"אני לא מבין כלום באהבה"

קצרצרים על אריק ברמן

התחיל את דרכו-

במועדונים קטנים בתל אביב

לא רק זמר-

גם יוצר, שכותב לעצמו ולאחרים

העתיד צופן-

אלבום שני בתוך שנה

 

אריק ברמן, 27, הגברבר הנחשק שקורע בלהיטיו את הפלייליסטים של גלגל"צ ושל ערוץ 24, החל להתעניין במוזיקה כבר בגיל 16. כמיטב המסורת של השנתיים האחרונות גם הוא, כמו השילוש הקדוש פלס-מסיקה-כורם, יוצא בית הספר למוזיקה רימון, אלא שהוא ידוע דווקא בשיריו הפרובוקטיביים, שיוצאים מהבטן ופוגעים מתחת לחגורה. היום הוא מתגורר בתל אביב ונחשב לרווק מבוקש.

איך ההרגשה להיות חלק מגל המסיקות ששוטף את המדינה?

"זה שטויות. 'גל המסיקות' זה המצאה של התקשורת. העיקר שקונים תקליטים, שמשמיעים את השירים ברדיו, שבאים להופעות. התקשורת יצרה את זה, זה שטות. העיקר שכולם אוהבים את זה".

חוץ מלעצמך, כתבת גם לאיה כורם ולמירי מסיקה.

"מאוד מעניין אותי לכתוב לאחרים, ואני משתדל לעשות את זה כמה שיותר. יצא לי בינתיים ליצור רק עבור זמרות. הכתיבה לאחרים מאפשרת לי לצאת לרגע מהקונכייה של עצמי ולהסתכל על משהו אחר. זה מוציא ממני צד אחר, וזה מאוד מפרה. הייתי רוצה לעשות את זה עם יוצרים נוספים".

כבר בסינגל השני שהוצאת לרדיו צנזרו אותך. נעלבת?

"צונזרתי ברשת ג', זה היה להם בוטה מדי, המתוקות האחרונות. כל שאר התחנות דווקא השמיעו. בדיעבד הם מצטערים על זה. אם בוחנים את השיר באופן פרטני אפשר להבין למה הם צנזרו, אבל אם מסתכלים על האלבום כולו מגלים יוצר שלא רק רוצה לרדת על בנות או מדבר גסויות, ואז יותר קל לקבל את זה. בגלל שזה היה סינגל שני, עוד לא הכירו אותי. לא נעלבתי מזה. זה דווקא היה השיר הכי להיט, קצב מהיר ושמח, מצחיק קצת".

איך ההרגשה להוציא תקליט?

"זה חלום. כל מוזיקאי חולם להוציא תקליט, ולפעמים זה נראה כמו משהו בלתי אפשרי. יש כל כך הרבה יוצרים וכל כך מעט מקום בתעשייה, וכשזה קורה זה כיף – במיוחד כשזה יוצא כמו שאתה רוצה, עם השירים והעיבודים שרצית ועם המפיק המוזיקלי שרצית. הכל נעשה משיקולים אמנותיים, וזה גם די הצליח. לא ניסיתי לקלוע לטעם של עורך מוזיקלי או תחנה מסוימת, פשוט עשיתי מה שאני אוהב".

אתה כותב הרבה על עולמך הפנימי. איך אתה חי עם החשיפה הזו?

"אף אחד לא באמת יודע עלי דברים, רק חושבים שיודעים. אני תמיד משתדל לשמור על איזשהו מסך עשן כזה שגורם לך לתהות 'הוא רציני או צוחק? זה עליו או לא עליו?'. אבל גם אם מגלים משהו עלי, אני לא מתבייש בזה. אני עומד מאחורי זה לטוב ולרע".

איך הבחורות שאתה כותב עליהן מתמודדות עם זה?

"בעצם הבחורה היחידה שאני יכול לחשוב שכתבתי עליה היא זאת מהשיר מה עוד ביקשת, שרוב האלבום נכתב עליה. היה לה קשה עם זה ואנחנו לא ממש בקשר. היא נעלבה. זה לא שהיינו החברים הכי טובים ותקעתי לה סכין בגב – היא חיה בחו"ל ומדי פעם התכתבנו במייל. בסופו של דבר אני חושב שהשיר מחמיא לה, למרות החלקים הקשים שבו. בסך הכל זה מראה שלמישהו אכפת ממך, את מבינה שבעצם הוא אוהב אותך. כששומעים שוב את השיר מבינים שיש שם משהו יותר אמיתי מאשר רק להטיח האשמות.

"בכל מקרה, בנות שיוצאות עם אמן או מוזיקאי צריכות להבין שהדברים שקורים בחיים משפיעים על היצירה, ולקחת את זה בחשבון".

יש כבר מעריצות?

"אני לא סלב כזה שהולך ברחוב וכולם עוצרים אותו. עשיתי כמה תכניות אירוח, ובאתי לשיר. אחרי הופעות יש פניות מבנות, אבל לא יכול לקרות עם זה כלום. בסיטואציה כזו לא יהיה לי קשר עם בחורות. זה לדעתי שימוש בכוח לרעה. מישהו על במה זה עמדת כוח, וצריך להיזהר מזה".

אז איך בכל זאת הולך לך עם בחורות?

"אין לי תלונות. בסדר לי עם בחורות. אני יודע גם להיות לבד ואני מסתדר עם זה. לא קשה לי ומר לי בחיים".

אתה מתחבר לחיי הרווקות של תל אביב?

"באופן כללי אני אדם של מערכות יחסים ארוכות, לא שזה כל כך יוצא לי בזמן האחרון… אני לא מאלה שיוצאים כל יום עד ארבע בבוקר וחוזרים כל יום עם בחורה אחרת. זה לא מה שאני עושה. אני לא מבין כלום באהבה. בכל פעם אני חושב שאני מגלה משהו חדש ומחכים, ופתאום אני חוטף סטירה וקולט שלא הבנתי כלום".

שאיפות? חלומות?

"אני נמצא במקום מאוד טוב עכשיו, והשאיפה שלי זה להישאר בו. אם אני אמשיך לכתוב בקצב שיאפשר לי להוציא תקליטים ולכתוב לאחרים, זה יהיה הכי טוב".

 

מתוך: מגזין COSMOPOLITAN

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה