מה הבעיה שלי עם #לאהתלוננתי?

דפנה לוסטיג | צילום: שוקה כהן
דפנה לוסטיג | צילום: שוקה כהן

מה ישאר מהסיפור של דפנה לוסטיג אם לעולם לא נדע מי הגבר שתקף אותה? הבעיה האמיתית מאחורי #לאהתלוננתי

88 שיתופים | 132 צפיות

 

"אבל למה את לא אומרת מי זה?", "את בחורה אמיצה אז לכי עד הסוף ותחשפי את שמו של המסעדן, "יש מאות שפים ואת מכניסה את כולם תחת עננה שחורה. תני שם, אחרת זו סתם הפרחה באוויר", אלה הן מקצת התגובות לפוסט של דפנה לוסטיג, אשת התקשורת שבמוצאי שבת האחרון חשפה בפייסבוק שלה כיצד בגיל 24 מסעדן תל אביבי ידוע תקף אותה מינית, בלי לציין את שמו, תחת ההאשטאג #למהלאהתלוננתי.

בסוף השבוע הזה מלאו לי 39. זה זמן טוב להגיד משהו.כל אחת מאיתנו עברה משהו. כל אחת. מקרים קטנים, מקרים גדולים. לכל אחת…

Posted by Dafna Lustig on Saturday, 20 October 2018

 

לוסטיג חשפה את הסיפור שלה, ועל הדרך את הסיפור של כולנו. רובנו לא באמת 'צריכות' שיספרו לנו את הסיפור הזה, אנחנו הרי מכירות אותו כל כך טוב על בשרנו, ובכל זאת אנחנו חייבות שיספרו את הסיפור הזה. שיצרחו אותו, כי רק ככה המילים יזכרו לנו שאנחנו לא לבד. שאותם מקרים שחשבנו לקטנטנים, טריוויאלים כביכול, שביב אבק בזיכרון שלך כאישה – היו שם, במציאות. שמישהו באמת נגע בך, או התנגש או סתם שלף את הזין, כי סתם, כי באותו רגע את היית סתם.

סיפור שממשיך בערב עם גבר שאת כל כך רוצה להרשים, כל כך רוצה לזכות בלב שלו, למרות שלב זה האיבר האחרון שמעורב בקלחת הזו. מסעדן, סופר, די ג'יי, שחקן, מוזיקאי או אמן. הטייטלים שלהם משתנים אבל הסיפור נותר כמעט זהה, בסופו את מתעוררת בארבע בבוקר, במיטה שהיא לא המיטה שלך, ערומה, מבולבלת, בוכה או רועדת – כך היה גם אצל לוסטיג, שבסופו של דבר הגיעה למיון, שם סירבו לעשות לה בדיקת אונס. עד היום היא לא יודעת בדיוק למה.

את הפוסט שלה קראתי, כמו רוב חברותיי, בתערובת של הזדהות עמוקה ופחד. לפרקים מהמחשבה איך זיכרון יכול להמשיך לצלק לאישה את הנפש גם חמש, עשר ו-15 שנה אחרי ולפרקים מהידיעה שאולי גם אני האישה הזו, או כל מי שמסביבי. אבל איכשהו בסופו של דבר, ועל אף כל התחושות הקשות, עם תום הקריאה נותרתי בעיקר עם סימן שאלה אחד גדול.

לא רק כי לאורך כל הפוסט רק חיכיתי שהיא תחשוף את שמו, "חצי מכן מכירות אותו, בחלקכן הוא גם פגע, אבל אף אחת מאיתנו לא התלוננה עליו אף פעם", אלא גם כי בנסיבות האלה, בהן אף כוכבת-על ישראלית לא מעזה לדבר (תסתפקו בציטוטי "ראיתי דברים בסטים בחו"ל אבל אני אישית לא נתקלתי בהטרדות מיניות" או "הסוכנת שלי תמיד שומרת עליי") ושהחשיפה האחרונה המשמעותית שנעשתה כאן היא זאת של דן מרגלית, חשיפה כואבת וקשה אך בת למעלה מ-30 שנה, לוסטיג היא הנציגה הטרייה במאבק שמניפה בגאון את #לאהתלוננתי ונחושה לתת כוח לאחרות – ואפשר לתהות על הכוח הזה, מה טיבו ועד כמה בדיוק הוא מוגבל.

דפנה לוסטיג | צילום: יח"צ
דפנה לוסטיג | צילום: יח"צ

 

לוסטיג כתבה בעצמה ש'היא פחדנית', בהמשך סיפרה בתוכנית הרדיו שלה "לא יכולה לראות את עצמי נכנסת למלחמה חזיתית עם מישהו, בטח לא עם האדם הזה". שיהיה ברור – אין לי שום יכולת לבוא בבדל של טענה לדפנה לוסטיג בתור אדם פרטי, אבל בסופו של דבר התחושה היא שבהקשר התרבותי, הרחב יותר, זה שמנסה לשנות את מציאות חיינו בפועל מעבר להררי ההאשטאגים והלייקים – משהו חסר.

