יש לה אלוהים: ראיון ראשון ובלעדי עם רחלי רוטנר

"הבנתי שלהתמודד עם דברים על ידי צחוק פוגע באמינות שלי, אבל אלו ההגנות שלי. בניתי אותן כדי להתמודד עם העולם ועכשיו הן פונות נגדי". רחלי רוטנר | חולצה: זארה | ברט: שיינושקה | צילום: עדי אורני
"הבנתי שלהתמודד עם דברים על ידי צחוק פוגע באמינות שלי, אבל אלו ההגנות שלי. בניתי אותן כדי להתמודד עם העולם ועכשיו הן פונות נגדי". רחלי רוטנר | חולצה: זארה | ברט: שיינושקה | צילום: עדי אורני

"שתי המילים שאמרו עלי הכי הרבה הן זונה ושקרנית. הרגשתי כאילו אני מכבה שרפה עם טרופית, שמחכים שאשבר". רחלי רוטנר חשפה את הדיבור המלוכלך של ינון מגל, נאלצה להתמודד עם איחולי מוות ואונס וערמות של שקרים, ופרצה דרך לגל של נשים שלא מוכנות לשתוק יותר

88 שיתופים | 132 צפיות

"יום אחד התקשרה אלי עיתונאית והדבר הראשון שהיא ביקשה עליו תגובה היה שמישהו שעבד איתי אמר לה שלא בכיתי במשך כל התקופה של הפרשה. עניתי לה 'אוקיי, ומה השאלה?'. אבל מסתבר שזו הייתה השאלה – למה לא בכיתי. זה נראה לאנשים חשוד. זה היה רגע שפתאום הבנתי שישנה ציפייה שאהיה חלשה ובוכייה, אבל מה לעשות שאני לא כזאת. כולם שבויים בסרט הזה, האישה הבוכייה מול הגבר המניאק, וכשזה לא התאים להם לתסריט הזה, הפכו אותי לשקרנית. שתי המילים שאמרו עלי הכי הרבה הן זונה ושקרנית".

רחלי רוטנר לא ממצמצת מולי כשהיא מספרת את הסיפור הזה. בחלומותיה הגרועים ביותר לא העלתה על דעתה שההמון יהפוך אותה לשטן הגדול. מעולם לא נראה מופע אימים כוחני וכל כך מרהיב של האשמת הקורבן. הרשת געשה. טוקבקיסטים התחרו מי יגדף יותר. כל קללה ושם גנאי שאפשר לעלות על הדעת הוצמדו לשמה. גם את בעלה, אריאל, הזהירו הטוקבקיסטים שיבדוק עם כמה גברים אשתו שוכבת. אנשים לא השאירו אבן לא הפוכה. כל תמונה שלה וטקסט שאי פעם כתבה או שנכתב עליה, הפכו לתחמושת נגדה. "הייתי מבינה אם היו אומרים עלי היא מתחסדת, התחילו איתה והיא הזדעזעה מזה. אבל איך הגעתם לשרמוטה? גבר נשוי מפלרטט עם אישה נשואה והיא בתגובה נרתעת ומנתקת קשר – איך בדיוק יצאתי פה הזונה? אומרים 'נקמנית, סיכול פוליטי', על מה נקמתי? הייתי בקשר סבבה איתו ואת הבית היהודי חיבבתי וגם כתבתי על זה, אז על מה הנקמה בדיוק? קוראים לי שקרנית. ינון אמר 'וואלה, צודקת, זה קרה'. אז במה שיקרתי? הפכו את התפקידים בסיפור הזה ואני נהייתי הנבל".

גם כשרוטנר מספרת איך הפכה לשק החבטות של הציבור רק כי העזה לתבוע את עלבונה מחבר כנסת ימני, היא לא מרשה לעצמה לחשוף ולו לרגע את הפגיעות והעלבון שהם מנת חלקה בחודשים האחרונים. אגב, האישיו הפוליטי, זה שחבר הכנסת ינון מגל מגיע מהימין, הוא עניין קריטי. אם היא הייתה מדווחת על אותו דיבור בוטה, גס ומחפיץ מחבר כנסת שמאלני, כל הסחי היה נחסך ממנה. גם אם היא לא הייתה מתקבלת בחיבוק, לכל הפחות, הייתה זוכה לריספקט על הצעד האמיץ שעשתה.

"הרגשתי שברגע שאוריד את הפאסון, הם ירגישו שניצחו. כשאת מבינה שמחכים לרגע הזה שתיראי חלשה, אז את עוד יותר צוחקת על הכל". רחלי רוטנר | חולצה: ASOS | חצאית: H&M | שרשרת שפתיים: Mona Ray | גרבונים: אפרודיטה | נעליים: אלדו | מנורת miffi ל-mizu אוסישקין רמת השרון | צילום: עדי אורני
"הרגשתי שברגע שאוריד את הפאסון, הם ירגישו שניצחו. כשאת מבינה שמחכים לרגע הזה שתיראי חלשה, אז את עוד יותר צוחקת על הכל". רחלי רוטנר | חולצה: ASOS | חצאית: H&M | שרשרת שפתיים: Mona Ray | גרבונים: אפרודיטה | נעליים: אלדו | מנורת miffi ל-mizu אוסישקין רמת השרון | צילום: עדי אורני

