מרב מיכאלי: "אני לא רוצה להיות משטרת הפמיניזם"

מרב מיכאלי (51), חברת כנסת מטעם מפלגת המחנה הציוני, מרצה בנושאי תקשורת ומגדר, מקימת הקבוצה "עזרת נשים" לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, לשעבר אשת תקשורת. בזוגיות עם הסטיריקן ויוצר "גב האומה" ליאור שליין. גרה בתל אביב

"נשים עשו מרחק עצום. אתמול הרצתי בקורס של גלי צה"ל, מול חבר'ה שלא היו בחיים כשהתחלתי את קבוצת 'עזרת נשים' לפני 25 שנה. הם לא יכלו לדמיין עולם שבו לא דיברו על אונס ופגיעה מינית אבל כבר שנים שזה משתנה, אני יודעת שאני לא לבד וזה נפלא ומשמח. אז, לא היה מה לדבר עם נשים על פמיניזם לפני גיל 30, היום אני מקבלת קבוע פניות מילדות וילדים. ילדות מדברות היום פמיניזם מגיל 11, התודעה מכווננת למקום הזה ועדיין, את לא יכולה לצפות שב־25 שנה נחסל את האירוע הכי מרכזי של הציוויליזציה, הפטריארכיה. אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח, כדור הבדולח שלי שבור, אבל אנחנו בדרך הנכונה".

מה למדתי על החיים? 7 נשים מ-7 עשורים שונים מגלות
דורית רבליס עדיין מנסה להתרגל לסכומים שהיא מרוויחה
עמליה דואק חושפת את הצדדים הבודדים של המקצוע
אילנית לוי מגלה מה משאיר אותה שפויה
איילת שקד למדה שעל כל דבר היא צריכה להילחם
מרים פרץ לא רצתה להפוך לסמל השכול
גילה אלמגור מצאה את המאהב המושלם

"מאוד אכפת לי איך אני נראית, כמו כל אדם. השאלה היא בעיניים של מי אכפת לי מאיך שאני נראית. אני משתדלת מאוד להסתכל על עצמי בעיניים שלי, ולא דרך הסרגל של הפטריארכיה של 'או שתצייתי לכללים של רזון, הרעבה, ניתוחים, עקבים, ומיטב זמנך – זמן המוח שלך והכסף שלך – ילכו על בגדים, אביזרים ותכשיטים, ותצבעי את עצמך ותהפכי את עצמך לקישוט, או שאנחנו מגדירים אותך מוזנחת'. זה השקר הפטריארכלי הגדול. זה לא או להיות קישוט או שאת מוזנחת. לכן אני לובשת רק שחור. גם שיער פזור הוא חלק מזה, שיער על הפנים משדר מיניות. אני לובשת שחור כי אני לא רוצה לשים את הגוף בפרונט ואת המיניות בפרונט. אני בוחרת מתי להציג את המיניות שלי, אני לא מוכנה שהיא תהיה חלק חובה מכרטיס הביקור שלי. כשאני מבינה שמה שנדרש ממני זה לעשות מייק אובר כל יום מחדש ולהפיק את עצמי בלוק חדש כדי להפתיע את הציבור באיזה מראה, אז אני לא במשחק הזה".

"אני צובעת את השיער לחום כהה, הצבע שלי. מיקי בוגנים מטפל לי בשיער משנת 99 ותמיד אמר לי לעשות שטיפה כי ככה השיער מבריק יותר, אז אני עושה שטיפה בצבע שלי כל שלושה חודשים (או כשאני מצליחה למצוא זמן). אבל החלום שלי בימים אלה, שלא יקרה, הוא הטרנד המקסים של שיער ורוד".

אנחנו מפחדות משינוי, נשים וגברים גם יחד. תמיד נעדיף את המוכר, מחורבן ככל שיהיה". מרב מיכאלי לובשת שמלה של מאיה נגרי | צילום:עידו לביא, סטיילינג: ראובן כהן

"יום הולדת 50 שלי היה לא ראוי לציון. אף פעם לא היו לי משברי גיל. נכון שיש מיעוט של נשים בוגרות על המסך, אבל לשמחתי זה מתקדם לאט ובטוח. אילנה דיין מתבגרת מדהים בטלוויזיה וגם רינה מצליח, ואני שמחה לראות אותן".

"היחסים שלי עם ליאור לא מתחילים ונגמרים בזה שאנחנו גרות בשתי דירות. זה פשוט חלק מהיחסים, שמראה עד כמה הקשר הזה מאפשר. לשנינו זה עובד וזה נכון. אני לא חושבת שזו הדרך ה'נכונה' לחיות, גם כלכלית זה לא טריוויאלי, אני מאמינה באופציות מגוונות לחיים משותפים. המשפחה במבנה המסורתי שלה היא הַבְנָיָה שלפעמים היא נפלאה ולפעמים קשה מאוד. כולן יודעות ויודעים את זה. כך או כך, אין סיבה לדרך חיים אחת בלבדית, אנשים צריכות וצריכים למצוא את הפורמט שטוב להן ולהם".