ב#לאהתלוננתי, כאמור ההאשטאג האחרון שמנסה לשנות את מציאות חיינו, יש דבר מה מתעתע. הוא כביכול בלשון עבר, אך עדיין נוכח בהווה שלנו. אנחנו עדיין לא מתלוננות. האמת העצובה היא שהפוסט של לוסטיג הוא התשובה המושלמת ללמה אני לא מתלוננת עדיין, וזה הדבר המפחיד והמדכא באמת.

כי אחרי החשיפה, והפורקן, ואפילו אחרי התגובות התומכות – ברשת מתעסקים כרגע בעיקר בשאלה אחת: למה לעזאזל היא לא חשפה את שמו?
הפמיניסטיות על אוטומט כבר אומרות שזה בכלל לא משנה ולא רלוונטי, שהעיקר פה היא לוסטיג עצמה והסיפור שלה ולא התוקף, שהרצון לדעת את שמו הוא סתם מציצנות פורנוגרפית, ולי הרי נראה שדווקא בתגובות כאלה, ברצון הכל כך אנושי, כן ומובן מאליו הזה מסתתר השלב הבא במאבק.
"תגידי לי מי זה, אני אשבור לו את העצמות" כתבה נערה אחת ללוסטיג, אולי בת 14. הן מן הסתם לא מכירות, ובכל זאת – יש הזדהות עמוקה יותר מזו? האם זו לא תמצית הסולידריות הנשית עליה אנחנו מדברות כל הזמן?

ליידי גאגא: נתנה ללוסטיג השראה כשחשפה שגם היא הותקפה על ידי אדם בתעשיית הבידור, אך הוסיפה שעדיין אינה אמיצה דיו כדי לומר את שמו | צילום: גטי
ליידי גאגא: נתנה ללוסטיג השראה כשחשפה שגם היא הותקפה על ידי אדם בתעשיית הבידור, אך הוסיפה שעדיין אינה אמיצה דיו כדי לומר את שמו | צילום: גטי

 

היום כבר כולנו יודעות לשנן ש'אחת מתוך אחת' ויוצאות נגד האשמת הקורבן, אז איך יכול להיות שבמאבק המשתנה תדיר נגד הטרדות מיניות הגענו למצב בו זהות התוקף כלל לא משנה? כלומר, מה כן משנה אם לא זה? החוויה והשיתוף כבודם במקומם מונח, אבל מבחינת אימפקט חברתי הם רק חלק אחד במשוואה. נסו לדמיין שמהפכת metoo# הייתה קורמת עור וגידים בלי לנקוב בשמו המפורש של הארווי וינשטיין.

הרצון לדעת במי מדובר הוא לא רק אנושי וטבעי, אלא גם כזה שמבוסס על ההבנה שבעולם בו המשטרה ובית המשפט מאבדים רלוונטיות, הרצון לא לפרנס את האיש הזה רלוונטי הרבה יותר מכל תגובת 'חיבוק בהסכמה'.
השנים לימדו אותנו שלא פעם מטרידנים משלמים מחיר קטן מדי בשדה החברתי, זה שנע בקצב אחר לחלוטין ממערכת המשפט. ינון מגל עדיין פה, וגם אייל גולן וגם חיים רמון שהוא אינו עבריין מין, כפי שטרח כל כך להדגיש בחודשים האחרונים – ובכל זאת, התדמית שלהם, גם אם לא לגמרי, נסדקה. חלקם גם הרגישו פגיעה, ולו זמנית, בפרנסתם. זה לא כואב כמו תקיפה מינית, זה בחיים לא ישתווה לזה, אבל זה הכלי שיש לנו.

בינתיים ועל אף כל האמור לעיל, דבר אחד ברור: דפנה לוסטיג היא גיבורה.
היא אינה גיבורת על נטולת מורא או פחדים, היא הרי בעצמה מעידה שהיא פחדנית. היא גיבורה של יום יום, של המציאות הנוכחית. מציאות בה לפחות בחצי מהמקרים את יודעת שתלונה במשטרה פשוט לא שווה את האנרגיה הנפשית שלך, ושבאולמות המשפט יש אולי, במקרה הטוב 'אמת משפטית', ולא צדק או קתרזיס. כמובן שצריך לפעול לשיפור המערכות, ולדאוג שהחוק יתקדם בהתאם לשינויים בחברה, אבל נדמה לי שכרגע, ודווקא בעולם כזה – היחידות שאנחנו יכולות לסמוך עליהן הן אנחנו עצמנו.