לא שמנמנות. שמנות

מי שמעוניין לעצבן את הלית לוי וחן אריאלי, צריך רק לכנות אותן באחד משמות התואר הבאים: "עגלגלה", "מלאה", גדולה". ואם אתם ממש רוצים שהאדמה תרעד, לכו על "שמנמנה". מכבסות המילים האלו, לדבריהן, הן בדיוק הבעיה בחברה שלנו והיחס שלה למשקל עודף. "חייבים לפרק את המטען של המילה 'שמנה'", אומרת אריאלי, "אני מקבלת פריחה כשאומרים לי שמנמנה. אנחנו לא שמנמנות ולא מלאות, תגידו 'שמנה' כמו שאתם אומרים 'גבוהה' או 'יפה'".

אז כן, אנחנו נקרא להן שמנות כפי שהן מכנות את עצמן, וכפי שלוי כינתה את סרט הביכורים הדוקומנטרי שלה, "שמנה", ובו היא בוחנת את יחסיה עם גופה, עם החברה ועם בת זוגה חן (41) השמנה גם כן, ושבין היתר משמשת גם כמנהיגת הקהילה הגאה בתפקידה כיו"ר האגודה למען הלהט"ב.

לוי (מימין): ז'קט ליוויס, חולצה GANT, ג'ינס דיזל; אריאלי (משמאל): שמלה NUMA, שרשראות מר סמית | צילום: רותם לבל

לעזוב את עולמות הביקיני

אני פוגשת את הלית וחן בדירתן החמימה והיפה ביפו, המקושטת בשני חתולים, "אנחנו לסביות, אי אפשר אחרת", פוסקת לוי. זאת הפעם הראשונה שלוי (40) הפנתה את המצלמה אל עצמה. את מאחורי הקלעים היא מכירה היטב. יש לה רקורד מכובד כבמאית ואשת תוכן בתוכניות ריאליטי כמו "הישרדות", "הכוכב הבא" ו־"TLV עושים את תל אביב". לפני שמונה שנים עשתה תפנית בחייה, ואחרי שנים של התנדבות בבית המחסה לנערים "בית השאנטי", הפכה לרכזת הכללית של המקום ובמקביל, החליפה את הריאליטי בדוקומנטרי. הבחירה לשים את עצמה במרכז סרט הביכורים, גבתה מלוי מחיר לא פשוט. "אחת מהוראות הבימוי שלי הייתה לא לחוס עלי ויזואלית", היא משחזרת, "רואים את כל אחד מהקפלים בגוף שלי. זאת  הייתה חוויה לא פשוטה".

אי אפשר לדבר על "שמנה" בלי לחשוף כמה ספוילרים. אחרי שלוש שנים של צילומים ותהיות מול המצלמה, לוי מחליטה לעבור ניתוח לקיצור קיבה, רעיון שלא מלהיב את אריאלי, שמעולם לא שקלה הליך כזה בעצמה. הניתוח נעשה בפברואר, הסרט מסתיים קצת אחריו והיום, פחות משנה אחרי, הלית הורידה במשקל מאז תחילת הצילומים אבל עדיין לא נחשדת בשום סוג של רזון.

הניתוח הוכתר כהצלחה?

"אני מתרחקת מהמדד של הצלחה או כישלון בהקשר של הניתוח. שנה זה לא מספיק זמן כדי להכריע, אבל השאלה החשובה היא אם אני מרוצה שעשיתי אותו, והתשובה היא כן".

באחת הסצנות החזקות בסרט, שתיכן תוהות מה הניתוח יעשה לקשר שלכן. איפה זה פוגש אתכן היום?

לוי: "זה פרדוקסלי כי האהבה של חן אפשרה לי בכלל לצאת למסע הזה".

אריאלי: "התערערתי מהניתוח של הלית. מבחינתה, היא טיפסה לפסגת האוורסט אבל אני עוד בטלטלה. היא עדיין שמנה אבל היא יכולה עוד לרזות, היא אולי לא תראה כמו אהרוני או דביר בנדק, אבל היא בנתיב אחר ממני, היא חווה היום שמנות מסוג אחר, היא נכנסה לנורמה. פעם בגלל השמנות, השפריץ ממנה ביטחון סופר סקסי".

לוי: "ועכשיו לא?"

אריאלי: "עכשיו זה אחרת. את עוד בהתהוות ומשתנה בתפיסה שלך את עצמך. ואני רואה איך את נהנית מהנורמליזציה שאת עוברת. יש לך אור בעיניים מזה שיש לך טווח מידות שלא היית בו עד עכשיו".

זה ממש נשמע כאילו הלית בגדה בברית השמנות שלכן.

אריאלי: "תעשיית הניתוחים לקיצורי קיבה היא נוראית בעיניי. זה פתרון מערבי, לחתוך איבר במקום להתמודד עם בעיה חברתית עמוקה באופן עמוק, במקום להבין למה אנחנו חברה כל כך שמנופובית".