נזקי הסערה הגדולה שהתחוללה בחודשים האחרונים, מה שאנחנו אוהבים לכנות "הפרשה", עוד כאן. אבל רוטנר חדה ונחושה. איש לא ידביק לה מניעים סמויים, קונספירטיביים. מבחינתה, היא עשתה פה שירות לציבור. היא מספרת שאת העלבון האישי שלה ממגל, שהיה הבוס שלה באתר וואלה, אפסנה כבר חודשים קודם אי שם בחדרים האחוריים במוח ולא תכננה כלל לחשוף אותו גם כשהדרך שבה החליט להיפרד ממנה באותה מסיבה ידועה הייתה סקסיסטית ובזויה. את הפוסט המדובר כתבה רק כאשר שמעה מבנות נוספות סיפורים דומים. כמו שכתבה בבהירות בפוסט יריית הפתיחה לפרשה ובפוסט הסיום שלה, לאחר שהמשטרה סגרה את התיק: לא עניין אותה כלל להגיע להליך פלילי. "היה פה משהו סמוי שהיה חייב להתגלות", היא מסבירה. "חבר כנסת נשוי ממפלגה דתית ושמרנית שנואם על תורת ישראל וארץ ישראל, לא עומד לדעתי בסטנדרטים של המפלגה".

בינך לבינך, מצאת הסבר איך את לעזאזל הפכת לאשמה בעיני רבים?

"אנשים כתבו לי, את מתבטאת יותר מדי ברהיטות, זה לא אמין. הבנתי שכדי שאנשים יאמינו לך את צריכה להיות קופאית ענייה, מבולבלת ועילגת שמתעלפת כל דקה על דוכן העדים מרוב צער. אם את עיתונאית חזקה וצינית, שמתנסחת ברהיטות, הם כבר מדמיינים מישהי עם חיוך זדוני ועקבים גבוהים שהולכת להרוס למישהו את החיים. ישר את נהיית האישה הביצ'ית. כי הסיפור על סתם בחורה חזקה שלא חוששת מבדיחות גסות בחבר'ה, אבל חושבת שזה לא ראוי שגבר נשוי ממפלגה דתית ידבר אליה כך, הוא מבאס ולא מרגש בכלל".

המסקנה היא שאסור לך ולאחרות לצאת מהסד שנכפה עליכן. איפשהו מתחבא ספר הוראות לקורבן, איך להיראות ואיך לדבר.

"אימא שלי סיפרה לי שאנשים אומרים לה – בעיקרון אנחנו מסכימים עם הבת שלך, אבל קשה לנו להזדהות איתה כי כל ההתבטאויות שלה בנושא הן תמיד כל כך ציניות. ההומור הציני שלי הקשה על אנשים לבלוע את הסיפור, כי זה שוב לא מתאים לתסריט של הקורבן האומלל. כל התקופה הזו, קיבלתי הודעות נאצה של 'תיאנסי', 'תמותי', 'תישרפי', והייתי צוחקת על זה, מה שנראה לאנשים מהצד, מסתבר, כחסר רגישות. פתאום אני מגלה שלהתמודד עם דברים על ידי צחוק פוגע באמינות שלי. אבל אלו ההגנות שלי, ככה אני מתמודדת. בניתי אותן כל השנים כדי להתמודד עם העולם ועכשיו הן פונות נגדי".

רוטנר: "חשבתי שנגיד והבן אדם ממשיך ואז נהיה שר ואז ראש ממשלה, הרי מתישהו זה יצא ממני. מתישהו אגיד 'פאק, אני לא יכולה יותר לשמור את זה' ואז עוד עשר שנים יגידו לי 'מה נזכרת'" | צילום: GettyImages
רוטנר: "חשבתי שנגיד והבן אדם ממשיך ואז נהיה שר ואז ראש ממשלה, הרי מתישהו זה יצא ממני. מתישהו אגיד 'פאק, אני לא יכולה יותר לשמור את זה' ואז עוד עשר שנים יגידו לי 'מה נזכרת'" | צילום: GettyImages

אז מה עושים? איך יוצאים ממצב הביש?

"זה מעגל קסמים כי כדי להגן על עצמי רק התבצרתי יותר. לא משנה כמה נעלבתי וכעסתי, זה רק גרם לי לכתוב על זה עוד בדיחה. בשלב מסוים הרגשתי שמחכים שאשבר. שברגע שאוריד את הפאסון, הם ירגישו שהם ניצחו. כשאת מבינה שמחכים לרגע הזה שתיראי חלשה, אז את עוד יותר צוחקת על הכל. הגעתי למצב שכבר לא ידעתי מה אני מרגישה יותר".

מתי כן אפשרת לעצמך להוריד את השריון ופשוט להיות עצובה?

"המקום היחיד שבו אני מרשה לעצמי להישבר, ולבכות, זה רק עם אריאל, בעלי. זו הייתה תקופה שנורא התקרבנו. היינו הוא ואני נגד העולם. הרגשתי שרק מולו אני יכולה להתפרק. לא יודעת איך הייתי מסתדרת עם הסערה הזו אם הייתי חוזרת לבית ריק. באותו הרגע, את מרגישה כמו ילדה קצת שיש מי שמגן עליה".

"זה ייגמר בממים"

הפוסט שהעלתה רוטנר בסוף נובמבר האחרון בשעות הבוקר המאוחרות – שבו תיארה מה מגל, לפני רגע העורך הראשי בוואלה, אמר לה, במסיבת הפרידה שלו מהאתר לטובת המעבר לפוליטיקה ("כל הזמן שעבדנו יחד הייתי חרמן עלייך. מסתכל עלייך וחושב על הציצי שלך והתחת שלך. וגם הייתי מדבר עם אחרים על זה הרבה, על הציצי והתחת שלך, כמה שהם מחרמנים אותי") – התפשט כאש בשדה קוצים. הוא צבר כ-16 אלף לייקים ויותר מ-2,000 שיתופים. מגל מיהר לענות בפייסבוק שלו, הודה שהדברים אכן נאמרו, בין ידידים, לפני שנבחר לכנסת, והוסיף נזיפה על זליגה למחוזות השיימינג. מה שהיה בשעה-שעתיים הראשונות רק שיחת היום בברנז'ה הפך מהר מאוד לפרשייה פוליטית שפותחת מהדורות והובילה להתפטרותו של מגל מהכנסת.

"כל הסיפור הזה הפתיע אותי מההתחלה עד הסוף. לא חשבתי שתיווצר כזו מהומה", מספרת רוטנר לראשונה ומפתיעה גם אותי. "ברגע שינון הצטרף לפוליטיקה, אנשים צחקו על הדיסוננס שבין האישיות התל אביבית הנהנתנית שלו, להיותו חבר כנסת דומיננטי במפלגה שחרטה על דגלה ערכי משפחה ושמרנות. היו על זה ממים ובדיחות, הייתי משוכנעת שזה יישאר ברמה הזו".

זו היתממות. לא צריך להיות גאון כדי להניח שפוסט כזה נגד נבחר ציבור יגרום לרעידת אדמה.

"בדיעבד כן, זו הייתה תמימות. חשבתי שזו תהיה עוד 'שערוריה של ינון מגל' שקצת צוחקים עליה וממשיכים הלאה, כמו האמירות הפרובוקטיביות שלו או תמונת ישבן נשי שהעלה לטוויטר שלו ועשתה בלגן ליומיים. חשיפה שמגלה עוד משהו על האישיות שלו ושהמצביעים לוקחים בחשבון. כל כך חשבתי שזה מה בכך, שזרקתי משהו לאבא שלי רק כמה ימים לפני. הוא דווקא הבין יותר ממני מה יכול לקרות ואמר לי לא לעשות את זה. הוא רצה להגן עלי".

כריכת הספר "הצד האחר של העולם" מאת רחלי רוטנר
כריכת הספר "הצד האחר של העולם" מאת רחלי רוטנר
איור של רוטנר מתוך הספר "הצד האחר של העולם"
איור של רוטנר מתוך הספר "הצד האחר של העולם"

תתארי לי את הימים שקדמו ללחיצה על האנטר ושיגור הפוסט לרשת.

"כשקרה מה שקרה ביני לבין ינון, לא יותר מנעלבתי. הבנתי שאני לא רוצה להיות איתו בקשר יותר, אבל לא תכננתי להוציא את זה החוצה. חשבתי שאמירה אחת מעליבה לא מצדיקה חשיפה שסתם תקלקל לו ותקלקל גם לי, אז פשוט ניתקתי מגע. מאז המסיבה בכל פעם שהוא ניסה ליצור איתי קשר בענייני עבודה, סימסתי לו שאני עסוקה, או שלחתי אחרים שיעזרו לו. מעט מאוד חברים שלי ידעו על האינסידנט הזה. אחרי שנה בערך ידיד שלי בא וסיפר לי שאותו דבר קרה לחברה שלו, שגם עבדה בוואלה. דיברתי איתה והסיפור שלה נשמע לי הגיוני, בדקתי והתחלתי לשמוע עוד כל מיני סיפורים. תמיד היה משהו דומה בין כל הסיפורים. בשלב הזה אמרתי שאני צריכה לדבר על זה, כי אם זו לא מעידה חד פעמית אלא דפוס אז אנשים צריכים לדעת".

התלבטת מה המדיום הנכון עבורך?

"עבר לי בראש לקחת את החומרים ולעשות מזה תחקיר. ואז לא יקראו לזה שיימינג אלא תחקיר עיתונאי, כמו מה שעשה עמית סגל על אורן חזן. אבל איך אני יכולה לשים על עצמי את כובע העיתונאית כשאני מעורבת בזה אישית? מבחינתי פייסבוק היה הכלי הנכון. זה הכלי האישי שלי לספר דברים שעוברים עלי. אפילו את החתונה שלי הפכתי לאירוע פייסבוקי".

הדיון על הזירה הזו לא חדש. מי שנגד טוען שמדובר בלינץ' או במשפט שדה בכיכר השוק הווירטואלית.

"לא היה טעם שאלך למשטרה, כי הבנאדם העליב אותי בסך הכל. יכול להיות שהדברים שקרו לבנות האחרות הם יותר חמורים, אבל זה לא הסיפור שלי. רציתי פשוט לספר. כמו שאני אוכלת במסעדה גרועה ואז אני מקטרת על זה בפייסבוק. לא תמיד את צריכה ללכת לאפיק הרשמי, לפעמים את רוצה שאנשים ידעו, לפעמים את רוצה להוציא קיטור, לפעמים את רוצה לעשות שינוי חברתי. מהפכות חברתיות אפילו קרו בפייסבוק".

"כל חיי אני בורחת מייצוגים. אני לא רוצה להיות 'דתייה טובה', 'פמיניסטית טובה' או 'שמאלנית טובה'. אני לא רוצה להיות כבולה לשום רעיון". רחלי רוטנר | חולצה ומטפחת: קאלה | חצאית: טופשופ | טלפון: wild&wolf לסטורי | צילום: עדי אורני
"כל חיי אני בורחת מייצוגים. אני לא רוצה להיות 'דתייה טובה', 'פמיניסטית טובה' או 'שמאלנית טובה'. אני לא רוצה להיות כבולה לשום רעיון". רחלי רוטנר | חולצה ומטפחת: קאלה | חצאית: טופשופ | טלפון: wild&wolf לסטורי | צילום: עדי אורני

