טור עורכת: אז מי פה הנורמלית האמיתית?

החודש הלכנו, כל מערכת "את", לצפיה מרוכזת בסרט "ואז הגיעה טלי". הסרט, בכיכובה של שרליז ת'רון הנפלאה, מתרכז בחופשת הלידה של הגיבורה שילדה את ילדהּ השלישי. הבן האמצעי שלה סובל מהפרעת התנהגות לא לגמרי ברורה, בבית הספר שלו מציקים לה על כך, בעלה הוא סוג של נוכח נפקד ביחסים שלהם וברקע נמצא גם אחיה העשיר והמצליח. לתוך הסיפור מגיעה מטפלת ושם הכול מסתבך. כשנדלקו האורות יכולת לדעת מיד מי מנשות המערכת כבר אימא ומי לא – מי שניגבו בבושה עיניים טרוטות הן האימהות, אלה שלא בכו הן הנשים שעדיין נהנות מחיים נטולי עייפות שילדים קטנים מביאים איתם.

מה שחזק כל כך בסרט הוא הדיוק שבו הוא מעביר את הוייב המתוק והנורא כאחד של "חופשת" הלידה. אין ספק שמדובר באחת התקופות הכי בודדות שאישה יכולה לחוות. גם אם זכית לעבור אותה עם בן זוג תומך במיוחד וסביבה מכילה, עדין יש משהו בבועת האם־תינוק הזו שסוגרת עליך.

עם הילד בעבודה: עדי עוז, עורכת "את", והבן רועי | צילום: שי פרנקו

עוד כתבות מעניינות
"ואז הגיעה טלי" הוא סרט חובה לכל אימא
איך חוזרים למעגל העבודה אחרי חופשת לידה ארוכה?
כך נראו חיי בצילה של אימא נרקיסיסטית

מצד אחד, היא הופכת אותך לאדם המיוחד ביותר עלי אדמות באותו רגע. מצד שני – לא קל להיות שם לבד, בטח לא כשהעסקה כוללת רק שלוש שעות של שינה ברצף. ו"לא קל" זו הגדרה עדינה מאוד לשינוי העמוק הזה שטורף את כל הקלפים בחבילה שלך, ומחלק אותם מחדש. היתרון העיקרי של אימהות לילד שני על פני אימהות לילד ראשון הוא שהמנוסות יותר יודעות שבסוף זה נגמר. כשרק ילדת לראשונה נדמה לך שכך יהיו חייך לנצח. תקועה בלימבו של חיתולים ופליטות, מכירה לעייפה את כל מנחי תוכניות הבוקר. בין הנקות לילה לשאיבות בוקר קשה לראות אופק אחר. בילד השני את כבר יודעת שגם לזה יש סוף.

אבל הדבר הקשה מכול באימהות בכלל ובאימהות טרייה בפרט הוא כובד האשמה. להיות אימא מרגיש לי כמו הליכה בשדה חשוף שבו יורים עליך ללא הרף חיצי שיפוטיות כואבים. הם נורים מזרים גמורים אבל גם מהאנשים הקרובים לך ביותר. זה מטווח ברווזות חסר רחמים. אלה נשים זרות שמעירות לך ברחוב שלילד קר וכדאי לשים עליו עוד משהו, וזו אמא שלך שלא מבינה למה את ממהרת לחזור לעבודה אחרי חצי שנה בלבד. היכולת לאטום את האוזניים מול מקהלת הפקפקנות המטילה ספק בהחלטות ההוריות שלך, היא כנראה אחד הדברים הכי קשים שיש. אנחנו מתמודדות עם זה כל החיים, בכל החלטה שנעשה, אבל ההורות מערערת במיוחד. המחשבה שיש מצב שדפקת לעצמך את החיים היא משהו שאת יכולה לחיות איתו, המחשבה שאולי דפקת את הילדים שלך, באמת יכולה לחרפן.

לוסי דובינצי'ק, כוכבת השער שלנו, היא דוגמה למישהי שלא שומעת את הקולות האלה. אל צילומי השער היא הגיעה עם תינוקת בת שמונה ימים. היא מניקה אבל לא הפסיקה לעשן, דופקת רד בול (!) על הבוקר ולהוטה לחזור לעבוד במהירות. אין שום ספק שהטוקבקים וקבוצות האימהות בפייסבוק יאכלו אותה חיה. היא לגמרי מודעת לכך אבל מכריזה שלא אכפת לה: "ברור לי שיש מי שמרימים גבה", היא אומרת בריאיון, "אבל בגדול אני חושבת שמה שילד צריך זה אהבה ומסגרת בטוחה. כל השאר זה שטויות. יש אנשים מקובעים שמנסים לחיות על פי ספר אבל זו לא הדרך שלי".

קראו את כתבת השער עם לוסי דובינצ'יק

לוסי דובינצ'יק מצטלמת עם הבת אור שבוע אחרי הלידה | צילום: עדי אורני, סטיילינג: מיקי ממון

אין שום דבר לפי הספר בחיים של לוסי, שום דבר שנחשב נורמלי (האישה נכנסה להיריון בעודה מאושפזת בבית חולים שבוע אחרי שהתארסה לגבר שהכירה שבוע) אבל זה לא משנה את העובדה שהיא קרובה לעצמה וחזקה מספיק כדי להגדיר את גבולות הגזרה שלה. את מה שנכון לה. גם בתוך הכאוס של חופשת הלידה, עם מעט שעות שינה ובועת אימהות שהולכת וסוגרת עליה – היא יודעת מה הדרך שלה. ברור שחלק מהדברים שהיא עושה מעוררים קושי גדול אצלי ואצל כל צופה מהצד (עישון הוא לא בדיוק הדרך המהירה לאריכות ימים) אבל היכולת שלה לא להקשיב לכל הצקצוקים מסביב, עוררה בי הערכה. בעולם שבו אנחנו מוקפות במידע, בקבוצות על גבי קבוצות של אימהות משקיעניות ושופטות שיודעות כל כך מה נכון ומה לא, היכולת לשים פס על כל זה ולהקשיב רק לעצמך צריכה להיות הנורמליות האמיתית.