מפלצות התהילה

יהיו שיגידו שהדור הולך ופוחת, יהיו שיטענו שהחברה האנושית צועדת בקצב הזמן. מה שבטוח הוא שהיום להיות "מפורסמת" זה מקצוע לכל דבר, ואפילו מקצוע נחשק, שהמון בחורות צעירות היו עושות הרבה, הרבה מאוד, בשביל להתברג בו.

הרי פעם כשהיית שואלת ילדה צעירה עם לחיים ורודות ועגלגלות "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?", היא הייתה מישירה מבט תמים ואומרת שתהיה רופאה מנתחת או עורכת דין. היום אפשר לקבל תשובות כאלה רק ממתמודדות בטקס מלכת היופי, שברור שכל מה שהן רוצות זה לעזור ולתרום לחברה, ואם אפשר על הדרך להביא שלום עולמי אז מה טוב. היום אותה ילדה ורודת לחיים תגיד לך, סביר להניח, שהיא רוצה להיות מפורסמת כמו נינט או בר רפאלי. לא שחקנית, לא דוגמנית, לא זמרת – פשוט מפורסמת.

גל, 16 וחצי, היטיבה לנסח את התופעה בשבילנו. "נינט היא זמרת, היא התפרסמה בתור זמרת", היא אומרת, "אבל מתי היא הוציאה את הדיסק הראשון שלה? בתקופה שהיא עלתה על הגל היא עשתה הכל חוץ מלשיר. היא שיחקה בהשיר שלנו, היא יצאה עם זה ועם זה, היא התראיינה לפנאי פלוס, היא לא שרה בכלל. רק עכשיו היא התחילה לשיר. היא ידעה לנצל את הפרסום כמו שצריך, היא ידעה להיתפס עם האנשים הנכונים. אני הייתי עושה בדיוק כמוה".</p>

חולות אהבה

חלומה הגדול של שירן, 18, הוא להיות שחקנית או זמרת, או כל דבר אחר שיאפשר לה לעמוד מול מצלמה ולפלרטט עם הקהל. "אני רוצה להיות מפורסמת כדי שאנשים יראו אותי ברחוב ויגידו 'וואו'. שישימו לב אלי, שיידעו שאני לא סתם כל אחת", היא משתפת. "זה כיף שכולם אוהבים אותך, זה כיף שאנשים פתאום מתייחסים אלייך אחרת, לא כמו כל אחד שעובר ברחוב, פתאום מסתכלים עלייך יותר. זה כמו שאנשים שמים עגילים ועושים קעקועים, או צובעים את השיער באדום-כתום-סגול. אני פשוט רוצה שלא יפספסו אותי בעין כשאני עוברת. אני צריכה את אהבת הקהל, את החיבוק ממנו".

אז מה, האם אהבה היא שם המשחק? ידוע שכולנו זקוקות לאהבה. כשיש לנו כתף להישען עליה, אוזן קשבת וחיבוק אוהב, החיים הרבה יותר קלים ומסבירי פנים. אבל האם באמת כאשר האהבה באה מקהל רב של אנשים, החיים ורודים יותר?

"בן אדם שרוצה להיות שחקן, למשל, אוהב את תשומת הלב, אוהב את אהבת הקהל. זה מושך אותי, אבל אני לא יודעת אם במקרה שלי זאת הסיבה", משתפת יאנה, 23, סטודנטית למשחק. "אני לא יודעת להגיד אם אני רוצה להיות שחקנית כי אני רוצה להיות מפורסמת או כי אני רוצה שיאהבו אותי, אבל אני חושבת שזה כן מהווה פקטור".

"כשאתה הולך ברחוב ומזהים אתך ומבקשים ממך חתימה, בעצם מביעים הערכה על משהו שאתה עובד קשה בשבילו", מוסיפה דפנה, 15. "אני אוהבת את המסע הזה של הערצה, תשומת לב, אהבה. זו אחת השאיפות הגדולות שלי, שיעריצו אותי. העובדה שאנשים מכירים אותך בזכות משהו שאתה עושה נותנת הרבה ביטחון עצמי. אני בן אדם שיש לו לפעמים טיפה בעיה של ביטחון עצמי, אז אני אשמח אם באמצעות הפרסום אוכל לשנות את זה".

אבל האם אהבת הקהל באמת יכולה למלא את הצורך האנושי להיות נאהב? עושה רושם שלא לטווח הארוך. "הסיפוק שמקבל הפרט מפרסום הוא סיפוק מפוקפק ביותר, אם בכלל", מזהיר ד"ר מרדכי רימור, פסיכולוג מהחוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למנהל. "להיות תלוי בדעת קהל, ובכלל להיות תלוי באחר, זו חוויה קשה, מעוררת חרדה ובלתי מתגמלת בעליל. ההנאה שהאדם מקבל ברגע של הפרסום חולפת במהירות, ואפילו אם היא נמשכת, האדם מתרגל אליה די מהר – כך שהוא זקוק ליותר ויותר פרסום, מה שמביא אותו לחיפוש מתסכל ונואש יותר. זה סינדרום התמכרות ידוע, כמו התמכרות לסמים. מה גם שבסיומה של הנאה מסוג זה אדם חש בדרך כלל תחושה של עצב, ואפילו דיכאון – מה שגורם לו לחיפוש יותר נואש ומתסכל אחרי ההנאה הזו. זה סינדרום גמילה ידוע, שהוא קשה בפני עצמו".



