"דוחים אותי רק בגלל שאני חירשת, גם אם אף אחד לא מודה בזה במפורש"

צופיה קלר | צילום מתוך עמוד הפייסבוק שלה
צופיה קלר | צילום מתוך עמוד הפייסבוק שלה

הגיבורה מאחורי הפוסט הוויראלי ששטף את הרשת: צופיה קלר היא בחורה חירשת בת 23, רגע אחרי שחשפה איך לא רצו להשכיר לה דירה היא כותבת בטור אישי מיוחד כיצד נראים החיים מנקודת מבטה של מי שאמנם לא שומעת אך רואה הכל, כולל האלימות והאפליה בחברה הישראלית

88 שיתופים | 132 צפיות

 

רגע לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית עשרות אלפי סטודנטים מחפשים דירה, וצופיה קלר ביניהם. זה לא סוד ששוק הדירות להשכרה, ובפרט בתל אביב, הוא צפוף, רווי ואכזרי. אבל בעוד עבור רובנו המילה אכזרי בעיקר מתארת את הרגע בו את מגיעה לראות עוד דירה, מתנשפת, מיוזעת ומתוסכלת, ועוד לפני שעלית במדרגות מודיעים לך שהיא נתפסה – עבור צופיה הסיפור אחר לגמרי, שכן צופיה היא בחורה חירשת, ומסתבר שיש אנשים שזה מפריע להם עד כדי כך שהם לא מוכנים לחלוק איתה חלל מגורים.

לפני כשבוע היא העלתה צילום מסך של תכתובת ווטסאפ בה הודיע לה בעל דירה שהשותפות הנותרות מסרבות לקבל דיירת חירשת. צופיה העלתה את ההתכתבות לפייסבוק וכצפוי הפוסט הפך ויראלי מהר מאוד. הישראלי היפה אוהב לשתף בכל הכוח, להציף עוולות, לעזור כמה שניתן – אבל נדמה שהכל בעיקר במסגרת הלייק. אנחנו תהינו מה קורה אחרי שהררי השיתופים והלייקים מתפוגגים, אז פנינו לצופיה ושאלנו אותה איך נראים החיים מאחורי צילום המסך ועם כמה תגובות כאלה נאלצה להתמודד בחייה. זה מה שהיא כתבה לנו.

צילום המסך שהעלתה צופיה לעמוד הפייסבוק שלה
צילום המסך שהעלתה צופיה לעמוד הפייסבוק שלה

עוד כתבות מעניינות
מה היה קורה אם פרשת מוניקה לווינסקי הייתה מתפוצצת היום?
הנשים שמתחרטות שהפכו לאימהות
מרים פרץ מספרת מה למדה על החיים

"שמי צופיה קלר, נולדתי בשנת 1995. במהלך ההריון הרופא עדכן את הוריי שיש בעיה עם העובר והמליץ לבצע הפלה – אחת ההמלצות השכיחות של רופאים שמבינים שיש לעובר "בעיה", וזאת במקום להסביר לזוג את ההשלכות והיתרונות ולתת להם לבחור. לאחר הלידה גילו שיש לי וירוס CMV פעיל (הגורם השכיח ביותר לזיהום תוך רחמי. הסיכוי של העובר לחלות שואף לאפס. כ-10% נוספים יפתחו עד גיל שנתיים הפרעות התפתחות, בעיות בשמיעה ולעיתים גם בראיה).

בגיל 3 גילו רשמית שאני חירשת. אני בת שלישית מתוך 11 אחים ואני היחידה מכל הילדים שנולדה חירשת. גדלתי בהתנחלויות, ובשנים האחרונות אני גרה בירושלים. רוב חיי גדלתי בסביבה שומעת, למדתי בבית ספר רגיל שמשלב ילדים בחינוך מיוחד. בחלק מהשיעורים למדתי בכיתה ובחלק מהשיעורים באופן פרטני. הייתי יחידה בין שומעים, זאת הייתה חוויה לא פשוטה כי נאלצתי להתאמץ יותר, לקרוא שפתיים של הסובבים אותי שלא הכירו את שפת הסימנים ולהיפגש עם ילדים שאין להם סבלנות לדבר איתי באופן ברור. למרות כל הקשיים בעזרת השם הצלחתי להשתלב.

