחקות ושולחות את התוצר הבינוני לצרכנים, ב-2018 הדברים נראים אחרת לחלוטין.

ג'רמי סקוט וג'יג'י חדיד בטוטאל לוק מקולקציית הקפסולה | צילום: יח"צ

עוד כתבות מעניינות
13 פריטים מושלמים לעונת המעבר
כך תגנו על עור הפנים מפני היובש
"מירי מלמדת אותי צניעות": נועם בוהדנה היא הדבר הגדול הבא

מי שהבינה את זה מהר מאוד הייתה רשת האופנה המהירה H&M שכבר שנים שוחקת עד דק את הנוסחה המנצחת של קולקציות קפסולה יחד עם בתי האופנה הכי נחשקים בעסקה משתלמת לכל אחד מהצדדים. סטלה מקרטני, בלמיין, אלכסנדר וואנג או קנזו, בכל המקרים הרשת והמעצב זוכים לכיסוי תקשורתי רחב והלקוחות משביעים את רעבונם לפריטים שלרוב ידם אינם מושגת. האיכות והעיצוב של הבגדים לא תמיד אחידים, אבל נדמה שזה פחות משנה כשאפשר ברגע להיראות מביני עניין, עשירים ומעודכנים יותר מתמיד.

עד כאן הכל ידוע וברור, רק בשנה האחרונה ראינו איך מעצבים כמו מארק ג'ייקובס מאמצים לחיקם את דמויות דיסני ואפילו בית האופנה האייקוני שאנל העלה למסלול את סמל השלום, דימוי שחוק שקשה להבין איך הוא מתחבר עם ערכי המותג. אבל נדמה שמי שמסמל יותר מכל את המגמה הוא ג'רמי סקוט, המעצב הראשי של מוסקינו, חביב הסלבס ואהוב הפאשניסטות, והאחרון להשיק יחד עם H&M קולקציית קפסולה חדשה.

סקוט תיאר בעבר כמה התרגש לקבל את ההצעה מהרשת השוודית ושעבורו מדובר בכבוד רב. כזכור, מדובר באדם שמציג מדי עונה במסלולים הנחשבים ביותר במילאנו ובניו יורק. ההתרגשות של סקוט רק השלב הראשון בבלבול יוצרות מעניין, כאשר כבר לא ברור מי מפרגן למי ומי תורם מכוחו יותר. קולקציית הקפסולה הפכה לשלם שעולה על סך חלקיו, סחרור סינרגי בין שני גופים בעלי אינטרסים זהים, גם כאשר האחד אמור להיות מעצב יצירתי ונועז והשני רשת שאמורה בעיקר למכור, למכור ועוד קצת למכור.

איפה נגמרת המציאות ומתחיל הדימוי? הקולקציה על המסלול | צילום: גטי

שאלת הזהות וההבדל בין שני הגופים היא קריטית, במיוחד כשמדובר בסקוט – מעצב שלא מפחד לערבב בין גבוה לנמוך עד שההבדלים כבר כמעט נעלמים. לא סתם הוא טוען שדווקא הקולקציה שעיצב ל-H&M היא 'הכי מוסקינו שיש'. לא מדובר רק בהצרה שנועדה לעודד מכירות, סקוט פשוט זיקק את הסממנים והאלמנטים האייקונוגרפים המיוחסים לבית האופנה בצורה הטהורה ביותר: מיקי מאוס, סמל השלום, שרשראות זהב כבדות ועוד ועוד.

אז איפה פה הבעיה? הרי סקוט מספק את הסחורה, H&M מזהים את האפיל הצרכני, והלקוחות קונים. רק מה לעשות שאף אחד מהדימויים של סקוט אינם רעיון מקורי שלו. הוא רק לוקח ייצוגים קיימים ומשעתק אותם פעם אחר פעם. ראשית, לקולקציות של מוסקינו ובהמשך עבור H&M. כך נוצרת למעשה סימולקרה – דימוי שלא רק שאינו משקף את המקור ומהווה חיקוי מזויף שלו, אלא אף מעוות ומסלף את אותו בסיס ראשוני. הסימולקרה הזו של סקוט, ועכשיו יחד עם H&M, היא דימוי על דימוי בשרשרת ארוכה של ייצוגים, כה ארוכה שלמעשה לא נותר ממנה דבר אחד מקורי, חדש או מעניין. כל מה שיש בשת"פ אינו אלא אלא הנגשה רדודה של פריטי לבוש נטולי הומור.

