במקום לתת פרסים לגברים ולגלות שהם עברייני מין, למה שלא תתחילו לתת פרסים גם לנשים?

טקס האמי האחרון בארה"ב היה נקודת ציון חשובה: לראשונה, הזוכות הגדולות של הערב היו סדרות ושחקניות ששמו במרכזן נשים ותפיסת עולם נשית. ההתרגשות הצליחה להחזיק רק כמה ימים בודדים עד שקיבלנו תזכורת מהצד השני של העולם, כאן אצלנו בבית, שמצבנו עדיין גרוע, ואפילו מאוד. כששוב עלה לכותרות מועמד לפרס יוקרתי שמואשם בהטרדות מיניות, הפעם זה שלמה גרוניך שנבחר לחתן הפרס למפעל חיים בתחום התרבות היהודית ולא התייצב לקבל את הפרס לאחר שאישה התלוננה שהטריד אותה מינית לפני כ-20 שנה.
בחודש הבא זה כנראה יהיה מישהו אחר אבל העיקרון אותו עיקרון – לא רק שזכייה של נשים בפרסים היא נדירה כל כך, אלא שמי שכן זוכים בפרסים – וכמובן ביוקרה, בכסף ובכבוד הנלווים להם – הם אותם הגברים שלא חוששים לנצל את כל הפריבילגיות האלה, אותם הגברים שאחר כך מתגלים כחשודים בהטרדות ובתקיפות, אותם הגברים שחושבים שהם יכולים להתחמק מזה "כי נו, זה קרה כבר לפני כל כך הרבה שנים".

כשהעולם מעוצב על פי סדרי העדיפויות, הצרכים, הגחמות וההצלחות של הגברים – ומכבד רק אותם, התור של הנשים נגמר בלי שאי פעם התחיל. לפעמים נדמה שאיפה שלא תזרקו אבן תמצאו גבר עם פרס. כשבמקביל לפעמים נדמה שאיפה שלא תזרקו אבן תמצאו גבר שמואשם בהטרדה מינית. ומהסטטיסטיקה הזו כבר נמאס לנו לחמוק.

למעשה, יש תחומים בהם אשכרה פיתחו מסלול מיוחד רק לנשים רק כדי שלא נישאר מאחור. נשמע הזוי, אבל זה נכון! תארו לעצמכם כמה נשים היו זוכות באוסקר בלי שהיה מסלול "השחקנית הטובה ביותר". כמה זמרות היו מצליחות בלי קטגוריה נפרדת עבורנו?

ולא מדובר כאן רק בפרסום רגעי או בתהילה סלבריטאית, הפרסים הללו הם הרבה מעבר לסתם פסלון שמעלה אבק בוויטרינה שקיבלת בירושה מסבתה. הפרסים הללו מגיעים עם כסף – הרבה מאוד כסף – אלפים ומיליונים שמאפשרים לזוכים להמשיך לפעול, להגדיל את פעילותם ולקבל תגמול על עמל רב שנים. יותר מזה, הפרסים הללו מגיעים עם הכרה ועם אישור: לא רק לאותן נשים שמקבלות אותם, אלה לכל אותן נשים וילדות שרואות אותן ומבינות שגם הן יכולות. שגם הן שוות והשמיים הם הגבול.

הרי בסופו של דבר, רוב הפרסים הללו מכוונים למקצועות וענפים שהם, באופן מסורתי, משויכים לגברים, כאלה שהכניסה אליהם וההתקדמות בהם מלכתחילה קשים יותר לנשים בגלל שנים של הסללה חברתית. איך אישה אמורה לזכות בפרס על תגלית מדעית אם מעולם בכלל לא ניתנה לה הזדמנות להיות מדענית? רק נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתן פרס יוקרתי על הישגים בתחום המתמטיקה, הרפואה או הכימיה מוענק לאישה.

אז מה הפתרון? איתור. ורצוי מכוון. אף אחת מאיתנו לא חושבת שבוועדות האיתור של הפרסים יושבים הפרוטוקולים של זקני הפטריארכיה, ספונים להם בחדרים מפוארים ומעושנים, מחככים ידיים זו בזו ופוסלים אישה אחרי אישה תוך צחקוק מרושע וליטוף חתול קירח. הם פשוט לא מודעים אלינו, לא לוקחים אותנו בחשבון ובכלל לא מדמיינים שאולי מישהי מאיתנו עשויה להיות מועמדת ראויה.

וכשממקמים את כל הסיפור הזה בעולם שמתייחס לנשים וילדות כרכוש ושעשוע – זה נהיה יותר גרוע. כי ככל שאדם נמצא בעמדת כוח יותר גדולה וזוכה ליותר הערכה יש לו יותר יכולת לנצל ולפגוע, יותר חברים חזקים כמוהו שיגישו אותו לפרס ויגנו עליו כשההאשמות צפות, בעוד לנפגעת יש יותר ממה לפחד. בדיוק בגלל זה כשהמשורר מאיר ויזלטיר יוצא להגנת גרוניך וטוען שהנפגעת מעלילה על הזמר מטעמי נקמה הוא לא מדבר רק נגד אותה אישה ספציפית, אלא נגד כולנו, נגד כל מי שאי פעם נגעו בה בניגוד לרצונה ונאלצת לסחוב את הפצע הזה בעולם בו תוקפים יכולים לא רק לחמוק מעונש, אלא לזכות בכל פינוקי החברה: עושר, עוצמה, כבוד והגנה.

גרוניך, וחברו ויזלטיר, אינם היחידים כמובן, די להזכיר את זאב רווח שיצא להגנת משה איבגי וטען שנעשה לו עוול, שלל הטוקבקיסטים שיצאו להגנת תא"ל אופק בוכריס, ינון מגל והרשימה עוד ארוכה ארוכה.

הנקודה החיובית היחידה כאן היא שיכול להיות שיש פה גם עניין דורי. הזוכים של היום הם בני דור מטריד יותר ופמיניסטי פחות. התנהגויות שהיום נחשובות כפסולות נתפסו בעיניהם אז כנורמה משעשעת ולא מזיקה. דווקא בגלל זה איתור מכוון של נשים לקבלת פרסים חשוב אף יותר, אחרת נחיה לנצח במעגל קסמים שמזין את עצמו. אז אולי, רק אולי, אם נתחיל להעריך ולתת פרסים גם לנשים, לא נופתע לגלות שאנחנו שוב מהללים מטרידנים.