הצד האחר של העולם

רוטנר, 33, לא הגיחה לחייכם ב"פרשת מגל". בשנים האחרונות היא מאושיות הפייסבוק השנונות והמוכרת בסביבה. היא למדה במדרשה לאמנות והתחילה את דרכה כקומיקסאית ומאיירת. ספר הביכורים שלה, רומן גרפי בשם "הצד האחר של העולם", יצא בהוצאת בבל הנחשבת וזכה לביקורות משבחות שדיברו על "מקוריות וקול חדש ומובחן". האיורים מתוכו הוצגו בעבר בתערוכות בחו"ל, ובארץ יוצגו בתערוכת "גראפיק דייטיילס" שתיפתח במאי הקרוב במוזיאון הנגב. זו אינה הפעם הראשונה שרוטנר מציגה במוזיאונים וגלריות, ועבודות שלה כמו "בנוגע לעלמות" הוצגו בעבר במוזיאון פתח תקווה. היא גם הייתה חלק מ-A4, חבורת קומיקסאים שעליה ניצח דודו גבע המיתולוגי. שם גם הכירה את אריאל בעלה. לאחר מכן יצרה כחלק מחבורת ארמדיל, קבוצה של קומיקסאים דתיים.

לאחר הלימודים השתלבה בשבועון "רייטינג" ואז באתר וואלה. בחודש האחרון עברה למערכת מאקו. היא עובדת במערכות תקשורת אבל תמיד עושה את הדבר שלה: כתיבת טקסטים סאטיריים, יצירת איורים בענייני השעה והעלאת סרטוני פארודיה ונונסנס שהיא יוצרת, ולפעמים גם מככבת בהם. בשנתיים האחרונות רוטנר גם מופיעה בטלוויזיה. טלנובלת הבובות שיצרה, "דרמת קווינס", שודרה בערוץ ביפ, שם הכירה את דודו ארז, שגם הביא אותה להיות משתתפת קבועה בסדרת הילדים "החפרנים" בחינוכית ולהגיש פינה קבועה בתכנית הרדיו שלו ושל אבי אטינגר בגל"צ. מערכון שצילמה שודר לאחרונה בלייט נייט החדש של גורי אלפי. העובדה העגומה היא שעכשיו בעקבות הפרשה – בציבוריות הישראלית – היא כווצה לתפקיד היחיד ש"מותר" לה להחזיק בו: זאת שיצאה נגד מגל.

"עוד לפני פרסום הפוסט ידעתי שזה הולך להרוס לי. זה היה שבוע אחרי שצילמתי פיילוט למערכון אצל גורי אלפי ובדיוק התחלתי לקבל כל מיני הצעות בעקבות כתבות מצולמות שעשיתי לוואלה, והנחתי שאם אני אצא נגד פוליטיקאי זה ישר ישים את כל הפרויקטים בקונטקסט פוליטי. אבל לא ידעתי שזה יפגע בי עד כדי כך".

זאת גם הסיבה שלא התראיינת בכלי התקשורת עד עכשיו? את המערכה וההסברה ניהלת מדף הפייסבוק שלך.

"קיבלתי כל יום הצעות לשערים בעיתונים הכי גדולים. הציעו לי לעשות כתבות טלוויזיה בפריים טיים, אבל אמרתי לא להכל. מאז הפרשה הכל נבחן דרך הפריזמה של 'הנה, היא מנסה להתפרסם' ולא רציתי שידביקו לי את זה. אחת הסיבות שנשים לא רוצות להיחשף בשמן האמיתי בפרשות מהסוג הזה היא שהסיפור הופך להיות כל המהות שלך. כל מה שעשית לפני לא קיים יותר, וכל מה שעשית אחרי יהיה תמיד 'בצל הפרשה'. בעשור האחרון עשיתי רדיו, טלוויזיה, עיתונות, אינטרנט, תערוכות, ספרי קומיקס. את הכל השגתי בעבודה קשה והתמדה, אבל אנשים בנו לעצמם סיפור שלם בראש, שאיזו אנונימית המציאה משהו להתפרסם. לאלה שכותבים 'עובדה, לפני זה בכלל לא שמעתי עליה', אני אומרת 'אדוני,זו בעיה שלך'. אני אמשיך לעבוד קשה ולשאוף ולדחוף וליצור ולפרסם כמה שיותר. אף אחד לא יקטין אותי ל'ההיא מהפרשה'".

החפרנים | צילום: שרונה גיא
החפרנים | צילום: שרונה גיא

ואם כל זה לא מספיק, לכל אדם ולכל מחנה פוליטי יש רעיון ברור איך רוטנר בדיוק צריכה לנהוג. אוי לה אם תעבור את הגבולות ששורטטו. עבור הצד הימני של המפה, רוטנר הדתייה, שמגיעה מלב לבו של המגזר הציוני-דתי, נחשבת כמי שירתה בתוך הנגמ"ש. ואילו השמאלנים, שרוטנר כבר הודתה בעבר שהיא נמנית עליהם, מטיחים בה שהיא לא מדגמנת מספיק בהצטיינות את המצע השמאלני. כך למשל, במאמר הדעה שרוגל אלפר פרסם ב"הארץ" הוא העניק לה את הציון אפס ב"שיעור קומה מוסרי". אלפר כעס על כך שלא נכנסה במגל גם על זה שהוא פאשיסט הדוגל באפרטהייד (כך במקור).

"מעצבן אותי שהפכו את העניין לאישיו פוליטי. למרות שכתבתי הרבה כתבות שיורדות וצוחקות על השמאל, הפכתי בעיני הימין בשנייה, הופ, לשמאל קיצוני. מצד שני השמאל מתפלא שאני לא עומדת בתקן. לא הבנתי, אני חייבת לקדם את האג'נדה הפרטית של אלפר? סליחה, להביא לך גם קולה מהסופר? מתי בדיוק נהייתי השליח שלך או של המחנה שלך? אתה תחליט בשבילי איך להיות שמאלנית? אני לא מייצגת פה אף אחד חוץ מאשר את עצמי".

