רוצים להתאים את שוק העבודה לנשים? בטלו את הדרישה לעבוד מ-9 עד 6

הסנטורית האוסטלרית האוסטרלית לריסה ווטרס מניקה את בתה בפרלמנט. מתי אצלנו? | צילום: מתוך חשבון הטוויטר שלה @larissawaters
הסנטורית האוסטלרית האוסטרלית לריסה ווטרס מניקה את בתה בפרלמנט. מתי אצלנו? | צילום: מתוך חשבון הטוויטר שלה @larissawaters

אמא שלא התקבלה לעבודה תפוצה ב-50 אלף ש"ח. הדס בשן מסרבת להצטרף לגלי השמחה הפמיניסטיים ויודעת שכל עוד נמשיך להשתמש בביטויים כמו "משרת אם" ולחשוב שבוס שנותן לאמא לצאת בשלוש הוא גמיש ומתחשב - עדיין נמצא את עצמנו מרוויחות 30% פחות. טור דעה

88 שיתופים | 132 צפיות

 

נעמי מושקוביץ סקורצקי, עורכת דין ואמא לשניים, עשתה מעשה שנשים רבות מפנטזות עליו אבל רק מעט מגשימות – היא תבעה את האנשים שראיינו אותה לעבודה אחרי שאלה תהו אם תצליח לתמרן בין המשרה לאמהות. "תצטרכי לעבוד כאן כמו גבר" אמר לה מנכ"ל החברה והביע את החשש שמאחר והיא אישה דתיה היא מתכננת עוד ילדים רבים. מושקוביץ סקורצקי תבעה והשבוע בית הדין לעבודה פסק לטובתה פיצויים של 50 אלף ש"ח.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
הילד שלך לא יהיה יאיר נתניהו: כך תגדלי בנים שמכבדים נשים 
האמהות שמתחרטות שהביאו ילדים
21 דברים לעשות עם הילדים בלי לצאת מהבית

ב-2018 צריך להיות קלולס די גדול כדי להתבטא כך בראיון עבודה, כאשר החוק אוסר באופן ברור על שאלות לגבי היריון או סטטוס אישי. לכאורה הפסיקה המדוברת היא יום חג למעמד האישה בעולם התעסוקה. החוק מגן על נשים, החוק נאכף – כולן מרוצות. אלא שהניצחון של מושקוביץ סקורצקי, ראוי ככל שיהיה – לא מצליח לשמח אותי באמת. האיסור לשאול על סטטוס אישי בראיון עבודה הוא לטובת הנשים, ללא ספק. אבל הוא בקושי מגרד את פני השטח. אם נדמיין מצב שבו האיסור יופנם על ידי 100% מהמעסיקים ואף אישה לא תישאל על נישואים, הריונות וחלוקת הנטול בבית – האם אז עולם העבודה יהפוך לשוויוני יותר מבחינה מגדרית? התשובה, בעיני, היא "לא" מוחלט. זאת מאחר והאפליות השקופות, המופנמות, השקטות ימשיכו להתקיים בלא מפריע. אותן אפליות בדיוק שגורמות לנשים להשתכר 30% פחות מגברים.

 

רק לפני מספר שבועות הודיעה ראש ממשלת ניו זילנד שהיא בהיריון וזכתה לשלל תמיהות ותהיות איך בדיוק היא תסתדר. "אני בהחלט לא אהיה האישה הראשונה שהיא גם אמא וגם עובדת" אמרה בתגובה אבל אין צורך להרחיק עד החצי השני של הכדור. קחו למשל מודעת דרושים שגרתית, בה מפורטות הדרישות למשרה מלאה עם שעות העבודה 9:00 עד 18:00. המודעה חוקית לגמרי אבל עצם הדרישה לשעות עבודה כאלה כוללת הדרה שיטתית של הורים. המסגרות החינוכיות מסתיימות במקרה הטוב בארבע אחר הצהריים, רוב מקומות העבודה נמצאים לפחות במרחק של חצי שעה מהבית. מה שאומר שמי שמתייצבת לראיון ויש לה ילדים קטנים לא תראה אותם לפני שש וחצי בערב, בחישוב פשוט מדובר בשעה אחת של הורות בכל יום.

