מלכת השכונה

כשהתקשרתי לקרן שפילשר לקבוע מיקום לריאיון, היא הציעה להיפגש באחד מהסניפים של רשת התכשיטים ה. שטרן. אם לרגע היה אפשר לחשוב שהיא מתלוצצת, במהלך הפגישה שלנו, שהתקיימה לבסוף בביתה ברמת חן, כבר היה ברור שהיא הייתה רצינית, או בעצם אם זה תלוי בה, רצינית ככל האפשר.

"יש לי חולשה לכל דבר שהוא נוצץ", היא מכריזה כבר בתחילת הפגישה, כשאני מנסה לברר מה הסיפור עם ה. שטרן. "מכיר מכורות לשופינג? אז יש בנות שאוהבות למדוד בגדים ברזילי, ואני אוהבת למדוד תכשיטים. תמיד מתייחסים אליי שם יפה ויש שם מזגן ממש קר. כשאני שמה על עצמי טבעת ב־100 אלף ש"ח ואומרת שיום אחד היא תהיה שלי, זה מה שעושה לי את זה".

שפילשר, 38, היא אמנית שרקורד העשייה שלה לא היה מבייש גם אמנים ותיקים יותר. היא מרבה בשיתופי פעולה, שלא תמיד מתקבלים בעין יפה בעולם האמנות. לדוגמה, היא שיתפה פעולה עם סיון שטרנבך והבלונים שלה; עם מעצב הנעליים עודד ארמה, "כי לא לכל אחד יש 15 אלף ש"ח להוציא על קנבס, וחלק גדול ממי שקנה נעליים מעודד לא ביקר מעולם בגלריה"; והלהיט החדש: נעלי האולסטאר – "מביאים לי נעליים במידה הרצויה ואני מציירת עליהן."

פריט רקמה מתוך קולקציית הגלביות | צילום: יח"צ

"חברים שואלים אותי 'קרן, את אשכרה עושה דברים בהזמנה?'. אז כן. עם השנים גיליתי שאני יכולה לשבת עם בן אדם, לקלוט את הראש שלו, ולעשות ציור בהזמנה. חלק מהאמנים מתים מזה, אני יודעת, אבל הם לא מתפרנסים מאמנות. למכור ציור אחד בתערוכת יחיד? אני לא יכולה לחיות מזה. ככה גיליתי שאני חצי רני רהב וחצי אודטה, יש לי מלא פרסונות. אז אני אמנית, אבל יש לי מלחמה עם עצמי – מקצוע 'האמנית הפלסטית' מגדיר אותי, אבל מבחינתי אני קרן שפילשר מולטי תעשיות בע"מ; אני סוג של מפעל. אז אני לא מסתפקת ב'אמנית', גם ככה אני לא אחת שמסתפקת במועט".

איך את מסבירה את זה?

"הבעיה בארץ היא שהדימוי של אמנית הוא משהו רומנטי שיכול לנוע בין מורה ביום למאכילת חתולים בפלורנטין בערב, אבל מבחינתי זה מקצוע נחשק. נכון יש כזה דבר עבודות מועדפות? אז מבחינתי עבודה מועדפת זה להיות נינט ואחרי זה להיות אמנית. גם בצילום שיופיע בכתבה אני רוצה שלפחות יעשו אותי כמו נינט, אני בעד פוטושופ. אני מתה שתהיה לי תמונה בעיתון ושאנשים יגידו שאני נראית מהמם. יש את התפיסה הרומנטית שכדי ליצור באמת אתה חייב להיות עצוב. אני לא מאמינה שאי אפשר לאכול באגטים עם חמאה בשביל ליצור אמנות טובה".

ואמנם, הדבר האחרון שאפשר להגיד על האמנות של שפילשר הוא שהיא עצובה. להפך: היא צבעונית, מלאת חיים ומלאת הומור, שיקוף מלא של תפיסת העולם שלה. החודש תציג שפילשר את שיתוף הפעולה האחרון שלה – גלביות עם עמותת אלמז, בתערוכה "כן־לא, שחור־לבן", שתיפתח בגלריית המשכן לאמנות – בית מאירוב בחולון, כחלק מפתיחת עונת העיצוב של העיר. אלמז היא עמותה ששמה לה כמטרה קידום אמנים יוצאי אתיופיה בישראל. היא ממשיכה את פעילות מפעל אלמז בלוד שהיה קיים כ־17 שנה, והעסיק רוקמות ותופרות יוצאות אתיופיה בעבודות יד מסורתיות ונסגר לפני שלוש שנים. התערוכה (שאצר בן זוגה, גיא מורג צפלביץ) היא תולדה של מחאת יוצאי אתיופיה ועוסקת במשמעות הצבע השחור על כל רבדיו: האנושיים, הנפשיים, הפוליטיים והאמנותיים. "כשנכנסתי למחסן של אלמז, נפלה לי הלסת. הרגשתי שגיליתי מטמון, הייתי צריכה שמישהו יצבוט אותי. הדהים אותי כמה שהם כל כך דומים לי בצבעים ובחלומות. זו האמנות הכי צבעונית שאני מכירה".

מתוך שיתוף הפעולה עם עודד ארמה | צילום: יח"צ

זו לא הפעם הראשונה שאת עושה גלביות.

"נכון. בשנת 2006 היה לי שיתוף פעולה גדול עם קום איל פו, ציירתי על בגדים, בין השאר על גלביות, אבל אז אף אחד לא חשב שגלביות זה סקסי ולא צילמו את אפרת גוש או את סנדרה רינגלר לבושות בגלביות במסיבת הרווקות של בר רפאלי. הפעם לקחתי גלביות אתיופיות וציירתי עליהן קולקציה של 'מלכת הכיתה׳ (דימויי בנות, ספק מפלצתיות, לועגות ומלעיגות ששפילשר עוסקת בהן בעשור האחרון – י"ס). "לא אמרתי להן איך לצבוע, כמו בחוברת צביעה ביקשתי שיעבדו עם איזו צבעוניות שהן רוצות, ובין לבין שירשו לעצמן גם להיות אמנותיות. רציתי שהן לא יהיו רק רוקמות שאני משלמת להם על עבודה. הפנטזיה כרגע היא לייצר מיני קולקציה, גלביות אותנטיות ושמלות מאתיופיה, והדיטיילים יהיו בעיקר של מלכת הכיתה. הטיזר לקולקציה יהיה בתערוכה, ואני מקווה איכשהו לחבור לאחר מכן לאירועי שבוע האופנה בחולון. אני רוצה שסנדרה רינגלר ואפרת גוש יצטלמו עם זה ויעלו לאינסטוש. אני רוצה שקרן מור תלבש את זה".

מה הקטע שלך עם מלכת הכיתה?

"כל חיי הייתי בוועדת קישוט, אבל אף פעם לא הייתי מלכת הכיתה. והתסביך הזה, שלא הייתי מלכת הכיתה – ואני יודעת שאני נשמעת כמו אודטה לעניים, או לעשירים – הוא זה שיצר את האמנות שלי; את האובססיה שכולם יאהבו אותי. מצד שני, לא מזמן אמרתי למישהו שאני חיה את החלום, אבל החלום שלי היה פשוט מאוד – חוץ מתכשיטים של ה. שטרן וארמון ולהיות מלכת הכיתה – החלום שלי היה להכיר בן זוג שאהיה קרועה ומשוגעת עליו, ושיעריץ את האדמה שאני עומדת עליה. והנה, זה קרה: אני גרה איתו בבית ברמת חן עם ילד וכלב".