"זה הזוי שגבר ילך לעבודה מיד אחרי הלידה. החוק משפיע עלינו באופן הרבה יותר יסודי ממה שאנחנו מבינות. אנחנו עוצרות באדום ונוסעות בירוק בגלל שהחוק קובע ככה. וכשהחוק נותן רק לך את חופשת הלידה, החוק שם אותך בבית, מייצר רק לך את הקשר האינטימי החד פעמי עם התינוקת או התינוק, הוא מייצר את האימהות עם הבלעדיות הזאת. לאבא הוא נותן 'רשות' לקחת רק חלק מהזמן הזה, רק אחרי שישה שבועות ורק אם חזרת לעבוד זה מגדור, יצירה של תפקידים מגדריים גם לגבר וגם לאשה. אני חלילה לא רוצה לקחת מנשים את הזהות האימהית, אבל אני רוצה לאפשר לגברים לממש את ההורות שלהם לא פחות ולאפשר שוויון. חוקרת המגדר פרופ' קרול גיליגן אומרת שהמגדר מונע מאיתנו לממש את האנושיות שלנו במלואה. כשגבר הולך לעבודה מיד לאחר הלידה זו אחת הדרכים שבהן נמנע מגברים חלק מהאנושיות שלהם, ומועצם אצל נשים החלק הטיפולי והרגשי. לכן הגשתי כבר מזמן הצעת חוק שתאפשר חופשה של שלושה חודשים לאימא, שלושה לאבא ושלושה חודשים ביחד. זה לא רק טוב לאימא, לאבא ולתינוק/ת, אלא גם ישנה את התפיסה של תפקידי הטיפול ועבודות הבית ויביא ליותר שוויון בעולם העבודה. צריך גם לקצר את שבוע העבודה, היום אנחנו יודעות שיותר מדי שעות פוגעות בפריון העבודה, לא מגדילות אותו".

"בוודאי שחשוב לי שיאהבו אותי, אבל אני לא מנהלת את החיים שלי לפי זה. אם אני מסתכלת על מסלול החיים שלי, לא עשיתי דברים כדי שיאהבו אותי אלא עשיתי דברים למרות שכרוכה בהם ביקורת. בגדול, אני מאוד משתדלת לעשות את מה שאני מאמינה בו ורוצה, ולא לעשות מה שאני לא רוצה. הייתה תקופה שהציעו לי בטלוויזיה רק תוכניות לנשים וסירבתי, לא רציתי שיהפכו אותי לגטו ואת הפמיניזם לגטו. היה לכך מחיר כלכלי לא מבוטל".

"אני רוצה להיות שרת המשפטים. בשלב ראשון. משם אקח את זה הלאה. שרת המשפטים שלנו היא אישה בעלת יכולות והיא מאוד אפקטיבית ולצערי היא עושה דברים מזיקים ורעים למדינת ישראל, היא מנצלת את היכולות שלה לרעת המדינה, לרעת החברה ולרעת רוב האזרחיות והאזרחים. יש מיעוט שנהנה ממנה. הפגיעה שלה במערכת המשפט היא דבר אחד, והפעולה שלה לסיפוח חותרת תחת קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וכמדינה יהודית ודמוקרטית. היא פחות עוסקת בהגנה על ציבור מוחלשות ומוחלשים ויותר במתן כוח לחזקים".

"מאחורי הגב שלי הרבה אנשים אמרו שגמרתי לעצמי את הקריירה כי התחלתי לדבר בלשון רבות. ייעצו לי להפסיק עם זה גם מאז שנכנסתי לפוליטיקה. לפעמים אני מופתעת מעצמי שבכל זאת הצלחתי להמשיך. בתחילת הדרך הייתה רתיעה והתגובות היו כאילו סיפרתי בדיחה לא מוצלחת. אבל אני עושה את זה מאז 2001, אז נדיר היום לפגוש ציבור ששומעת את זה בפעם הראשונה. אני תמיד אומרת שבנים מוזמנים להרגיש את עצמם כלולים, ואני לגמרי מתכוונת לזה".

"לאופוזיציה יש ערך אדיר. כחברת כנסת, אם את לא בממשלה או יושבת ראש ועדה, עדיף לך להיות באופוזיציה כי אז את נהנית מיותר חופש פעולה. אני מספר שלוש בחקיקה בכנסת הזאת, ואני גאה בכך מאוד. היום בישראל יש פער גדול ברמה המוסרית, הערכית והמעשית, בין האופן שבו השלטון מנצל לרעה את כוחו, לבין המדינה שאנחנו רוצות שתהיה ופועלות למענה. יש חשיבות אדירה להשמעת הקול הזה. כל האימפריות נופלות, והמטוטלת תמיד חוזרת. שלטון תמיד מפיל את עצמו ולא מופל על ידי אופוזיציה, ובסופו של דבר גם השלטון הזה יפיל את עצמו".