שמנופוביה – הפחד משמנים, הרצון להכניס את כולם, ובעיקר את כולן, לשטנץ רזה וחטוב – הוא מוטיב שמלווה את לוי ואת אריאלי כל חייהן. אולי זה גם חלק ממה שהפגיש ביניהן. "לאף אחת מאיתנו לא היה עבר עם נשים שמנות לפני שנפגשנו", משחזרת לוי, "אני מאוד רוחנית ומאמינה שזה חלק מהמנט טו בי שלנו".

איך זה קרה?

לוי: "התחלתי איתה בפייסבוק. כתבתי לה 'אנחנו לא מכירות והייתי רוצה לתקן את הטעות הזאת'. רק אחר כך גילינו שגדלנו אחת ליד השנייה בחיפה, שהיו לנו כל החיים חברים משותפים, זה לא נורמלי".

אריאלי: "יכולנו להכיר הרבה קודם אבל זה קרה כשזה היה צריך לקרות. ידעתי מי היא, כי שמנות מזהות שמנות אחרות במרחב. כמו שיש גיי רדאר, יש פאט רדאר".

לוי (מימין): חולצה ואפודה GANT, מכנסיים קום אל פו; אריאלי (משמאל): חולצה דיזל, חצאית NUMA, שרשראות מר סמית | צילום: רותם לבל

כל ניסיון להגדיר אותן במונחים בינארים נועד לכישלון. אריאלי היא בעלת החזות הנשית, אך ככל שלומדים להכיר אותן יותר נדמה שדווקא לוי היא הצד הרגיש והחמאתי מבין השתיים. המשותף להן הוא הנחישות ליצור עולם מכיל יותר ושיפוטי פחות.

אריאלי: "אנשים פשוט לא נחמדים לשמנים, יש עלינו הנחות מוצא נוראיות. חושבים שאנחנו עצלנים, חסרי עמוד שדרה. אלה דברים שגם שמנים חושבים על עצמם, שמנופוביה, כמו להטבופוביה, היא פנימית".

לוי: "לכן אני תמיד מקפידה לחייך לשמנים ברחוב. חושבים ששמנים לא עושים ספורט וזה לא נכון. אני תמיד הייתי ספורטיבית, חן שוחה. אבל שמנים בבריכה זאת טרגדיה, לצאת מחדר ההלבשה, זה נורא קשה".

אריאלי: "לא תאמיני לכמות הפעמים שנהג מונית אמר 'לא חבל? את כל כך יפה'".

דווקא כן מתאמנת | לוי, מתוך הסרט "שמנה"

לסביות ופריווילגיות

דמותה של לוי ב"שמנה" קוראת תיגר על הרחמים האוטומטיים שנשלחים לאישה בגודלה. בסרט היא נתפסת כקלילה, מלאת הומור, חזקה פיזית, נכונה לכל אתגר. אני שואלת אותה האם העובדה שהיא נתפסת כאישה גברית היא חלק מזה, ומיד מתוקנת: "המילה גברית לא נעימה לי", מהרהרת לוי, "מה אני חן?"

"את פלואידית", אומרת אריאלי.

וזה עוזר? נדמה שלהיות שמנה לסבית זה אולי קל יותר משמנה סטרייטית.

לוי: "יכול להיות. בתור שמנה במרחב הלסבי שילמתי כנראה פחות מחירים. בגיל צעיר הבנתי שאני לא הבחורה שיתחילו איתה בבר, אבל העזתי לגשת לנשים שבהגדרה הן שוות וזה הצליח".

תמיד התחברת יותר לצד הגברי?

לוי: "מגיל צעיר הבנתי שבפורים אני רוצה להתחפש לקאובוי ולא למלכת אסתר. אבל בשלב מסוים גם הבנתי שזה קשור לפגיעה המינית שעברתי".

וזה הספוילר השני. בגילוי לב שתופס את הצופה המום, מגלה לוי בסרט כי ההשמנה שלה היא תוצר של שנים של פגיעה מינית, שהתחילה בילדותה בידי חבר משפחה. באותו הרגע בסרט, הלית מבינה כי היא בשלה לעבור את הניתוח לקיצור קיבה. גאווה על היותה שמנה, מתחלפת בהכרה מסוג אחר.

"אני לא רוצה לעשות משוואה בין פגיעה מינית ושמנות", היא אומרת היום, "ברור שיש קשר, אבל השמנות שלי היא עוד דברים, יש גם סיבות חברתיות ואישיות וגם בחירות בחיים, וכמובן גנטיקה. אבל כן, הנכונות לוותר על השומן היא ויתור על שכבת הגנה שהייתה שם כל השנים".

חן, את מתחברת לכך שהשמנה היא הגנה?