רוב המתקיפים הזדהו במובהק מהבית היהודי. פנית לבנט בקריאה שיעצור את המתלהמים.

"אני מאוד מחבבת את בנט, עוד מתחילת כהונתו הייתי כותבת לו תגובות מצחיקות בפייסבוק והוא היה עונה לי, ופרסמתי בוואלה כתבה על למה לדעתי הוא צריך להיות הביבי החדש. אני גם חושבת שהוא נהג מאוד נכון בתחילת הפרשה הזאת, בלי לגמגם ובלי להצטדק, אמר חד וחלק שלא מקובל עליו התנהגות כזאת, שלא אלה ערכי המפלגה. כשהתחלתי לקבל איומים ונאצות, מאנשים שהזדהו כתומכי הבית היהודי והימין בכלל, חשבתי שאולי יש כאן הזדמנות נדירה לשינוי של השיח, שיגיע מכיוון ההנהגה. שבנט יגיד למצביעים שלו, חבר'ה, זו שעה קשה ואני מבין את הכעס ואת הרצון לתמוך בינון, אבל לא זו הדרך, לא באלימות ולא באיומים. פניתי לדוברת שלו כמה וכמה פעמים בניסיון לשוחח איתו אבל היא התחמקה שוב ושוב, והתשובה שקיבלתי בסוף הייתה שאסור להם לדון בנושא שנמצא תחת חקירה, למרות שאין ממש קשר בין להרגיע גולשים לחומרי החקירה. זה היה די מאכזב".

"בנוגע לעלמות" – עבודת מחווה של רוטנר לעלמות מאביניון של פיקאסו שהוצגה במוזיאון פתח תקוה
"בנוגע לעלמות" – עבודת מחווה של רוטנר לעלמות מאביניון של פיקאסו שהוצגה במוזיאון פתח תקוה

השיח כלפיך ברשת הפך אלים מאוד. מישהו הפיץ תמונה שקרית שלך כאילו את מסניפה קוקאין, זה פלילי. למה לא הגשת תלונה במשטרה?

"הפיצו עלי כל מיני שקרים בתקופה הזאת, כדי לערער את האמינות שלי. מישהו לקח תמונה שהעליתי ממערכון שבו אני שותה שוקו, חתך החוצה את השוקו והפיץ אותה עם כותרת שזה תיעוד סודי שלי עושה קוקאין בעבודה. זה כבר היה שקר כל כך בוטה ומהונדס שנמאס לי להבליג. רציתי לתבוע את הבנאדם אבל הוא תחת שם בדוי, כמה נוח. שכרתי חוקר פרטי שימצא עליו פרטים אבל הוא לא הצליח, כי הגולש מחליף מחשבים כל הזמן ומפעיל חשבונות מזויפים. המשטרה לא רודפת אחרי חשבונות מזייפים אלא אם כן הם מאיימים על ראש הממשלה או משהו. העדפתי לעשות את זה בעצמי"

זה גובה מחיר נפשי המאבק על השם שלך, על להיות מובנת כל הזמן?

"כן, זה שוחק, לכן והחלטתי לפני כמה שבועות לסגור את הפייסבוק וקצת לנוח. זה היה אחרי כמה ימים קשים. הרגשתי שאני מכבה שריפה עם טרופית. אבל אז ישר כתבו שירדתי למחתרת. השתגעתי מזה. שלושה חודשים אני מתמודדת עם הבלגן הזה בשם מלא ובפנים גלויות, כמה שעות אני נחה וישר מחליטים שאני מתחבאת".

"שתי המילים שאמרו עלי הכי הרבה הן זונה ושקרנית. הרגשתי כאילו אני מכבה שרפה עם טרופית. שמחכים שאשבר". רחלי רוטנר | סריג: Sonia לבוטיק שוגר מאמא | מטפחת: שיינושקה | משקפיים: איוקונייקי לדיוק אופטיקס | צילום: עדי אורני
"שתי המילים שאמרו עלי הכי הרבה הן זונה ושקרנית. הרגשתי כאילו אני מכבה שרפה עם טרופית. שמחכים שאשבר". רחלי רוטנר | סריג: Sonia לבוטיק שוגר מאמא | מטפחת: שיינושקה | משקפיים: איוקונייקי לדיוק אופטיקס | צילום: עדי אורני

עכשיו, אחרי שנסגר התיק, היית עושה את זה עוד פעם?

"כן. לפני פרסום הפוסט היו לי לבטים, אמרתי לעצמי אולי לא להיכנס לזה. למה לקלקל לעצמך? למה לקלקל לו? אבל אז חשבתי שנגיד והבנאדם עכשיו ממשיך עם כל הפעילות, הנאומים שלו, ואז הוא נהיה שר ואז נהיה ראש ממשלה, ואני כל הזמן רואה אותו ושומעת אותו, הרי מתישהו זה ייצא ממני. מתישהו אני אגיד 'פאק, אני לא יכולה יותר לשמור את זה בבטן' ואהיה חייבת לספר. וכשזה יתפרץ ממני, עוד עשר שנים כשהוא יהיה ראש ממשלה, אז באמת יהיה מאוחר מדי, אז באמת יגידו לי 'מה נזכרת'. הבנתי שאני בכל מקרה הולכת לעשות את זה מתישהו, כי אני לא בנאדם שמדחיק, אז עדיף עכשיו".

לא מוגזם להגיד שיצרת אפטר שוק במערכת. פרשת סילבן שלום צצה כמעט מיד אחרי. גם את העדויות של נשים נגד איבגי אפשר לייחס להשראה שקיבלו ממך.