לא שחקנית, לא דוגמנית, לא זמרת – פשוט מפורסמת

מכירים אותי, משמע אני קיימת

"אחת הסיבות למרדף אחר אורות הבמה היא חוסר רצון לבנות זהות אישית, או חוסר יכולת לעסוק בכך", אומר ד"ר רימור. "הרדיפה אחר פרסום יכולה לתת לאותה בחורה אשליה שיש לה זהות ואמנם היא 'קיימת'". אבל אל תטעי, מדובר באשליה בלבד. "מבחינת מבנה האישיות, הרדיפה של נערות אחרי פרסום אינה בריאה, במיוחד בגיל צעיר, שבו זהותן מתגבשת", אומר ד"ר רימור.

גל בטוחה שהיציאה מהאנונימיות תכניס משמעות לחייה. חלומה הגדול הוא להיות שחקנית. או דוגמנית. או מנחה. "היום כל דוגמן נעשה יותר מאוחר גם שחקן או זמר או מנחה, כך שזה לא ממש משנה", היא מסבירה. "אני יודעת שעולם הפרסום, עולם הזוהר, הוא עולם מאוד לא טוב, ובכל זאת יש משהו שדוחף אותי לרצות להיכנס לשם. אולי זה כל הקטע של הפרסום, מעריצים וחתימות ושלטים שלי בכל מקום, או זה שיזהו אותי ברחוב. ברגע שאת מרגישה למעלה זה נותן לך הרגשה כיפית, הרגשה שאת חשובה, שאת נחשבת, שאת משהו".

"בתרבות המערבית הצלחה מוגדרת בין השאר לפי קריטריונים כמותיים, כמו משכורת, מעמד, וגם פרסום", מסביר ד"ר רימור. "הנורמה הזו משתרשת יותר ויותר במערב הקפיטליסטי והמתועש, וגורמת ללחץ חברתי חזק על אנשים, במיוחד צעירים, שאינם בטוחים בזהותם. זו כמובן גישה שאינה לוקחת בחשבון את הקיום האנושי הבסיסי שמחפש משמעות לחייו בחברה. גישה כזו היא ריקנית ופוגענית מכל הבחינות, ויש לבער אותה עד כמה שאפשר". והוא מוסיף: "זכרי שהפרסום לא יוביל אותך לתחושה של שלמות עצמית או מימוש. רק פעילות מתוך מוטיבציה פנימית, הפונה למימוש מטרות שאינן קשורות בלעדית ב'אני', אלא גם בשיתוף עם הזולת, בהתייחסות לכלל החברה ובאהבה, יכולה לתת לאדם סיפוק מתמיד בחייו".

ד"ר דליה לירן-אלפר, מרצה בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל, מסכימה שהקישור בין הצלחה לפרסום הוא מסוכן, ומסבירה: "הרצון של צעירות להתפרסם נובע מהנורמות והערכים השוררים בתרבות בכלל. בגיל העשרה, גיל של חיפוש זהות, ההשפעות של המדיה חזקות במיוחד. הבעיה בתרגום של 'הצלחה' ליופי חיצוני ופרסום היא שזה מחזיר את הצעירות לתסמונת 'סינדרלה'. התופעה הזו גורמת להן להשקיע אנרגיה רבה בטיפוח החזות החיצונית, שעלולה לבוא על חשבון חיזוק כישורים אחרים. בנוסף, מי שניחנה בנתונים פיזיולוגיים פחות אטרקטיביים עלולה לפתח חוסר ביטחון חברתי, שעלול להשליך על התנהלותה בגיל ההתבגרות ובבגרות".

אבל גל, למרות תאוות הפרסום, לא מתכוונת לבטל את עצמה בפני התעשייה הריקנית, ויש לה גם המלצה לבנות אחרות במצבה: "אל תיתני לתחום שאת רוצה להתפרסם בו לסובב לך את הראש", היא אומרת. "בשביל להתפרסם ולפתח לעצמך קריירה, ובמקביל לדאוג לעתיד שלך, את צריכה לנסות לשלב בין התחום שאת רוצה לבין שאר הדברים בחיים שלך.

אם את רוצה להיות דוגמנית, אל תיתני לדוגמנות להשתלט לך על החיים. אל תחליטי 'היום אני לא הולכת לבית הספר כי יש לי אודישן ומחר אני לא הולכת כי יש לי צילומים'. תשתדלי ללכת לאודישן בצהריים, ואם יש לך צילומים תשלימי את החומר. צריך לדעת לשלב בין דוגמנות ללימודים לעזרה בבית למכון כושר. את חייבת לדעת לשלב הכל. ככה גם אם לא תצליחי להיות דוגמנית, לפחות תהיה לך תעודת בגרות כמו שצריך. אם כן תצליחי בתור דוגמנית – סבבה, הצלחת".

מתוך: מגזין COSMOPOLITAN

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה