הבטחות לתרומת זרע אנונימית? לא באמת

בואו קודם כל נגיד את זה כמו שזה באמת: אימהות שהרו מ"תרומת זרע" לא קיבלו "תרומת זרע", הן רכשו אותו. גם תורמי הזרע אינם חבורה אלטרואיסטית שמחלקת את זרמתה בחינם, אלא בדרך כלל סטודנטים שעושים את זה תמורת סכומים לא רעים בכלל. ייתכן שהטרמינולוגיה המכובסת הזאת משפיעה על השיפוט שלנו: אנחנו מצפים מנתרמות זרע לאיזו אסירות תודה. כשיש להן טענות, הן נתפסות ככפויות טובה. הפילטר הזה, מתברר, קיים אפילו אצל חלק מהרופאים (שלא לומר ה"בנקאים") עצמם.

בחודשים האחרונים פרסמתי כמה כתבות שעסקו בתרומות זרע. בין השאר, חשפתי שזהותן של ה"נתרמות" וה"תורמים" למעשה פרוצים. כל מה שנדרש מילד שמחפש את אביו הביולוגי או מאימו זה לשלוח קצת רוק על מקלון למעבדת דנ"א בארצות הברית. כל מה שנדרש מגבר שרוצה לאתר את ילדיו הביולוגיים זה לעשות אותו הדבר. בתוך זמן קצר המעבדה תאתר עבורם, בין מליוני דגימות הדנ"א שברשותה, קרובי משפחה עד קרבה משפחתית של שש דרגות.

צילום: Shutterstock

עוד כתבות מעניינות
10 דברים שצריך לומר על טיפולי פוריות
"הרופאים המליצו על הפלה. היום התינוק שלי בן חודשיים ובריא"
איך חוזרים למעגל העבודה אחרי חופשת לידה ארוכה?

על הפירצה הזאת נודע לי כשכמה אימהות לילדים מתרומת זרע ביקשו לבדוק האם האחאים (חצאי-אחים ביולוגיים) שמצאו להם, הם באמת אחיהם הביולוגיים. איך הן הגיעו לאחאים? דרך קבוצת פייסבוק סגורה של חד הוריות שהשוו ביניהן תדפיסי-תורם שקיבלו מבנקי הזרע. זה חוקי לחלוטין ואין כאן שום הפרה של מסמך הסודיות שעליו חתמו הנתרמת והתורם. אין שום סעיף שאוסר על הילדים ליהנות ממציאת אחים, ואלה שמצאו כאלה מדווחים לרוב על תחושת סיפוק גדולה. כדי לדעת אם הילדים אחים, המעבדות סיפקו להן מידע בעייתי הרבה יותר: הן שלחו להם שמות וכתובות מייל של כל הקרובים שמצאו, בהם כאלה שהאימהות הבינו שהם תורמי הזרע או קרוביהם. עד כה לא רק ששום אימא לא ניצלה את המידע הזה, ההיפך הוא הנכון – הן התריעו בראש חוצות והצביעו, בצדק, על כך שהפרת הפרטיות כאן יכולה להיות מנוצלת לרעה לא רק על ידי החשודות המיידיות, אלא גם על ידי מי שנדמה לנו שלכאורה אין לו סיבה להפר את הסודיות הזו – הגברים.

אחד הצופים בכתבות שלי היה ד"ר יריב גבעוני, מומחה פריון מבית החולים אסף הרופא. במקום להכיר בעובדה שמסמכי הסודיות איבדו רלוונטיות בעידן הטכנולוגי שבו אנחנו נמצאים, הוא מבקש להטיל דופי במטופלות שלו ושל רופאים אחרים: "תרומת הזרע שאתן בעצמכן בחרתן בה היא אנונימית ונתרמה לכן באופן אלטרואיסטי כדי שתוכלו להגשים את חלום האימהות שלכן!", כתב במאמר שפירסם, תוך התעלמות מהכסף שמחליף ידיים, "ישנו חשש שכמות הגברים שיסכימו לתרום זרע תקטן משמעותית".

"אנחנו מצפים מנתרמות זרע לאיזו אסירות תודה. כשיש להן טענות, הן נתפסות ככפויות טובה" | צילום: Shutterstock

ברור למה ד"ר גבעוני חושש. כמות התורמים בישראל אכן קטנה. ישראל, בניגוד למדינות אחרות בעולם, לא השכילה להסדיר אף פעם את בנקי הזרע בחקיקה. היא גם לא עשתה מה שקורה במדינות רבות אחרות – יצירה של מסלול תרומה פתוח, ללא אנונימיות. למסלולים פתוחים כאלה בדרך כלל לא תורמים סטודנטים תפרנים כמו פה, אלא גברים בשנות ה-30 לחייהם שבאמת עושים זאת מתוך תחושת שליחות. המסלולים הפתוחים הופכים להיות הבחירה ההגיונית היחידה בעולם שבו הפרטיות מתה. בעולם כזה, הבנקים הישראליים המפגרים שנות דור אחרי מתחריהם בעולם, נמצאים בסכנה.

ד"ר גבעוני מיהר לגלגל על הנשים את האחריות לסכנה הנשקפת למקום עבודתו, אבל עד כה המקרה היחיד שהובא לידיעתי של הפרת הסכם הסודיות היה דווקא מצידו של גבר.

לפני כמה חודשים, גבר ישראלי שתרם זרע בבחרותו יצר קשר בעזרת פייסבוק עם אחת הנתרמות וטען שהוא אבי בנה. מבט על תמונתו והפרטים שמסר השאירו מעט מאוד מקום לספק. הוא האבא. למרבה המזל, כוונתו הייתה טובה: הוא רק רצה להגיד שהוא שוטט בפרופיל הפייסבוק של האם, ראה שהילד בריא ומוצלח והוא חש סיפוק מכך שהוא חלק מסיפור הצלחה. מי ערב לנו שהגבר הבא לא ירצה יותר מזה? מתברר שהאנונימיות אולי מתה, אבל החשדנות כלפי נשים חיה ובועטת להן ברחם.