"כל חיי אני בורחת מייצוגים. אני לא רוצה להיות 'דתייה טובה', 'פמיניסטית טובה' או 'שמאלנית טובה'. אני לא רוצה להיות כבולה לשום רעיון. בטח ובטח כשאני מתעסקת בקומדיה, ששם פוגעים, מעליבים ולא רואים בפוליטיקלי קורקט ערך. נא לא לשים עלי כבלים של מחויבות ציבורית או של מישהי שמעוררת השראה. לא הלכתי לפוליטיקה ואני לא שליחת ציבור".

גם כשאת עוברת דבר כזה גדול, הפרספקטיבה לא משתנה? לא נולדת תחושת סולידריות עם נשים?

"אין לי סולידריות טבעית עם נשים, רק כי במקרה כולנו חולקות את אותם איברי גוף. כבר קרה לי בעבר שלא הסכמתי עם מישהי שהתלוננה על הטרדה מינית וזה יכול לקרות גם בעתיד, כך שאם יצפו ממני לסולידריות אוטומטית יתאכזבו מאוד. מאז הפרשה התקשרו אלי נשים שהשיגו את הטלפון שלי, לספר שהן הוטרדו מינית. מסכנות, לא ידעתי מה להגיד להן. מה הן מתקשרות אלי? אני לא טובה בשיחות ניחומים וחיזוקים, בקושי יודעת איך לנחם חברה בשיחת בית קפה. אני לא הבנאדם הזה. אני לא יכולה להוביל נשים אל תחנת המשטרה. תסתדרו לבד".

רוטנר: "התקשרו אלי נשים לספר שהן הוטרדו מינית. מסכנות, לא ידעתי מה להגיד להן. אני לא טובה בשיחות ניחומים וחיזוקים. אני לא יכולה להוביל נשים אל תחנת המשטרה. תסתדרו לבד" | צילום: gettyImages
רוטנר: "התקשרו אלי נשים לספר שהן הוטרדו מינית. מסכנות, לא ידעתי מה להגיד להן. אני לא טובה בשיחות ניחומים וחיזוקים. אני לא יכולה להוביל נשים אל תחנת המשטרה. תסתדרו לבד" | צילום: gettyImages

חדר המתנה בנפש

רוטנר מספרת שהצורך להסביר את עצמה עד אין קץ ("עודף מלל" היא קוראת לזה), להתנצח עם כל מי שיוצא נגדה ברשת, הוא תגובת נגד לשנות שתיקה והסתגרות ארוכות בילדותה. כשיצאה ממצב הגולם שבו הייתה, רצתה להיות מובנת וברורה עד הסוף.

היא גדלה בנתניה. בת בכורה לאם מטפלת באמנות ולאב מוזיקאי ומנצח מקהלות. אחותה הצעירה, ליאת, היא סופרת ילדים. "אבא עם כיפה שחורה סרוגה. הוא מגדיר את עצמו כשמאלני דתי. אימא שלי היא מפד"ל. כל הזמן שאבתי משני העולמות. למדתי באולפנת בני עקיבא שהיא מאוד ימנית, אבל החברה הכי טובה שלי שם הייתה הנכדה של פרופסור ליבוביץ שלימדה אותי את כל התועבה של השמאל".

איזו ילדה היית?

"סבלתי מדיכאון במשך שנים. הרגשתי תלישות מאוד גדולה מהסביבה שלי, שאין לי מושג מה זה המקום הזה. חייתי בתחושה שאני תקועה באיזה חדר המתנה, שאני קמה בבוקר בלי שום מטרה, ושום דבר לא ממלא אותי. היו לי את כל הכלים להיות מאושרת. משפחה אוהבת וחברים, תחביבים וציונים טובים אבל אין לי מושג מה אני עושה כאן. זה היה נורא קשה. הסתגרתי יותר ויותר ולא דיברתי על זה עם אף אחד".

זה היה מטופל?

"הייתי מטופלת במשך שנים אצל פסיכולוגית. ההצלחה לא הייתה  גדולה כי לא ידעתי על מה לדבר אם הכול בסדר ואני לא שונאת כלום ולא מרגישה כלום. הייתי עם תחושות דיכאון ורצון למות. למה? אין לי מושג. הכל בסדר ואני רוצה למות. קינאתי בחברות שהתעצבו בגלל אהבה נכזבת או בגלל שהן רבות עם ההורים. רציתי שיהיו לי בעיות שיש להן שם".

להיות דכאוני בעולם דתי חותר תחת האמונה הבסיסית שכולנו נבראנו לשם מטרה מסוימת. זה אפילו ערעור על מושג "השגחה פרטית".

"התחושה שלי הייתה שיש אלוהים אבל הוא מאוד זני. הוא שם אותך בעולם הזה והלך רגע לשירותים או משהו, ואת בינתיים עם 'וואט דה פאק'. הייתי עם התחושות האלה עד גיל די מאוחר, לתוך שנות ה-20 שלי".

איך זוחלים מזה החוצה?

"היציאה שלי מהדיכאון קרתה בשני מישורים. התחלתי לקחת כדורי סרוקסט. אני לא אבין אנשים שלוקחים אקמול אבל לא תרופה אנטי דיכאונית, זו הייתה הצלה. הסרוקסט הוציא את רעל הדיכאון מתוך בור הנפש שלי, אבל הוא לא שם שום דבר אחר במקום. הפסקתי להיות בדיכאון אבל לא הפכתי להיות שום דבר אחר. ואז התחלתי ללמוד במדרשה לאמנות ושם התאהבתי בפעם הראשונה בחיי ופתאום כל  הבור התמלא בבת אחת ברגש. לא סיפרתי לו על זה ולא כלום, רק השתמשתי בכוח שההתאהבות  נתנה לי כדי למלא את המצבר ולעמוד על הרגליים. הסרוקסט עזר לי להפסיק לרצות למות, אבל ההתאהבות נתנה לי את הכוח לחיות. נהייתי הבנאדם שהייתי אמורה להיות הרבה קודם".

