"את מרגישה אותו זז, ומה? את לא מתרגשת?"

השאלה הנפוצה ביותר שאני נתקלת בה כאם פונדקאית היא איך אפשר לא להתחבר לעובר שגדל אצלך בבטן. "את מרגישה אותו זז, ומה? את לא מתרגשת? זה לא עושה לך כלום?".
הכניסה להריון הפונדקאי הייתה חוויה שונה לחלוטין ממה שחוויתי עבור ההריונות של שני ילדיי. כדי להביא לעולם ילדים עם בן הזוג שלי קיימנו יחסי מין. עשינו אהבה. כדי להביא ילד לעולם עבור זוג ההורים המקסים עברתי פרוצדורה רפואית. חיצונית. לא טבעית. העובר נוצר וגדל במעבדה ונשתל ברחם שלי כשהיה בן 5 ימים. כאן נולדה היכולת שלי לייצר נפרדות מהעובר זו גם תוצאה של תהליך מחשבתי ארוך, שמתחיל עוד הרבה לפני ההיריון.

כדי להביא לעולם ילדים עם בן הזוג שלי קיימנו יחסי מין. עשינו אהבה. כדי להביא ילד לעולם עבור זוג ההורים המקסים עברתי פרוצדורה רפואית. אורית הורוביץ בר-עם | באדיבות אורית

>> ואיך הסבירה אורית הורוביץ בר-עם לבנה שלא יהיה לו עוד אח

מכירות את השלב הזה שפתאום זה מרגיש שכולן סביבכן בהריון? לרוב השלב הזה מגיע כשמתחיל להתעורר בנו חשק לילד נוסף. גם לי זה קרה אבל עם הבדל קטן. אני רציתי להיות בהריון, אבל רק בהריון, לא הייתה בי כמיהה לתינוק שמגיע בסוף. הריון ולידה צרובים לי בתודעה ובגוף בתור חוויות חיוביות ומעצימות. זה לא שההריונות שלי לא קלים יש לי הכול מהכול בהריון. גם אני לא לובשת סקיני ג'ינס ביציאה מבית היולדות. קילוגרמים רבים מצטברים בכל חלקי גופי, ורידים עצומים מתנפחים ברגליי, טחורים קופצים לביקורים תקופים ועוד מיני "תענוגות" שכאלה. ועדיין, זו התקופה בה אני מרגישה הכי טוב עם עצמי והכי אישה שאפשר. למרות שזה ברור לי ולבן זוגי שאנחנו לא מעוניינים בילד נוסף, ידעתי שאני רוצה את ההזדמנות לחוות הריון שוב.

ואז פגשתי אותה. את האישה שרוצה ילד אבל לא יכולה לשאת הריון. זאת שיכולה להשלים את מה שאני רוצה ואני את שלה. לא ידעתי עליה כלום חוץ משיחה טלפונית שקיימנו כמה ימים קודם לכן. נפגשנו לבליינד דייט בבית קפה תל אביבי והיא סיפרה לי את הסיפור שלה. ישבנו שם שלוש שעות בלי לקום מהכיסא. הכרנו, התחברנו והתחלנו לייצר קשר. מרגע זה ההיריון הזה שכל כך רציתי קיבל פנים. לא פנים של תינוק פוטנציאלי אלא פנים אמיתיות ומוחשיות של אימא שאוחזת בתינוק שלה. עד היום, שנה וחצי מאז אותה הפגישה כשאני עוצמת את העיניים וחושבת על העובר, אני רואה את האם המיועדת עושה איתו סקין טו סקין בחדר לידה. הפנים של העובר הם הפנים של ההורים שלו.

