רתם איזק חוזרת לבית האח הגדול

שי חי | צילום: ינאי יחיאל
שי חי | צילום: ינאי יחיאל

למה כשהמציאות בוערת בחרתם להתאהב דווקא באיש המנותק ביותר מבין כל הדיירים? רתם איזק סוגרת עוד עונה של האח הגדול

88 שיתופים | 132 צפיות

מספר ימים לאחר הפרק הדרמטי שבסופו יצא שי חי מבית האח הגדול, צפיתי ב״שבעת מדורי הגיהינום של הדיור הציבורי״, סרטו של דורון צברי ששודר בתוכנית ״המערכת״ של מיקי חיימוביץ׳. בתוכנית הובא סיפורה של רחל מלכה, אישה כרותת רגל בת 54 שמרותקת למיטה בדירת חדר וחצי מוזנחת של עמידר. רחל קיבלה קצבת נכות מוגדלת, אבל ועדה רפואית קבעה שלמרות שהבן שלה נאלץ לקלח אותה ולמרות שהיא מחכה לחסדי השכנות שייכנסו לתת לה קצת מים, כי המקרר ממוקם מטר וחצי ממנה והיא לא מגיעה – היא עצמאית.

מן הצד השני של הפריים טיים, בעוד סיפורה של מלכה מדשדש קצת בסטטוסים נוגעים ללב בפייסבוק ונעלם, 16,203 איש (נכון לרגע כתיבת שורות אלה), המכונים "צבא האמת", הביעו נכונות לפתוח את ארנקם על מנת לעזור לקנות דירה למי שהם חושבים שהוא הכוכב הגדול הסובל ממצוקת דיור. לא, לא רחל מלכה אלא שי חי המלך. מלכה, לצערה, לא גרה בבית האח הגדול, אין לה אפילו בית. היא לא יכולה להשתכשך בשכשוכית, כי היא אפילו לא יכולה להשתכשך במקלחת בעצמה. היא לא יכולה לבעוט ביצירת קרטון ולהוביל להיסטריית רייטינג, כי אין לה כוח. והיי, גם אין לה רגל, איזה לא מעניין.

שי חי | צילום: ינאי יחיאל
שי חי | צילום: ינאי יחיאל

 

אני לא יודעת כמה מתוך חברי "צבא האמת" הלכו להצביע בבחירות האחרונות או לכמה מהם יש תודעה חברתית או תפיסה פוליטית מגובשת, אבל אני יכולה לחתום על זה שלא לכל אחד מה״חיילים״ שהתכוונו לתרום למושא הערצתם יש דירה משלהם. אני בטוחה שחלקם נאבקים בתשלום שכר הדירה. כמו כולנו, הם מתקשים להרים את הראש בסוף החודש, חנוקים ממסים, ממרדפים אחרי שוטף פלוס 60 ומשכר דירה שממשיך רק לעלות. אבל עם ישראל חי, או יותר נכון – עם ישראל שי חי. וככזה, לא צריך להיות סוציולוג או חוקר תרבות בשביל להבין שעם ישראל קצת איבד את עצמו. העם שיושב פה, על האדמה הבוערת הזו, כבר לא יודע איפה לחפש תקווה, אז הוא מדליק ערוץ 2 ומוצא אותה בתלמיד המצטיין של מיסטר מיאגי ומיסטר זק.

אני הייתי בחדרים האלה. אני ענדתי את המיקרופון הזה, חוויתי בין כותלי הבית הזה את כל קשת הרגשות האפשריים, גם את אלה שעל הקצוות הלא בריאים של הסקאלה. כשכועסים שם – כועסים מאוד. כשעצובים שם – עצובים מאוד. כשבודדים שם – בודדים עד כאב פיזי בעצמות. על הקצוות האלה בדיוק בונה ההפקה בשביל לתפור סיפור פיקנטי. אבל עם הכניסה לבית אתה אמור להבין שהמעשים וההתנהגות שלך הם כבר לא שלך בלבד, שהסיפור שלך נלקח ממך ונרקח לסיפור שמציגים להמוני אזרחים צעירים עם זהות בלתי מגובשת. ההתנהגות שלך היא לא אישית, היא פוליטית. היא חברתית. היא מייצגת לא את מי שאתה בתוך הבית, אלא מקנה לך אקסטרה כוח בחוץ.

שי חי | צילום: יח"צ קשת
שי חי | צילום: יח"צ קשת

 

שי חי הוא אדם שראה עולם, הדריך ילדים ונוער ונכנס לעונה השביעית כשהוא יודע משהו על כוח פיזי ומנטלי. הוא אדם שבשבועיים הראשונים של התוכנית הקסים גם אותי, עם חליפות קטיפה ושפה בלתי מעונבת. אבל הקלות שבה הוא ניצל את חדות הלשון והמחשבה שאינן נחלתם של מרבית דיירי הפורמט בשביל לפצוע אותם, אולי לעד, היא מטרידה. מקוממת. מעליבה את האינטליגנציה של הצופים. פסטיבל ההערצה שהתרחש עם יציאתו מהבית, שלא שידר שום אמירה נגד אלימות, הוא מהלך חסר אחריות יותר מכל אלה שנראו בעונה. הרי מה זו בעיטה בקרטון? מה זה משפטים כמו ״אני אשים לך צמר גפן בתוך הפה״ או ״צריך למחוק להם את החיוך מהפרצוף״? – לא משהו שצריך להיזהר מפניו כל עוד הוא נראה טוב, לבוש טוב וגורם לנערים ונערות לסמס טוב טוב. העיקר נצנזר את המילה ״זין״ על כל הטיותיה. אם הצופים ישמעו את המילה הזו, הם עלולים להיזכר שזה מה ששמים עליהם, שמלמדים אותם כבר שנים להסתנוור מהחיוך הלבן של שי חי המלך, במקום להסתכל בעיניה האדומות של רחל מלכה.