"אני שמחה שהפכתי לאימא רק אחרי גיל 40": ח"כ מירב בן ארי מסכמת שנה של הורות משותפת

"לא קרה לי הרבה שהצבעתי נגד הקואליציה וזו אחת הפעמים שאני גאה בה. תרתי משמע. אי אפשר לדבר על שוויון ולפעול הפוך ממנו" כתבה חברת הכנסת מירב בן ארי לאחר שהצביעה נגד חוק הפונדקאות בכנסת. החוק אשר בסופו של דבר עבר, מפלה גברים הומוסקסואלים ושולל מהם את הזכות להיות הורים. בן ארי מכירה את הנושא מקרוב לאחר שלפני שנה בדיוק הפכה לראשונה לאימא, יחד עם חבר טוב שנמצא בזוגיות עם גבר. במונולוג מיוחד גילינו דרכה איך נראית הורות משותפת בפועל וקיבלנו הוכחה ברורה לכך שמשפחות יכולות לבוא בכל מיני צורות, ושאין צורה אחת נכונה או טובה יותר לגדל ילדים.

"החיים שלי נחלקים לשניים: עד גיל 40 ואחריו, ולא בגלל משבר הגיל אלא כי אז נכנסתי להריון. אני בת 42 וכל חיי הייתי נשואה לעבודה שלי. כחברת כנסת בכולנו הייתי יושבת בוועדות, מחוקקת חוקים, הייתי עסוקה במרכזים לנוער בסיכון שהקמתי, לנערים שגידלתי, לצוות שלי ובעיקר לעצמי. הייתי עסוקה בקידום האישי שלי, אבל לפני קצת יותר משנה הבאתי לעולם עם חברי הטוב אופיר, את הבת המדהימה שלי אריאל, האהבה הכי עצומה ששינתה את חיי והפכה את עולמי. יחד אנחנו מגדלים אותה בתל אביב ונהנים מכל רגע".

"השנה האחרונה הייתה האינטנסיבית ביותר בחיי. כשהפכתי לאימא החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה, אין כבר את החופש לעשות מה שאת רוצה, לעבוד מהבוקר עד הלילה, ומצד שני – אין יותר תחושת לבד. תמיד יש מישהו שיחייך אלייך כשתגיעי הביתה, זה נותן פרופורציות לחיים בצורה שלא האמנתי שתקרה. זו טיסה בכיוון אחד, ולעולם לא אהיה לבד יותר בחיים".

"אם הייתי אימא צעירה יותר לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי" מירב בן ארי בשמלה של H&M | צילום: ענבל מרמרי, סטיילינג: ליאת גרין, איפור ושיער: ליאט בן שמשון במוצרי איל מקיאג'

עוד כתבות מעניינות
מה למדה איילת שקד על החיים?
גלית גוטמן לא מתנצלת על הבוטוקס
מרב מיכאלי רוצה שתאהבו אותה

"אני שמחה שהפכתי לאימא אחרי גיל 40 ולא לפני. אם הייתי אימא צעירה יותר לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי, עם כל הפמיניזם והשיוויון, ילדים זה מה שמשאיר אותך בבית. לא הייתי עושה את כל מה שרציתי לעשות, כי הורות זה חד־משמעית ויתור על דברים. בניתי את עצמי מבחינה ציבורית, בעבודה, עשיתי דברים שאני אוהבת – לימודים ובילויים ולטרוף את החיים. לפני שאריאל נולדה טסתי לחו"ל כל שנה לחודש־חודש וחצי, למזרח או למרכז אמריקה, הייתי חסרת אחריות. לא היה אכפת לי ממה שהשארתי בבית. היום הלב שלי במקום אחד. אם אני נוסעת זה ללא יותר משלושה ימים וזה צריך להיות משהו ממש חשוב. אני מתעסקת פחות בעצמי ויותר בה, אבל מדד האושר שלי יותר גבוה היום".  

"הקשר שלי עם אופיר, אבא של אריאל, הוא זוגיות לכל דבר. אנחנו לא זוג, אופיר הוא הומו בזוגיות ואני סטרייטית רווקה, אבל צריך להבין שכשמגדלים יחד ילד, גם אם בשני בתים, זו עדיין סוג של זוגיות. יש דרמות, חיכוכים וחיבוקים ותמיכה ומשפחה ואנחנו עושים הכול ביחד, וצריכים לגשר על הכול, צריך לדעת להתפשר, לתת מקום, לחלוק, לוותר ולשחרר, ואני חושבת שאנחנו עושים את זה בהצלחה. ביום ההולדת של אריאל אמרתי שאופיר הוא הצד הרגיש יותר ממני, אני אפילו לא הצלחתי לבכות".

"בזמן הטיפולים להיכנס להיריון, כולם חשבו שאופיר הוא בן זוגי. הוא נראה מאוד סטרייט. הוא יצא מהארון בגיל 30, מאוחר יחסית, והכרנו במשך שנים דרך חדר הכושר שבו התאמנתי. כשאריאל נולדה הוא היה מעורב מהרגע הראשון והיא מאוד מחוברת אליו, אבל בכל זאת – אימא זאת אימא ואבא זה אבא ויש דברים שבאו לי יותר טבעי. עם כל השיוויון והפמיניזם, אני חושבת שאימא היא משהו אחר. עד היום אני יכולה להעיר לו על סוג הכפית או על הטיטול, אבל אני מנסה לשחרר. היא התחילה לישון אצלו בגיל שמונה חודשים ועכשיו אנחנו מתחילים להרגיל אותה לבלות אצלו סופי שבוע שלמים. פתאום לקבל סוף שבוע לבד לעצמי זה משהו מאוד מיוחד בשבילי".

"נהניתי מחופשת הלידה שלי. היה לי כיף הבונדינג הזה אבל כעבור שישה שבועות כבר חזרתי לכנסת. ההמלצה שלי לנשים בחופשת לידה היא לסדר את לוח הזמנים עד כמה שאפשר, לנוח, להתקלח בבוקר, להחליף בגדים, לטייל, לנשום אוויר, לפגוש חברות או משפחה ופשוט ליהנות".

"אחרי שישה שבועות בבית, הבאתי את אריאל לכנסת. המשכתי להביא אותה איתי עד שהייתה בת חצי שנה. בגיל הזה אין בעיה לעבוד עם תינוק, היא רק אוכלת וישנה והייתה לי הרבה עזרה מהצוות שלי. פעם חזרתי מוועדה וראיתי את חברת הכנסת איילת נחמיאס־ורבין מחליפה לה חיתול. ככה זה, יש התגייסות בכל מקום. בכנסת תמיד עוצרים אותי ומבקשים ממני להראות תמונות של אריאל, מנדנדים לי לעשות לה אח או אחות. בצלאל סמוטריץ', בכל פעם שהוא רואה אותי, שואל מי עם הילדה וזה מצחיק אותי, כי אם הייתי גבר עם ילדים לא היו שואלים אותי".

"הלילה הראשון בלי אריאל לא היה קשה. פשוט הייתי במליאה עד ארבע בבוקר בהצבעות. לא בכיתי על הכרית מגעגועים, זו לא פריבילגיה שיש לי, אני אישה עם קריירה ומנצלת כל רגע בלעדיה לעבודה. לפעמים, בימים שאני לא מוציאה אותה, אני נשארת לישון בירושלים, כי בשביל מה לי לחזור לתל אביב ולנסוע שוב בבוקר? כשאת חברת כנסת האחריות עצומה. זו לא עבודה שבה יש מישהו שיחליף אותך. את צריכה להגיע להצביע, לנהל ועדה, להתראיין. אבל אני כל הזמן גם עם היד על הדופק מה קורה עם אריאל. אופיר או המטפלת מעדכנים אותי בווטסאפ ושיחות וידאו, אני רואה אותה אוכלת ועושה אמבטיה. אני תמיד יודעת מה קורה".