"המציאות מתעצבת מהבחירות המוסריות של כולנו. כשבבית הספר את בוחרת להתעלם מהתעללות בחבר או בחברה לכיתה, או כשמתעלמות מהתעמרות במקום העבודה – יש לזה השפעה. יש פגיעות וחולשה שמאפשרים ניצול. אלה הן דינמיקות שאנחנו מכירות, הפטריארכיה לא נלאית בכל פעם מחדש מלעשות התאמות לשימור הפריבילגיות ופערי הכוחות. בעולם אוטופי שבו אנחנו שוות באמת, ויש לנו אותו כוח פחות או יותר, כל אחת תעשה מה שמגניב לה. אבל צריך להכיר בכך שזה עדיין לא העולם שבו אנחנו חיות".

"נשים משתפות פעולה בפוליטיקה זו עם זו יותר ממה שאנשים חושבים. שיתוף הפעולה גדול, אבל הוא מוגבל מטבע העובדה המיידית שאנחנו במיעוט, אנחנו רבע מחברי הכנסת. אנחנו חיות בשלטון פטריארכלי וגברים עדיין קובעים את הטון. נשים בישראל הן קודם כל יהודיות או ערביות, קודם כל בימין או בשמאל, אבל במקומות שבהם אין סתירה יש שיתוף פעולה גדול. בהתמודדות עם עבירות מין הח"כיות מאוד משתפות פעולה. אני מקווה ששיתוף הפעולה הזה יצליח להתגבר גם על העובדה שאיילת שקד לא מאמינה בחוק הפללת לקוחות בזנות".

"יום הולדת 50 שלי היה לא ראוי לציון". מרב מיכאלי לובשת שמלה של ויוי בלאיש | צילום: עידו לביא, סטיילינג: ראובן כהן

"אולי יש אנשים שחושבים שעברתי שינוי, אבל בעצם אני עושה את מה שתמיד עשיתי. הקריירה הראשונה שלי הייתה בצופים: כמדריכה, רשג"דית, מרכזת שבט. במבט לאחור אני מבינה שתמיד הייתי מנהיגה, רק שיניתי את הפלטפורמה. משנת 95 התחילו להציע לי להיכנס לפוליטיקה, האופציה הזאת הייתה תלויה באוויר הרבה שנים אבל אף פעם לא עבדתי בשיטת היעדים, החיים זה מה שקרה לי בזמן שעשיתי תוכניות ולפעמים גם לא עשיתי תוכניות. כשהתחלתי ללמוד משפטים, בתוך שנה הייתי צריכה להפסיק כי החיים קרו, והלכתי לעשות פריימריז. מעולם לא היה לי צורך בתארים כדי לעשות את מה שאני רואה לנכון לעשות. הזזתי הרים גם בלי זה".

"יש לחנך ילדות וילדים לשוויון ולחופש, לא למגדר. נקודת המוצא כאילו החינוך היום הוא ניטרלי וחינוך לשוויון 'מטה' אותו, היא לא נכונה. החינוך היום פטריארכלי. אנחנו רוצות לשנות את המצב הלא ניטרלי וזה לא ייגמר בשיעור מגדר אלא בבנייה של דברים מהבסיס. אנחנו צריכות לדבר על הכול, אפילו על חלוקה בספורט. תלמידות מדהימות מספרות לי, למשל, שבית הספר לא מאפשר להן להשתתף בטורניר כדורסל. זה הכול על אותו רצף. גם הצבא עדיין ממיין לפי מגדר ולא לפי כישורים. נשים נמצאות בכל מקום ובכל תחום, ולכן צריך תמיד לטפל בנושא בכל החזיתות".

"אני לא משטרת הפמיניזם. כל החיים אנחנו מתמודדות עם משטרת המגדר, אז לא צריך 'להחזיר' במשטרת הפמיניזם. להפך, צריך לתת אופציות. שתהיה זכות בחירה אמיתית. אני רוצה לתת אופציות. איפה שהם רוצים לסגור, אני רוצה לפתוח".

"אופטימיות היא עמדה פוליטית. אנחנו מפחדות משינוי, נשים וגברים גם יחד. תמיד נעדיף את המוכר, מחורבן ככל שיהיה. אבל צריך לראות לא רק את הפחד מהמחיר שאולי נשלם אלא גם את הרווח שיש מלעשות שינוי ולא פחות מזה – את המחיר שאנחנו משלמות כשאנחנו לא עושות שינוי". אם נבדוק את המחיר והרווח, השינוי יהפוך לפחות מפחיד".

צילום: עידו לביא
ניהול קריאיטיב: שיר פלד
סטיילינג: ראובן כהן
שיער: יניב זאדה
איפור: אסף באבו
עיבוד תמונה: יוסף אטיאס
ע.סטיילינג: לירון שטיינמץ, אייל חג'בי
ע. צילום: רפאל לוי

ומה למדה עדי עוז עורכת מגזין "את" על החיים?