טור עורכת: הגיע הזמן שתפסיקו לרדוף אחרי החלומות שלכן

בין שלל ההתייחסויות לאסון בנחל צפית, תפסה את תשומת ליבי כותרת אחת בוואלה! news שבה נכתב: "נערות עם חלומות גדולים נהרגו בגלל שמישהו חשב ש'יהיה בסדר'". בכתבה דובר על כובד האחריות שנוטל על עצמו אדם המוביל אחריו אנשים, נושא מעורר הזדהות בהחלט אבל הכותרת צרמה לי. למה החלומות רלוונטיים לאובדן חיי אדם? האם לכל הילדים בני ה־ 18 אכן יש חלומות גדולים? ואולי אין להם חלומות בכלל? אולי הם מרחפים בשלב המבלבל של תום גיל ההתבגרות מבלי שיש להם מושג מהחיים האלה. האם נערות נטולות חלומות לא זכאיות לחיים? למה עורך הכתבה חיבר בין החלומות למוות?

מגלגלים את השטיח האדום מעל שדרת הכוכבים של הוליווד | צילום: Kevork Djansezian/Gettyimages

עוד טורים של עדי עוז
"אני חילונית, פמיניסטית, ציונית – הארץ הזו סוגרת את שערה בפני"
הצילו, הפייסבוק שלי הפך לגיהנום של TMI
בשנה הזו נגעתי במוות, וניצחתי

אנחנו חיים בעידן שמקדש את החלומות ככלי של הגשמה עצמית. החלום הוא הגביע הקדוש של המילניום השלישי. זהו תהליך ארוך שמקדמים תסריטאים ומפיקים הוליוודים כבר שנים רבות אבל לאחרונה חל סחף בלתי סביר בתפיסת החלום הגדול כסוג של אקססורי חובה בנפשו של כל אדם. האשם, לדעתי, מצוי בתוכניות הריאליטי. אחרי שני עשורים שבהם הריאליטי הוא חלק מחיינו נדמה לכולנו ש"התרגשתי" מסכם את סך כל החוויה האנושית. שהדרך הנכונה לחיות היא לאורם של חלומות גדולים שמנווטים אותנו. שרק הם ירוממו אותנו מעל השגרה השוחקת, יספקו לנו תכלית ומטרה.

לאחרונה ראיתי את גרסת הקאמרי ל"שורת המקהלה" – מחזמר שעוסק כולו בחלום. הוא מתרחש במהלך אודישן ומשתתפיו חולמים להתקבל ל"קורס", כלומר להיות הרוב הדומם שמקפץ מאחורי הכוכבת בלי שאיש באמת שם לב אליו, ערב אחרי ערב אחרי ערב. רובם הגיעו למעמד הזה אחרי שכבר נואשו מהחלום להפוך לכוכבים גדולים בעצמם וכל שנותר להם הן יכולות ריקוד מרשימות וצורך נואש בפרנסה. זמן קצר לפני כן ראיתי בחברת החדשות כתבה על השחקנים בהצגה שבעצמם חווים את החיים האלה: הם אף פעם לא הכוכבים אלא רק דמויות משנה בהצגות וכל פעם מחדש הם צריכים להילחם על מקומם. היה קשה לשמוע את התסכול שלהם. הסתכלתי עליהם וראיתי אותנו. את המצב האנושי כולו. כי גם אנחנו, או לפחות 99 אחוז מאיתנו, היננו שורת המקהלה של האנושות- מספקים בחיינו את הרקע שעליו הכוכבים הגדולים זוהרים.

צפיתי בשחקנים שמשתתפים בהצגה לצד מאיה דגן ודנה פרידר, כוכבות ההפקה. לא היה שום הבדל בין הביצועים של השחקנים האלמונים לבין אלה של דגן ופרידר. זה רק הבליט עד כמה עניין הגשמת החלומות הוא מקרי ושרירותי ומורכב בעיקר ממזל. החלום שלהם תקע אותם בלימבו: הם כנראה כבר לא יגשימו אותו לעולם, הם כנראה כבר לא ישתחררו ממנו לעולם. בינתיים הם עולים על הבמה ערב אחרי ערב, מדקלמים את אותן שורות מול קהל גמלאים שישכח את פרצופם למחרת. ומה עם מי שהגשים את החלום? אותו מפורסם מוכר שמככב עכשיו במיוזיקל הכי מדובר, הוא באמת מסתובב בעולם ומרגיש שהוא חי את החלום? הוא לא מפוחד ומשועמם, מחפש איך למלא את הריקנות וחרד מהרגע שההצלחה תנטוש אותו?
אני בוחנת את עצמי: אני עורכת עיתון וזה אכן היה חלום שלי בשלב מסוים. אבל בדרך לתפקיד הזה נטשתי הרבה מאוד חלומות: רציתי להיות שדרנית בגל"צ ולא עברתי את מבחן הקול. רציתי להיות רקדנית ואיבדתי את המוטיבציה בדרך. רציתי להיות שחקנית והבנתי שלא בא לי להעביר את הזמן באודישנים. כשאני מסתכלת לאחור על החיים שלי אני רואה בעיקר ניצול של הזדמנויות תוך כדי זרימה בלתי מתוכננת והרבה פחות סימון יעדים והגשמתם. ובכלל – כל שיח החלומות הזה כבר כל כך לא מחובר למציאות הטכנולוגית שבה אנחנו חיים ובה מצופה מאדם שיהיה מסוגל לעבור בין תפקידים ובין קריירות כדי לשרוד.
אז אולי הגיע הזמן לוותר על החלומות הגדולים. להיזכר שחלומות הם המצאה קפיטליסטית של מפיקים הוליוודים ועורכי תוכניות ריאליטי. במקום לחלום אפשר פשוט לזרום. להיות. לחיות כמו בני אדם ששומרים אחד על השני.

מתוך הסרט שורת המקהלה | צילום: Gettyimages/Stanley Bielecki Collection