"הבנתי שכדי שאנשים יאמינו לך את צריכה להיות קופאית ענייה, מבולבלת ועילגת שמתעלפת כל דקה על דוכן העדים מרוב צער" | שמלה: טופשופ | צילום: עדי אורני
"הבנתי שכדי שאנשים יאמינו לך את צריכה להיות קופאית ענייה, מבולבלת ועילגת שמתעלפת כל דקה על דוכן העדים מרוב צער" | שמלה: טופשופ | צילום: עדי אורני

איזה בנאדם הפכת להיות?

"כשנפתחתי, פתאום הייתי צריכה לפתוח עד הסוף. נהיה לי נורא חשוב לתקשר החוצה את מה שיש לי, להיות מובנת. התנפלתי על כל תחומי הביטוי העצמי כדי להוציא ממני את הכל. כי בתקופה שבה לא הוצאתי כלום החוצה, הכל כל כך החמיץ, עד שעכשיו פחדתי שיישאר פירור בפנים שירקיב. כמו ענב שמתגלגל מתחת לספה, ואחרי שנים שאת מוצאת אותו הוא כבר עם בקטריות. עכשיו אני מקפידה לאוורר כל מחשבה וכעס. לא לשמור בבטן כלום. ועדיין, היכולת שלי להתחבר היא מוגבלת. אני לא בנאדם חברותי. אני אומרת את זה בלי להתבייש".

למדת אמנות במדרשה, מקום תובעני בפני עצמו, ובטח יותר כלפי מישהי שבאה מאזור מחיה אחר לחלוטין. שרדת שם?

"הייתי ילדה מנתניה שאמנות מבחינתה הייתה לראות תמונה של ואן גוך על עטיפה של ספר בחנות ואני עכשיו פה עם מרצים שהם אמנים שהציגו בכל העולם או מבקרי אמנות ידועים. הרגשתי שאני לא יכולה להיות חלק מהם. ללמוד טוב זה תמיד היה משהו שעשיתי בלי בעיה, אבל ציון גבוה באמנות הרנסנס לא מרשים אף אוצרת. להשתלב בעולם האמנות זה כבר להיות חברותי, ללכת לתערוכות ולדבר עם אנשים. אני לא ידעתי איך עושים את זה. אז פתחתי בלוג והמצאתי לי עולם. לקחתי את המורים שפחדתי מהם והפכתי אותם לדמויות".

זה מעניין שמישהי סגורה כמוך מככבת בסרטונים והולכת לעשות טלוויזיה.

"זה מוציא אותי קצת מעצמי. להצחיק אנשים זה הכי קרוב שאני יכולה להיות עם האחר. זה הרגע שאני יכולה להעביר את מי שאני. גם ב'חפרנים' אני לא הבנאדם הכי חברותי על הסט. כולם יושבים ביחד בארוחת צהריים ואני בצד בודקת מיילים. כולם צוחקים ביחד בין השוטים, ואני בצד. אלו אנרגיות עצומות בשבילי להיות כיפית".

כשהייתה בת 21 הכירה את אריאל ויסמן, אז נער בן 16, היום בעלה. ויסמן, סטנדאפיסט ותסריטאי מוערך ("ארץ נהדרת, "גב האומה" ו"היהודים באים"), חלק איתה את החלומות להשתלב בעולם הקומיקס. "דודו גבע היה מקים כל הזמן מחתרות קומיקס נועזות של צעירים בדירתו התל אביבית. נפגשים, מעשנים, מציירים. ואני, שרק עכשיו הגיעה לעולם האמנות, ילדה שלא מבינה שום דבר אבל עשתה קצת קומיקס, ואת דודו גבע מכירה ומעריצה, ציירתי עם אמני קומיקס מנוסים בני ארבעים ועם ילדים בני 16. שם פגשתי נער מחוצ'קן וצעיר. זה אריאל. הוא עשה קומיקסים נורא גסים שלא יכולתי אפילו להסתכל עליהם, אבל חשבתי שהוא אחד האנשים הכי מבריקים שאני מכירה ושהוא צריך לעשות את סאות'פארק הישראלי".

מתי זה הבשיל למערכת יחסים?

"התחיל עידן הפייסבוק ונהיינו חברים. פתאום גילינו שיש לנו את אותו הראש ואנחנו אוהבים את אותם הדברים. באחד מפסטיבלי הקומיקס הושיבו אותנו באותו שולחן למכור את הקומיקס שלנו. הייתי כבר בת 28 ופתאום שמתי לב שאריאל מאוד גדל. כבר לא ילד, אלא גבר צעיר ויש לו הומור אחר והוא לא מתחנף. הוא אומר לי מה שהוא חושב עלי וזו אחת הסיבות למריבות בינינו. כשהוא סיפר לי בפייסבוק שהוא נפרד מחברה שלו ושהוא דואג שאף אחת כבר לא תרצה אותו, אמרתי לו שאני דווקא חושבת שהוא מושך. הוא ישר טס אלי הביתה וזו הייתה פגישה מאוד מביכה. ישבנו אחד מול השנייה ולא ידענו מה לעשות עם זה. אבל אז ידענו מה לעשות עם זה. זו הייתה מין תחושה שהבנאדם הזה היה אמור להיות פה כבר מזמן. לא הבנתי מה הוא עשה מחוץ לחדר שלי עד עכשיו. זה היה גילוי מפתיע".

