שקר החן, הבל היופי

סיביל גולדפיינר חושבת שמודל הברבי צריך לעבור מן העולם

88 שיתופים | 132 צפיות

עוד כשהיינו ילדות הראו לנו איך אנחנו אמורות להתנהג, לימדו אותנו איך להיות ילדות טובות. כבר אז, זמן קצר אחרי בואנו לעולם, למדנו למה מצפים מאתנו, מה אנחנו צריכות לעשות כדי לקבל מחמאות. ההורים, הגננת, ילדות אחרות – כולם הבהירו לנו איך צריכה להתנהג ילדה אם היא רוצה להתקבל לחברה. רבות מאתנו ידעו כבר אז איך נראית ילדה יפה, מה הממדים האופטימליים של גופה.

לא היה צריך להתאמץ כדי ללמד אותנו מה מותר לאכול, ואיך אנחנו אמורות להתייחס לרעב ולתיאבון. פעמים כל כך רבות ראינו את האמהות שלנו מתייסרות אחרי שאכלו פרוסת עוגה, ממתק, כריך, כל מה שבעינינו טעים ועבורן הפך למקור של ייסורים, אשמה והלקאה עצמית. וגם אם בהתחלה לא הבנו למה אמא מתעצבת אחרי שאכלה משהו טעים, מהר מאוד הפנמנו את המסר – אישה יפה היא דקה, מכווצת פנימה, וכל אושרה תלוי במה שמשתקף מן המראה, שמבשר לה מדי בוקר אם היא חלילה חרגה מן השורה.

ובעודנו מסתכלות על אמא שלנו מודדת את עצמה מלפנים ומהצד, בודקת מדי יום אם חלילה העלתה עוד גרם (ואבוי, אולי אפילו קילוגרם), זיהינו שהאבא מתנהג לגמרי אחרת. כי בעוד האמא, דמות ההזדהות הראשונה שלנו, אוסרת על עצמה תענוגות של גוף, מתביישת בעצמה, מרגישה שגופה תופס יותר מדי מקום במרחב – לאבא מותר ליהנות ממאכלים, לשמוח מטעמים, לאכול ללא בושה גם אם כרסו הולכת לפניו.

וככה גדלנו, והפנמנו – דרך ההורים, הספרים, שחקניות ושחקנים בסדרות טלוויזיה וסרטים – שעלינו להיראות כמו ברבי, כי היא היפה בנשים. גם אם זה דורש מאתנו לצום, למנוע מעצמנו הנאות של הגוף – לפחות בסופו של יום נוכל לעמוד זקופות, רזות ושטוחות להחריד על המשקל, ולהיות גאות ששוב הצלחנו לנצח את העונג והשמחה. וכשהיינו רעבות, או שסתם התחשק לנו לאכול משהו, בשביל הכיף, למדנו לומר לעצמנו שלפחות כך נוכל לזכות בהכרה חברתית, וגם בחתונה שתגיע ביום מן הימים, כי הרי אם נהיה מעט יותר רחבות לא נוכל למצוא לנו חתן, לא ישרקו לנו גברים ברחוב.



אם נבין שדמותה של ברבי הומצאה לא בשבילנו, והיא רק פנטזיה של כמה גברים ותעשייה, נוכל לבנות לעצמנו עולם אחר, שבו מותר ורצוי שנתפוס מרחב גדול ורב.

אם נבין שדמותה של ברבי הומצאה לא בשבילנו, והיא רק פנטזיה של כמה גברים ותעשייה, נוכל לבנות לעצמנו עולם אחר, שבו מותר ורצוי שנתפוס מרחב גדול ורב.

וככה אנחנו חיות בבושה אינסופית, כי ממילא אף אחת מאתנו לא מצליחה להיראות בדיוק כמו ברבי, אבל אנחנו לא מפסיקות לנסות. ובקונפליקט המתמיד הזה בין הנאה לבין אשמה, אנחנו מתרגלות לייסר את עצמנו בכל פעם שעונג הטעם מכריע את שאיפתנו להיות זערוריות. וכדי להרגיש קצת יותר טוב, אנחנו משוות את עצמנו לנשים אחרות, מודדות את הצלחתנו על פי הכישלון שלהן לעמוד בציפיות – כי זו הנחמה היחידה שנותרת לנו.

אבל יש נשים שמסרבות לחיות ככה. יש נשים שמאסו בחיי רזון, רעב, ייסורי גוף, אשמה על הנאות, ובזכותן אנחנו נחשפות מדי פעם לאופציות חיים נוספות, כאלה שעל פיהן אנחנו יכולות לאהוב את הגוף שלנו גם אם הוא לא עונה על הדרישות. כי השאלה היא לא מה המידות של הגוף שלנו, האם הוא שדוף או מלא, אלא האם אנחנו מצליחות ליהנות ממנו, לשמוח בו ולא להתבייש בו מול המראה. כי אם נבין שדמותה של ברבי הומצאה לא בשבילנו, והיא רק פנטזיה של כמה גברים ושל תעשייה, נוכל להתחיל לבנות לעצמנו עולם אחר, שבו מותר ורצוי שנתפוס מרחב גדול, עצום ורב.

הגיע הזמן שנאמר די לאיסורים, לחוקים, לדרכים הצרות שבהן אנחנו חייבות ללכת כדי להתאים את עצמנו לחלומם של אחרים, ונתחיל לאתר, לגלות, לפענח את התשוקות של הגוף שלנו, שיכול לענג אותנו, אם רק נרשה לו. הוא לא אמור להיות כבול בתוך בגדים צרים, להימנע מתשוקות וצרכים, כי יופיינו טמון דווקא בסיפוק תענוגות, בהנאה, בחגיגה של הגוף שלנו, שמבקש לפרוץ. ואם נצליח לדמיין איך ייראו החיים שלנו אם ניתן לעצמנו להתרחב בלי להתבייש, נוכל, לאט לאט, להרשות לעצמנו להרגיש את צרכיו של הגוף, שמילדות אסרנו עליו לגדול, והגבלנו את קיומו.

ואם בבגדים עסקינן, הגיע הזמן שנבין שהם נועדו לשרת אותנו, להפגין נינוחות. כי מה הטעם בבגדים יפים אם נגזר עלינו להלך בתוכם כשאנחנו לא נושמות מרוב לחץ, מנסות להראות שאין לנו בטן, שהמותניים עדיין צרות? ואיזו הנאה יכולה להיגזר ממחלצות חדשות אם הן מאלצות אותנו להתנועע כמו בתוך מחוך? יופיים של בגדים טמון בנוחותה של האישה שלובשת אותם, בקלות הילוכה, בנינוחות תנועתה, וכל זה יכול להתקיים רק אם היא זוכרת שהבגדים משרתים את קיומה, ולא להפך.

 

מתוך: מגזין COSMOPOLITAN

03.01.07

(עודכן ב – 24.06.09)