הדוגמנית ברבי פררה מדגמנת את השת"פ של מוסקינו ו-H&M | צילום: יח"צ

בגדים שלא אומרים דבר על המציאות | צילום: יח"צ

התשובה לשאלה למה ליצור בכלל קולקציה כזו ברורה מאליה. השאלה היותר מעניינת היא מה אומר שיתוף פעולה כזה על מכלול יצירתו של סקוט ועלינו כצרכניות חובבות אופנה. הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר תיאר תהליך סימולקרי כתולדה של של צורך בלתי נשלט לייצר חיקויים שישמשו כתענוגות להמונים. אין ספק שקולקציות הקפסולה אכן עונות על צורך זה במלואו ויעידו על כך התורים המשתרכים.

כבר בתצוגת האופנה קיבלו תוקף טענותיו של בודריאר על כך שהחברה האנושית החליפה את המציאות בסמלים והפכה את החוויה להדמיה של המציאות. סקוט הפך את ההאנגר הניו יורקי פיר 63 לחיקוי של טיימס סקוור ורחוב ניו יורקי טיפוסי. הריפרור לא משאיר מקום לדימיון באופן גס וקיצוני כל כך, עד שמרפרנס הוא הפך לחלל ספציפי ואוטופי לבאי התצוגה בלבד ולסקוט עצמו, זהו מקום שאינו מקום. נכון, הטכניקה הזאת לא חדשה בעולם. כך למשל גם בתצוגה האחרונה של שאנל בשבוע האופנה בפריז הפך האולם הסגור לחוף ים ענק. אך בעוד חוף ים משמש כאידאה, אצל סקוט מדובר בלא יותר מחיקוי זול ומנפילוטיבי של המציאות, בייחוד כזו שנמצאת מרחק כמה פסיעות.

נדמה כי סקוט לא היה צריך את שיתוף הפעולה עם הרשת בשביל להיות הסמן הקיצוני של התהליך הסימולקרי. חיבתו רבת השנים לשימוש באלמנטים עיצוביים המזוהים במובהק עם תרבות הפופ האמריקאית לדורותיה, החל מציורי קומיקס, דרך לוגואים של חברות ג'אנק פוד א-לה מקדונלדס ועד שימוש בדמוית דיסני, הפך אותו לניצב ראשי בתפיסה של בודריאר. אם תרבות הצריכה האמריקאית אכן מושתתת על דימויים חסרי מקור, הרי שסקוט אינו מעצב אופנה, אלא יוצר דימויים חלולים מצטיין.
זאת ועוד, רק בשבוע האופנה האחרון הוא נחשד בהעתקה פרופר, כאשר מעצבת צעירה ולא מוכרת בשם אדה גימנס טענה שגנב ממנה דגמים. את הדימיון אי אפשר היה להכחיש, ובכל זאת סקוט הצליח. במקרה של מוסקינו ו-H&M טשטוש הגבולות בין חיקוי, מקור והעתקה עולה שלב. אפילו השם המשותף של המותג המככב בהאשטאגים hmoschino הוא מפלצת דו ראשית. איך אפשר לדעת מתי מתחיל בית האופנה ומתי המותג העממי, או במילים אחרות – מתי מתחיל הדימוי ונגמר המקור.

כולם רוצים להיות עשירים לרגע, מעודכנים לרגע ואופנתיים לרגע | צילום: גטי

אל תאמינו להייפ: ג'רמי סקוט | צילום: גטי

בסופו של דבר לא רק סקוט ו-H&M מעדיפים את הדימוי הזול והייצוג החיוור על פני הממשות, אלא גם אנחנו הצרכנים. תנו לנו להדחיק ולהתעלם מהמציאות ולהחליף אותה בסניפי H&M מעוצבים שנראים אותו דבר בכל העולם – תל אביב, ניו יורק או פריז.

כשמתרחקים לרגע מהמשולש הצרכני של H&M, מוסקינו והצרכנים אפשר להבין שבשורה התחתונה מדובר בהצהרה אופנתית כה ריקה עד שהיא כבר מבטלת את עצמה. סקוט שלא מפסיק להלל את תרבות הפופ המהירה עשה סיבוב של 360 מעלות, עד שכל בדל של הומור, אירוניה או מקוריות נעלמו. הבגדים שהוא יוצר יעטרו את חנויות הרשת כשהם אינם אומרים דבר, הם קיימים במציאות אך מתנכרים אליה. עכשיו הדבר היחיד שיעזור להשיב אותם לכדי ייצוג של המציאות הוא מיטב כספנו. כי כסף אולי הדבר היחיד בעולם האופנה שנותר על תקן מקור ממשי, ולא דימוי זול.

לג'רמי סקוט לא אכפת מהביקורת: "אנחנו צורכים אופנה כמו פאסט פוד"