בן הזוג אריאל ויסמן | צילום: מתוך פייסבוק
בן הזוג אריאל ויסמן | צילום: מתוך פייסבוק
"מתוק ומרושע", קומיקס על אריאל מאת רחלי רוטנר
"מתוק ומרושע", קומיקס על אריאל מאת רחלי רוטנר

למה?

"כי מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד רציתי להיות לבד. לשחק לבד בצעצועים ולשכב במיטה ולדמיין דברים. אנשים תמיד היו הדבר שמפריע לכל הקסם הזה. זה כמו לנסוע במכונית ולהסתכל בנוף ובעננים ולדמיין שהם מפלצות ומלאכים וקורים שם כל מיני דברים מדהימים ואז מישהו לידך אומר 'אז מה, חם היום, אה?'", רוטנר עושה קול דידקטי המוכר מהסרטונים. "התחושה הייתה שאני מין בועה סגורה ואנשים אחרים הם בועות והבועות האלה אולי נוגעות אבל לא מתחברות באף שלב. אני תמיד נורא מרגישה את מוגבלות השפה והרגש. חשבתי שאני כבר לעולם לא אהיה עם מישהו ולא אתחתן ואז בא אריאל, ופתאום אנחנו מגלים שאנחנו חייבים להיות אחד עם השנייה כל הזמן, שאנחנו לא יכולים להיפרד. והיי, זו אני, שלא יכולה לשבת עם בנאדם ליותר משעה. הגילוי הזה היה בשבילי בגדר מדע בדיוני".

התחתנתם מוקדם. 30 שלך, 25 שלו. נתת אלטימטום?

"אמרתי לו מראש, אני לא אצא איתך יותר משנתיים בלי חתונה. אני דתייה, אין מה לעשות. לא רציתי לקרוא לזה אולטימטום. רק רציתי לדעת שאני לא מבזבזת את הזמן שלי. ואם אתה חושב שאחרי שנתיים אתה עדיין לא יודע אם מתחתנים או לא, אז אין בעיה, אני אשחרר אותך. ואז הוא התלבט ואמרתי סבבה. ונפרדנו".

בכל זאת, מוקדם.

"כן אבל זה לא שאם תחכה חמש שנים תגלה משהו מטורף. אז אתה יכול בשבילי להקדים את ההחלטה הזו, ואם לא אז לא. אז נפרדנו. נשארנו ידידים. כבר היינו חברים כל כך טובים זה היה כל כך חזק, ברזל. המשכנו להתכתב בפייסבוק, התגעגעתי אליו, אבל  מכיוון שמגיל אפס אני אוהבת את הלבד, זה היה כמו לחזור לבית מוכר וישן. ואז, יום אחד, בערב שבת, בעודי עורכת את השולחן לארוחת חברות שהזמנתי, דפיקה בדלת. אני פותחת ועומד שם אריאל, בחושך של חדר המדרגות, והוא אומר 'בואי נתחתן'. זה היה כמו בסרטים, רק היה חסר שיירד עליו גשם. הייתי בהלם. אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיי החולי-שליטה ששחררתי משהו שאני אוהבת והוא חזר אלי מעצמו, כמו בפתגם. את פתאום מרגישה את הכוח של הדבר הזה, שהוא באמת מנט טו בי. ומסכן אריאל, הוא שונא לצאת צ'יזי וקיטשי ויכחיש את הסיפור הזה אם תשאלי אותו, אבל לא עוזר לו, זה חרות אצלי בלב לנצח, איך התחבקנו בדמעות והבנו שזה זה".

רחלי רוטנר על שער מגזין "את" – מרץ 2016 – גיליון מיוחד לרגל יום האישה הבינלאומי
רחלי רוטנר על שער מגזין "את" – מרץ 2016 – גיליון מיוחד לרגל יום האישה הבינלאומי

הוא חילוני למהדרין ואת בירכת מקודם על הפיצה לפני שנגסת בה. איך נראית מערכת היחסים בינכם?

"הוא היה צריך לזוז המון. כי זה לא שהוא אדיש כלפי הדת – הוא שונא דתיים ושונא דת, כך שאני באמת מעריכה את ההשתתפות שלו בטקסים שלי. הרי זה לא שאני יכולה בסולידריות איתו לאכול פה ושם חזיר. מי שיש לו איסורים הוא המוגבל. ועם כל זה, כשאני אומרת קריאת שמע על המיטה, אריאל, שיהיה בריא, עונה אמן".

אחרי שישבתי איתך זמן מה, אופי רלגיוזי לא מתיישב לי עלייך.

"בתקופות שהייתי נורא לבד הרגשתי יותר את הקשר, את ההיתלות הזו בכוח עליון. כי זה כל מה שהיה לי. עד היום, לדעת שיש כוח יותר גדול מעלי זה דבר שנחוץ לקיום הנוירוטי שלי כמו אוויר לנשימה. אני גם מרגישה שהמצוות שאני שומרת ממלאות לי את הצורך הכפייתי שלי להפוך את הבלגן למשהו מאורגן, להפוך את הטירוף לטקס. מתאים לי לשמור שבת, לאכול כשר, להתלבש כמו שאני מתלבשת, במקום שאהיה תלויה בחלל ערטילאי. זה כמו שאני אוהבת לסדר את הכל בתיקיות במחשב שלי. אני לא יכולה שהקבצים יהיו זרוקים בלי סדר".

צילום: עדי אורני | ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט | סטיילינג: חיה וידר | איפור: נורית חן לסולו במוצרי MAC | שיער: מאור קידושים לסולו