"עם כל השיוויון והפמיניזם, אני חושבת שאימא היא משהו אחר": מירב בן ארי בחולצה של הוגו בוס לפקטורי 54, מכנסיים מ-H&M ותכשיטים מאמדוריה | צילום: ענבל מרמרי

"חשוב לי להקדיש לאריאל זמן, כי זה זמן שלא יחזור. אני מוציאה את אריאל יומיים בשבוע בארבע ובשאר הימים חוזרת מאוחר יותר. באחרי הצוהריים שלנו אני אוהבת לשבת איתה בבית קפה, בפארקים, בג'ימבורי, פחות מתחברת לסיבוב בקניון. אני משתדלת להיות פחות בטלפון, לדחות שיחות לא חשובות, לעבוד עם הלפטופ אחרי שהיא הולכת לישון ולא כשהיא לידי, לתת לה כמה שיותר זמן ממני".

"לפעמים העזרה מגיעה מכיוונים שלא ציפיתי להם. כל החיים הייתי אדם עצמאי ולא הייתה לי תלות במישהו, אבל ההורות שינתה גם את זה. אחד הדברים שאופיר יורד עלי עליהם הוא שאני צריכה לדעת לבקש עזרה. הייתה תקופה מאוד קשה של גזים עם אריאל. היא הייתה בוכה ולא רוצה כלום חוץ מתנוחת 'נמר על עץ' בעמידה, והיו לי ימים שלמים שלא ישנתי. אני גרה בתל אביב ואימא שלי בנתניה אז לא תמיד היא זמינה לי. פעם אחת הייתי לבד, אופיר היה מחוץ לעיר ובעלת הבית המבוגרת שלי הגיעה אלי לביקור. היא הייתה אמורה להיות רק כמה דקות אבל כשהיא ראתה את המצב שלי, היא ציוותה עלי לשבת בזמן שהיא מחזיקה את אריאל במשך שעה. היא הבינה שהייתי גמורה פיזית אחרי לילה בלי שינה, ואפשרה לי פשוט לשבת".

"אני עדיין מניקה, אבל בקטנה. אין לי גודש ולא כלום, זה מתחיל לרדת בתקופה האחרונה, זה רק לפינוק ולאהבה, לא כמו בהתחלה שהייתי שואבת כל הזמן וזה היה חלק חשוב מהתזונה של אריאל. בבית החולים לא הצלחתי להניק אבל בבית זה הסתדר. ההנקה חשובה והוכח מחקרית שהיא בריאה מאוד ואני נהנית ממנה, אבל יש לי חברות שלא הצליחו ואני לא רוצה לדכא אותן. לא צריך להיכנס לסרטים, כל הילדים גדלים, גם אלה שמקבלים תמ"ל. העצה שלי – תנסי להניק כמה שאת יכולה, אם לא הצלחת בבית החולים תנסי גם בבית לבד בשקט, רק אתן יחד. אם גם זה לא עובד, לא נורא, אל תתני לזה להשפיע עלייך ולשבש לך את החיים".

"ביום הראשון ששמתי את אריאל על הטרמפולינה מול הטלוויזיה והלכתי להתקלח, קצת התבאסתי. לפעמים אין ברירה. אני באופן אישי משתדלת כמה שפחות, גם ככה יהיו לה מסכים כנראה כל החיים שלה. הכי היא אוהבת הופ קטנטנים, שירים ישראליים של אריק איינשטיין ועוזי חיטמן. היא כל כך מצחיקה כשהיא רוקדת בכיסא שלה".

"אני לא זוכרת את אימא שלי משחקת איתי. היא הייתה חד־הורית ודאגה לפרנסה. זה היה דור אחר, איתנו לא שיחקו במגדל וספרים. החוויה של אריאל שונה לגמרי ויכול להיות שזה יוביל לפינוק אבל כזה שמגיע ממקום מאוד תומך ומחבק. חשוב לנו ליהנות מהזמן ולהיות שם נטו כי כמה זמן כבר יש לנו? הוא עובר כל כך מהר".

"אני רוצה עוד ילד, ואני רוצה לתת לעצמי הזדמנות להביא את הילד השני במסגרת זוגיות. זה עוד יכול לקרות, אני לא מוותרת על הרעיון הזוגי למרות שבשנה האחרונה לא היה לי ראש לזה וגם כשהתחילו איתי, לא יצא מזה כלום, הכול היה רק אריאל ועבודה. מעולם לא עבדתי בשביל זה וגם היום אני לא בדיוק מחכה על החלון. כשיש לי זמן פנוי אני מעדיפה לשבת עם חברות כי גם אותן אני לא מספיקה לראות. בעבר היו לי מערכות יחסים, בשנות ה־20 שלי אפילו גרתי שנה וחצי עם אבי בוסקילה ממרצ, כשעוד התלבט בין גברים ונשים".