המראיינים למשרה יכולים להיות שיא הפוליטיקלי קורקט, לא לשאול אישה על תוכניות להיכנס להריון, לא לחקור גבר עד כמה הוא אבא מעורב – אבל בפועל, הם יודעים שמודעה כזו מסננת מראש את מי שרוצים לקיים גם חיי משפחה. אם האמהות והאבות בכל זאת יתייצבו לראיון לתפקיד ויצליחו בו, יתכן כי יגיעו להבנות עם המעסיקים שלהם. נאמר שיום העבודה יתחיל בשמונה, יסתיים בשלוש ויכלול השלמות בלילה מהבית. בשלב הזה יכנסו לדיון ביטויים כמו "משרת אם", "יום קצר", "יצאה מוקדם הביתה" – כולם ממחישים עד כמה המעסיק עשה מאמץ מיוחד כדי לאפשר להורה לעבוד אצלו. המעסיק יהנה מתווית של בוס "מתחשב" ו"גמיש" בעוד העובד ההורה, ובואו נודה באמת בדרך כלל תהיה זו האמא, תהפוך לאותה עובדת שמקבלת יחס מיוחד, שניתנות לה הטבות ושצריכה להוכיחה שהיא אכן ראויה להן.

המצב הזה שמתרחש מדי יום בשלל מקומות עבודה בישראל מציג חוסר שיווין בסיסי ועמוק כל כך. אמהות בעולם העבודה נאלצות ללא הרף לתמרן, לאלתר, לג'נגל ובעיקר להתנצל, על כך שאינן נמצאות במשרד בשעות הזהות לשעות של גברים או רווקים ורווקות. גם כשהעבודה שלהן ללא רבב, גם כשהן נענות לכל דרישה, נוכחות בכל ישיבה, אוכלות צהריים מעל המחשב, יוזמות רעיונות ומפציצות בעבודה מבריקה מהמחשב בבית אחרי שהילדים הלכו לישון – הנימה האפולוגטית תמיד תהיה שם. כי הרי רק מי שנשאר עד מאוחר במשרד ומכבה את האור הוא התותח האמיתי. בעולם תעסוקתי כזה בו משרות מוגדרות מראש כבעלות שעות נוקשות, לאמהות עובדות אין סיכוי שלא להצטייר כ"בעייתיות", כאילו הביאו לפתחו של הבוס מקרה נדיר שדורש מאמצי על והתחשבות מיוחדת ולא את הדבר הטבעי והרגיל ביותר שמשותף לרוב הנשים בגילאי הפוריות בישראל.

 

אז מה עושים? הרי זה המצב ואלה הן שעות העבודה במשק, יגידו המעסיקים. אבל אפשר לשנות את זה. הדבר ההגון והנכון ביותר יהיה לא להגדיר שעות עבודה בכלל אלא למצוא את הנוסחה הנכונה לכל אדם, בדיאלוג בין מועמד לעבודה ומעסיק. זה אולי נשמע קיצוני אבל זו המהפכה ששוק העבודה חייב לעבור, בכלל ובפרט כדי להשיג שיוויון בין המינים.

וזה לא נגמר כאן: מנהלים ומנהלות שרוצים לעודד נוכחות נשית אמהית יקבעו ישיבות בשעות בוקר ולא בארבע אחר הצהריים, יזמו קייטנות לילדים בתקופת חופשים ממערכות החינוך, ירפו מהוואטסאפ בין ארבע לשמונה בכל יום – ובעיקר, לא יצפו מהנשים להתעלף מההערכה לנוכח הפעולות האלה אלא יפנימו שזה הדבר הנורמלי ביותר. בחלק ממקומות העבודה הגדולים כבר אפשר לראות רוחות של שינוי ויוזמות שמבינות שעובד הוא גם הורה ואדם בעל חיי פנאי, אך במציאות קפיטליסטית קשה לצפות מארגונים פרטיים לנהוג ככה. בדיוק בגלל זה זו חייבת להיות נורמה אוניברסלית שדורשת מהפכה מחשבתית של ממש. האם אנחנו בדרך לשם? אולי. מה שבטוח התנהגות מנומסת בזמן ראיון עבודה זה כבר ממש לא מספיק.