אריאלי: "אני התחלתי להשמין בגיל 12. בשבילי, השמנה היא המקום שבו אני יכולה לשלוט בחיים שלי ולייצר נראות וחוסר התעלמות. בשלב מסוים אמרתי – ככה אני, אני אוהבת את עצמי ותשלימו עם זה".

לוי: "אני זוכרת את הפעם הראשונה שילדים אמרו לי שאני שמנה, הייתי בחטיבת ביניים, התקשרתי לאימא שלי ובכיתי והיא אמרה לי 'אבל את שמנה, הלית'. סגרתי את הטלפון ומרגע זה ואליך לכל מי שקרא לי שמנה, אמרתי 'ספר לי משהו שאני לא יודעת'. כל אדם שמן עובר רגע שבו הוא מבין שיש לו שתי אפשרויות – להילחם בעצמו עד זוב דם מנטלי, לשנוא את עצמו וכל המשתמע מזה, או להגיד לעצמו – פאק איט, זה מי שאני".

אריאלי (מימין): סריג דיזל, חצאית NUMA, שרשראות מר סמית; לוי (משמאל): חולצה קסטרו, ז'קט Gant, ג'ינס דיזל, שרשראות מר סמית | צילום: רותם לבל

הורות לכולם

נושא הילדים נוכח בחייהן. הן עדיין לא שם, עדיין מהרהרות אם הן רוצות להתרבות, אבל מכריזות חד משמעית שאם היו יכולות מבחינה חוקית היו מאמצות ילד עוד היום. המאבק הלהט"בי בסוגיית האימוץ לא פסח על הבית האולטרה פוליטי הזה. בתפקידה כיו"ר האגודה, אריאלי היא אחת מהלוחמות בחזית, וגם את הלית זה הטריף במיוחד.

"זעמתי על האמירה האומללה של משרד הרווחה, שלא המליץ לאפשר אימוץ להט"בי", אומרת לוי, "מי כמוני יודעת שיש ילדים בעולמות הרווחה שזקוקים למשפחה אוהבת ואם היו שואלים אותם, היו עונים שעל הזין שלהם אם זה הומואים או לסביות, ובלבד שיראו אותם ולא יפגעו בהם".

אריאלי: "כל כך הרבה הורים כושלים בתפקידם. צריכים להיות מבחנים להורות אבל בלי קשר לנטייה מינית".

מאבק האימוץ נתפס כמאבק הומואי, לא לסבי. זו טעות?

אריאלי: "זה נכון ששתי אימהות הוא משהו שמתעכל יותר טוב אצל הסביבה, אבל אנחנו חלק מהמאבק הזה לגמרי. באופן כללי, מאבקים של אפליה הם של הומואים ומאבקים של דיכוי הם של לסביות. כיו"ר האגודה למען הלהט"ב, ברור לי שהאגודה היא אחד מחלוצי ארגוני זכויות האדם בארץ, אבל במשך שנים היה לה אופי לבן ופריבילגי, ואני מביאה משהו חדש. אני מביאה אג'נדה פמיניסטית לזירה שהיא עדיין גברית".

איך את מסתדרת בזירה הגברית?

"בבדידות מזהרת", אריאלי מגחכת, "אני מסתכלת סביב, זה מרחב שקשה לי למצוא בו שותפות בפוזיציות דומות. לא רק שאני אישה בעולם של גברים, מצפים ממני לעבוד באותן שיטות. אבל אני מתעקשת לעשות דברים מהראייה הפמיניסטית".

יש לכן עדיין זמן לאכול ביחד?

לוי: "האמת היא שאחרי הניתוח פחדתי שתאבד לי חדוות האכילה. חן ואני אוהבות לאכול ביחד, היינו נוסעות לחו"ל ועוצרות במסעדות מישלן. היום אני אוכלת ממקום שונה, אני אוכלת מה שאני רוצה אבל באופן מחושב ומבחירה מלאה ואיזון עמוק יותר. עכשיו התחלתי לרכוב על אופניים, זה משהו שחלמתי עליו הרבה זמן".

אריאלי: "אבל כשהיא באה עם האופניים וסיפרה לי כמה קלוריות היא שרפה – הטלתי על זה וטו. אמרתי לה 'את לא תהיי עכשיו מאלה שסופרות קלוריות'".

לוי: "אני חושבת שבסופו של דבר, דרך הסרט קיבלתי את עצמי. הבנתי שלהציב לעצמי יעד להיות רזה לפי הגדרה כזו או אחרת מכניס אותי ללופ קבוע של שנאה עצמית. אני יכולה להיות שמנה בריאה ואתלטית שאוהבת את עצמה. כבר הבנתי שלא אהיה בר רפאלי".

אריאלי: "זה בסדר, גם היא לא תהיה הלית לוי".
צילום רותם לבל | סטיילינג תמיר סימן טוב | איפור נועה אלפנדרי | שיער אריאל דרימר