"אני חושבת שאולי יהיה לי קל יותר עם מישהו שיבוא עם ילדים משלו. העולם הרי מתחלק להורים ולאלה שאינם הורים, יש פערים שיהיה קשה לגשר עליהם. קשה להכיר מישהו שהעבודה שלי לא תאיים עליו, אני לא רוצה להגיע לארוחת שישי ושיתעסקו רק בי ולא בו, חברת כנסת זה מאיים".

"אם תעבור שנה ואראה שזה לא קורה במסגרת זוגית – אולי אופיר ואני נעשה עוד ילד. זה כמובן תלוי גם בו. יש יותר מדרך אחת להביא ילדים לעולם ואני תמיד מעודדת נשים לחשוב על אופציות אחרות, לא להיתקע. אנחנו לא משפחה רגילה אבל בעצם לגמרי רגילים. אם הגעתן לגיל מסוים, חבל על הזמן, לא להיות הורה זה בזבוז של החיים. אם יש לך חבר טוב שמתאים להורות משותפת – לכי על זה. ואם אין מישהו מתאים – תעשי עם תרומה".

"האימהות שינתה גם את התודעה הפוליטית שלי. אני מודעת להתמודדויות של הורים. אני רואה אנשים שבאים לוועדות ואת האהבה והתמיכה שלהם בילדים וזה מדהים בעיני. אני רואה אימהות צעירות, נשים בהיריון, והיומיום שלהן מדבר אלי. לא הסתכלתי על האנשים האלה קודם. נושא הצהרונים לא עניין אותי, העדפתי שיתנו את זה לחברת כנסת אחרת. היום לי ולמנהלת המשפחתון יש את אותה שפה. כשאני שומעת על אירוע של פגיעה בילדים – לשכוח ילד באוטו, מוות בעריסה – אני כבר לא מסתכלת מהצד. אבל זה לא שהתחלתי לאהוב את כל הילדים מסביבי, כן? לא כולם חמודים כמו אריאל".  

כבוד לסיעה: הקרבות הפוליטיים של ח"כ בן ארי בכנסת

אומנם ח״כ בן ארי עוד לא סיימה את הקדנציה הראשונה שלה, אבל רשימת הוועדות שבהן היא חברה לא הייתה מביישת את ותיקי השבט. ועדת החינוך, התרבות והספורט, החוץ והביטחון והוועדה לקידום מעמד האישה הן רק חלק מהמקומות בהם חשוב לה להשפיע, אך הבייביז האמיתיים שלה (מלבד אריאל) הן ועדת המשנה לצעירים חסרי בית ותפקידה כראש השדולה הגאה בכנסת. "העברתי תקציב של 10 מיליון שקלים לגופים כמו חושן ואיגי, שעוסקים בנוער גאה ובחינוך", היא מתגאה, ומעדכנת שגם הגתה תוכנית סיוע לאימהות חד־הוריות ומקדמת חקיקה למען זכויות סוציאליות לאחים שכולים. בעיניה היא נמצאת במקום שהכי טוב להשפיע ממנו – בקואליציה.
תישארי בקואליציה בכל מחיר?
"נראה מי יעמוד בראשה אחרי הבחירות. אני רואה את הסקרים ואין שינוי גדול מהיום. העתיד שלנו בקואליציה תלוי בהסכמים שייחתמו, בכך שיקבלו את העמדות של המפלגה ובשאלה אם כחלון ימשיך להיות שר האוצר".

ומה עם העתיד הפוליטי שלך?
"אני רואה את עצמי ממשיכה עם כחלון כמפלגה עצמאית. אני מקווה לעלות למקום גבוה יותר ברשימה, אין אצלנו פריימריז אבל אני רוצה להתקדם, להיות ראש ועדת החינוך או הרווחה, וכמובן להיות שרה בהמשך".