היכולת לייצר נפרדות מהעובר שגדל בתוכי היא תוצאה של תהליך מחשבתי ארוך, שמתחיל עוד הרבה לפני ההיריון, אורית הורוביץ בר-עם | באדיבות אורית

סיים סיים באט דיפרנט
עמית ואני נשואים כמעט 9 שנים ומהרגע הראשון שנפגשנו, בבליינד דייט, דמיינתי וחלמתי איך תראה המשפחה שנקים ביחד, ואיך יהיו הילדים המשותפים שלנו. הרגש האימהי לעוברים והתינוקות הפוטנציאליים שלנו התחיל להתפתח כבר אז. כדי להביא ילד לעולם עבור זוג ההורים המקסים שהכנסתי לחיי לפני כשנה וחצי, עבור אלו שחולמים איך יראה הילד שלהם, עברתי פרוצדורה רפואית. חיצונית. לא טבעית. העובר נוצר וגדל במעבדה ונשתל ברחם שלי כשהיה בן חמישה ימים. גם בתהליך הזה היו מעורבים רגשות אבל קשה לי להגיד שאהבה הייתה הרגש הדומיננטי מבחינתי,אלא חמלה, אמפתיה, לחץ, פחד, דאגה, שמחה והגשמה. כשלא נקלטתי להריון אחרי ניסיון השתילה הראשון הייתי מאוד מאוכזבת. חשבתי שאני אכנס להריון בזריזות כמו בהריונות הקודמים שלי. התובנה הראשונה שלי הייתה שהגוף שלי לא מתמסר כל כך מהר ומקבל לתוכו עובר שהוא לא שלו. כאילו אמר לי "רגע, רגע, רגע, מה הולך פה? תני לי לעכל רגע את מה שאת מנסה לעשות". יש דברים שהגוף מבין בעצמו מבלי שנגיד לו.

ללדת אימא
כשאני מרגישה את העובר זז בתוכי אני כותבת בהתרגשות לאם המיועדת. האנתרופולוגית הרפואית ד"ר אלי תימן אשר חוקרת את נושא הפונדקאות בארץ ובעולם הוציאה לאור ספר בשנת 2010 וקראה לו בשם המדויק "ללדת אימא" (Birthing a mother). באחד הפרקים היא מספרת על המטאפורות שפונדקאיות משתמשות בהן כדי לתאר את התפקיד שלהן וביניהן "תנור", "חממה" ו"אינקובטור". לרטוריקה הזו יש משמעות כי היא מעידה על אופן בניית החשיבה של הפונדקאית. החוקרת מתעמקת בבחירת המטאפורות ומסבירה שבכולן הטבע של התוצר נקבע ומוכן מראש לפני שהוא נכנס לרחם הפונדקאי, בין אם זה הבצק שמישהו אחר הכין, הזרע המונבט שיישתל באדמה או ממש תינוק של מישהו שצריך עוד להבשיל ולגדול. לא די בזאת, יש גם אופה, גנן או רופא שדואג לשים את היצירות האלה בתוך סביבת הגידול המתאימה שתיתן להן חיים, תגדל אותם בחום ותסיים את התהליך. אני חושבת שבגלל זה הביטוי "רחם להשכרה" כל כך פוגע ונובע מבורות וחוסר הכרות עם מה שבאמת עובר על פונדקאיות. אני בהחלט מפתחת רגשות כלפי העובר, פשוט לא רגש אימהי. אני מגדלת אותו בחום, דאגה ומתייחסת אליו ממש יפה אבל יותר כמו בייביסיטר או מטפלת. העובר חשוב לי אבל הוא לא שלי.

השבוע היינו, ההורים המיועדים ואני, בבדיקת סקירת מערכות שנייה. בן זוגי עמית לא מגיע איתי לבדיקות כי אני לא מרגישה בכך צורך. יש מישהי אחרת שמחזיקה לי את היד. בכל שתילה או בדיקה מאז שהתחלנו את התהליך, רגע לפני שהמסך נדלק, האם המיועדת אוחזת בידי. זה נעים לי ומרגיש לי כל כך נכון. העובר החמוד על המסך הוא שלהם. העיניים הנוצצות והדומעות הן שלהם. גם אני נרגשת. בשבילם.

כשאני מרגישה את העובר זז בתוכי אני כותבת בהתרגשות לאם המיועדת, אורית הורוביץ בר-עם | באדיבות אורית