האסון בערבה: תשע נערות אינן 'הרוגים'

עדי רענן, אילן בר שלום, אגם לוי ורומי כהן ז"ל שנהרגו באסון בנחל צפית | צילום: מתוך עמודי הפייסבוק שלהן
עדי רענן, אילן בר שלום, אגם לוי ורומי כהן ז"ל שנהרגו באסון בנחל צפית | צילום: מתוך עמודי הפייסבוק שלהן

9 נערות ונער אחד נהרגו באסון בנחל צפית אבל בכלי התקשורת מתעקשים להתייחס אליהן כ"10 הרוגים". וזו לא רק סמנטיקה, כי כשהשפה העברית מדירה מתוכה נשים באופן קבוע, הנסיבות הטרגיות רק מזכירות לכולנו עד כמה עמוק ומושרש העניין. טור דעה

88 שיתופים | 132 צפיות

 

“עשרה הרוגים". בכל כלי התקשורת אני קוראת השבוע על האמת הנוראית, הכואבת והבלתי ניתנת להדחקה של האסון בנחל צפית. אני קוראת על "עשרה הרוגים" אבל בתמונות מופיעות אלה, יעל, עדי, מעיין, רומי, גלי, שני, אילן, אגם וצור. תשע בנות ובן אחד וכולם "הרוגים". ובכל פעם מחדש זה גורם לתחושה של צרימה קשה.

זה עלול להיתפס כקטנוני, התייחסות לסמנטיקה בזמן אסון כל כך כבד. הכוונה כמובן אינה לפגוע. ברור לי כי מילה זו או אחרת לא תחזיר אף אחת או אחד ובכל זאת, אם נתעכב על הנושא הביטוי "עשרה הרוגים" הופך סיטואציה קשה כמו זו לעוכרת שלווה אפילו יותר, כשהתחושה היא שתשע הבנות נמחקו בפעם השנייה. אם הנחל וחוסר האחריות לקחו אותן בפעם הראשונה, הפעם יש כאן מחיקה שפתית ותרבותית.

הרוב המוחלט שלהן בצירוף הנסיבות הטרגיות מבהיר לכולנו, עד כמה הכלל הלשוני, על פיו יש לפנות בלשון זכר לקבוצה כולה גם אם יש בה זכר אחד בלבד הוא מיושן, ארכאי והגיע הזמן להחליפו. לפני שנים נפוצה השמועה כי מול רוב נשי ניתן לדבר בלשון רבות, מאז האקדמיה פרסמה הבהרה כי לא היו דברים מעולם. "נקיטת לשון זכר גם במקום שיש רוב נשים היא דרכה של העברית, ואין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו", כתוב באתר של האקדמיה בהקשר הזה. חבל, אבל אנחנו לא חייבות לחכות ולקבל את אישורה של האקדמיה כי להיספר בצורה הוגנת במרחב.

עדי רענן, אילן בר שלום ורומי כהן ז"ל שנהרגו באסון בנחל צפית | צילום: מתוך הפייסבוק
עדי רענן, אילן בר שלום ורומי כהן ז"ל שנהרגו באסון בנחל צפית | צילום: מתוך הפייסבוק

 

"עשר הרוגות" אולי נשמע קיצוני מדי בשלב זה למרות שזה המינוח הנכון והמדויק ביותר. "תשע הרוגות והרוג" יכול להיות פיתרון ביניים רגיש. בינתיים, הספרה "10" מופיעה ביותר ויותר דיווחים במקום המילה "עשרה", כנרא בגלל חוסר הנוחות המובהק שהיא מעוררת, אבל ה"הרוגים" נשאר.

בריאיון שערכנו לרגל יום העצמאות עם ח"כ מרב מיכאלי היא סיפרה שכאשר התחילה על דעת עצמה "לדבר ברבות" הזהירו אותה שהקריירה שלה תגמר. מאז מיכאלי הפכה לפוליטיקאית פורייה והוכיחה שצריך יותר מזה כדי לגמור אותה. אבל המבוכה בכל מה שקשור לדיבור בלשון רבות עדיין קיימת, וגרוע מכך. דיבור בלשון רבות מצטייר כדבר מה שהוא לכאורה טעות, יש תחושה של עילגות, חוסר דיוק, או בדיחה. וזה עוד בלי להזכיר את הגברים שכל כך מתעצבנים על הכנסתם ל"משבצת של נשים". כאשר ההיפך קורה ומדברים אל נשים בלשון זכר (מה שאכן קורה מדי יום) זה נחשב לנכון ותקני, אבל אם פתאום הופכות את היוצרות זה מיד נחשד כמעשה של השפלה או סירוס הגבר. אין ספק שהאוזן צריכה להתרגל לסוג חדש של התנסחות, אבל בסופו של דבר המטרה היא אחת – איזון ושיוויון.

שני שמיר, אגם לוי וצור אלפי ז"ל שנהרגו באסון בנחל צפית | צילום: מתוך הפייסבוק
שני שמיר, אגם לוי וצור אלפי ז"ל שנהרגו באסון בנחל צפית | צילום: מתוך הפייסבוק


ניתן כמובן לטעון כי מילים הן זניחות והן לא יותר מאמצעי בדרך למטרה. אבל הסיפורים שהחברה בוחרת לספר, ולא פחות מכך האופן בו היא בוחרת לספר אותם – משקפים את המקום בו אנחנו חיות ומשפיעים על העתיד שלו. בהקשר זה לא מעט נשים וגברים העירו, ובצדק, כי בסוף השבוע האחרון נהרגו בסך הכל 12 איש משיטפונות. בנוסף לתלמידות המכינה נהרגו גם קייס אלהואשלה בן ה-17 בנחל ממשית, ונערה פלסטינית בת 18 מכפר רשאידה, ששמה לא פורסם. אם חשוב לנו להילחם נגד מחיקת הנערות, מן הראוי שנילחם גם כדי לספר את הסיפור באופן מלא ומדויק ולא נדיר ממנו לא אוכלוסיה ערבית ולא נשים, גם לא אם זה נעשה במילה אחת בלבד.

 

יעל סדן, אלה אור וגלי בללי ז"ל שנהרגו באסון בנחל צפית | צילום: מתוך עמודי הפייסבוק שלהן
יעל סדן, אלה אור וגלי בללי ז"ל שנהרגו באסון בנחל צפית | צילום: מתוך עמודי הפייסבוק שלהן