הטור של עדי עוז: "יש לכם את זה ביותר סיפורה של שפחה?"

בעולם העיתונות דצמבר הוא זמן הסיכומים המסורתי וגם אצלנו במערכת לא חמקנו  מהמסורת. כשנדרשתי לסוגיה וניסיתי לסכם לעצמי מה הדבר המשמעותי ביותר שקרה ב-2018 חזרתי לטקסט שכתבתי בגיליון יום העצמאות שלנו:
"אני ציונית. הייתי בתנועת נוער, חרשתי את הארץ בטיולים, הלכתי לצבא, יצאתי לקצונה. נתתי לילדי שמות עברים שלא יצלצלו טוב בשום מקום אחר בגלובוס. אני מקפידה לקחת אותם לטיולים ברחבי הארץ. לישון בחניוני לילה. להגיד להם – 'זה לוטם מרווני', 'זה מדבר יהודה. בשנה שעברה היינו בנגב. גם הוא מדבר'. להצביע על הכנרת. תבור. פרה. יילו. אני אוהבת את הארץ הזו ומחוברת אליה בכל נימי. אבל עם חגיגות ה־70 שלה אני לא חשה לא גאווה ולא שמחה. גם לא בושה. רק אימה גדולה. אני מסתכלת מסביב ורואה את החלום הציוני עומד בפני סיום. אני רואה את מדינת ישראל מקיאה אותי מתוכה. אני חילונית, ליברלית, תל אביבית, פמיניסטית, ציונית – הארץ הזו סוגרת את שעריה בפני. בנימין נתניהו כראש הממשלה וחלקים נוספים בשלטון עושים הכול כדי להפוך את הקיום שלי ללא לגיטימי. זורים הסתה ושנאה. משתיקים ביקורת באופן שאינו דמוקרטי. מקדמים חקיקה דתית על חשבון הדמוקרטיה וחופש הביטוי. מקדמים את הפיכת הארץ למדינה דו־לאומית.
אני דור שלישי לשואה. אצלי במשפחה הכול נבחן בעיניים של ניצולים. המשפחה שלי מתחלקת בין השורדים לבורחים: הוריו של אבי שרדו את המחנות והגטאות. בצד של אימי השכילו לברוח עוד לפני המלחמה.
פעמים רבות אני שואלת את עצמי באיזה צד של המשפחה אני. האם מהצד שמזהה בזמן את האסון? האם אני הייתי יודעת להשיג את הדוקומנטות הדרושות ולברוח בזמן? האם עכשיו הוא הזמן? האם בעוד 70 שנה ניניי ישבו באמריקה ויגידו לעצמם – אבל למה סבתא־רבתא לא ברחה לפני שהוציאו את החילוניות אל מחוץ לחוק? לפני שהתחילה מלחמת אחים? היא לא ראתה את הסימנים?".

עוד טורים אישיים:
את לא יודעת יותר טוב מבעלך מה הילד צריך
בויקטוריה'ס סיקרט לא רוצים שמנות- אין בעיה
"גם אני ידעתי על דפנה לוסטיג והמשכתי לאכול את הסביצ'ה"

חצי שנה עברה מאז שכתבתי את המילים האלה והפחד רק התגבר. נדמה שכל כך הרבה הישגים נמחקו. שנסוגנו לאחור. הינה לדוגמה, רק בימים האחרונים אישר בג"צ פסק דין של בית הדין הרבני הגדול לפיו אישה שבגדה בבעלה אינה זכאית למחצית משווי הבית שבו התגוררו. זאת אומרת, בישראל של 2018 נשים מאבדות רכוש בגלל התנהגות מינית שלא מקובלת על אנשי הדת. יש לכם את זה ביותר "סיפורה של שפחה"? ובכן, האמת שכן. כי ממש באותו שבוע פסקו במועצה להשכלה גבוהה שמותר להפריד בין גברים לנשים בכל רחבי הקמפוס. כלומר בישראל של 2018 לגיטימי להגיד לנשים שאסור להן להסתובב באוניברסיטה. הצעד הבא לפי "סיפורה של שפחה" הוא החרמת חשבונות הבנק של נשים. האם אשב בשקט ואחכה שזה יקרה? האם זה הזמן למהר ולברוח מכאן?

לצד הפסיקות הללו שמקטינות את מקומן של נשים בארץ הזו, ערימת הגופות הולכת ונערמת. 24 נשים נרצחו השנה בישראל. ב-2017 דווקא אושרה תוכנית למיגור תופעת האלימות כנגד נשים אבל איש לא טרח לדאוג שמישהו גם יתקצב אותה. את ההצעה לחקור את המחדל הזה ולמצוא לו פתרון בעזרת ועדת חקירה פרלמנטרית- הקואליציה הפילה לאחרונה מסיבות פוליטיות.

אבל זה לא מסתכם רק בפגיעה בנשים. עוד לא דיברנו על הפגיעה בדמוקרטיה. על הגזענות. על האמירות הדוחות של נבחרי ציבור כלפי לוסי אהריש וצחי הלוי רק כי התאהבו והתחתנו. על הטוקבקים האלימים שמבקשים מאהריש לא לדבר בערבית בטלוויזיה. על זה שבמסגרת קמפיין הבחירות של הבית היהודי ברמלה, נתלו שלטי חוצות עם המשפט: "רק בית יהודי חזק ישמור על רמלה יהודית". תחליפו את המילה "יהודית" ב"גרמנית" ותראו איך חזרנו לשנות ה־30 באירופה. או חברת החשמל שהודיעה בלי בושה על אבחנה גזענית בין לקוחותיה וכי בחנוכה תתחשב רק בחייבים יהודים ולא תנתק אותם מחשמל. במקביל לכל זה קידמה הממשלה את חוק הנאמנות בתרבות ששייך למשטרים פשיסטים בהם יצירות אומנות חייבות להלום את טעמו של השלטון ואת ערכיו וזה רק על קצה המזלג. הרשימה ארוכה.

לסיכום 2018, הדבר העיקרי שאני רואה מול עיני הוא שישראל מדרדרת. היא נסוגה אל עולם שבו לנשים יש פחות זכויות. למקום שבו אין מניעה לרמוס מיעוטים. מקום שבו גזענים פורחים בלי בושה. מקום שבו משתיקים ביקורת. האם זה הזמן לברוח? עדיין לא. צריך אותנו פה כדי להילחם. סיכום השנה הזו קורא לנו להתעורר, להרים את הראש ולסמן את 2019 כשנה שבה נקים קול זעקה ונילחם על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אפשר להתחיל את זה כאן. 

"אני חילונית, ליברלית, תל אביבית, פמיניסטית, ציונית – הארץ הזו סוגרת את שעריה בפני", עדי עוז, עורכת "את" | צילום: זוהר שטרית