בגיל 18 עשיתי שנת שירות לאומי בעמותת ״מקום לכולם״, עמותה הפועלת לקדם חברה שבה אנשים עם מוגבלויות יהיו שותפים מלאים במרקם החיים ויוכלו לממש את הזכויות והיכולות שלהם בדרך שבה יבחרו. צוות העמותה מעביר סדנאות בבתי הספר בירושלים והסביבה. בזכות ההתנדבות בעמותה קיבלתי ביטחון על במה ומול קהל, וזה הוביל אותי למי שאני היום.

אחרי השירות התחלתי לחפש עבודה בירושלים ונתקלתי בחסם גדול. לאחר שלא מצאתי עבודה זמן רב, הבנתי שיכול להיות שבעצם דוחים אותי רק בגלל שאני חירשת, גם אם אף אחד לא אומר את זה במפורש. זה גרם לי לתסכול לא קטן, ואחרי זמן ממושך החלטתי לשנות כיוון וללמוד אמנות באקדמיה.

לצערי גם הלימודים לא היה קלים, בעיקר כי ביטוח לאומי נתן לי רק 80% סבסוד לתרגום ולא זכיתי להנגשה מספקת, מה שיצר קושי עבורי להבין את הנאמר בשיעורים בהם לא היה לי תרגום, ובהמשך הוביל לאיחור בהגשת עבודות. כשביקשתי התאמה בכדי להשלים עבודות – הבקשה לא התקבלה. בנוסף, הנהלת המוסד דחתה שוב ושוב את בקשתי להעביר הרצאה לצוות ההוראה ולתלמידים שבה אני מסבירה על עצמי ואיך להתמודד עם אדם חירש.

בעקבות הקשיים המשמעותיים החלטתי לעזוב אחרי כמעט שנה של לימודים. לשמחתי קישרו אותי למרכז תעסוקתי ״רבדים״ ובזכותם מצאתי עבודה. היום אני מתכוננת לעבודה חדשה, כרכזת ומדריכה בעמותה הפועלת למען ילדים כבדי שמיעה וחירשים.

בזכות העבודה החדשה החלטתי שאני עוברת לתל אביב, תחושת התסכול התגברה בתהליך החיפושים כשנתקלתי בחוויה לא נעימה בה נידו ודחו אותי רק בגלל שציינתי שאני חירשת. הם סירבו אפילו להראות לי את הדירה, למרות שלא פגשו אותי מעולם. הסיבות למקרה כזה הן חוסר הכרה של המערכת המדינית בקהילה ובשפה, חוסר מודעות חינוכית וחברתית. למרות שקיימות עמותות הפועלות ונאבקות להעלאת המודעות והנגישות, זה עדיין לא מספיק!"

בסופו של דבר, למרבה השמחה, צופיה מצאה דירה. על אף תחושת התסכול בעקבות המקרה היא מאמינה שדווקא האירוע הזה הוא סימן שהגיע הזמן לשינוי. "הזמן לשינוי הוא עכשיו. אני מאמינה שהחברה הישראלית יכולה להיות חברה מכילה, סובלנית ושוויונית יותר" היא אומרת ומזכירה את הציטוט של האנתרפולוגית האמריקאית מרגרט מיד: "כדי לבנות תרבות עשירה אנחנו מוכרחים לארוג מרקם בו כל המתנות האנושיות הייחודיות מוצאות את מקומן הנכון".

בשולי הדברים עולה גם השאלה האם בכלל הדבר חוקי. על פניו, האפליה זועקת, אך מצד שני – האם אין לכל אדם זכות להחליט עם מי הוא יחלוק את ביתו? ובכל זאת, הרי המדרון תלול. נוכל להבין אדם שלא ירצה לגור עם חולה ניקיון אובססיבי או עם מגדל נחשים, אך מה לגבי אדם שלא רוצה לגור עם אישה, ערבי, אתיופי?

עורכת הדין שרה אדוני, ממשרד אברהם & אדוני, שמייצגת את צופיה עושה לנו סדר בבלגן ואומרת באופן חד וברור שהדבר אינו חוקי. "בעל הדירה סירב להשכיר את דירתו למרשתי בשל חירשותה, ובכך הפלה אותה מחמת מוגבלותה. הפלייה זו הינה פגיעה בזכויות יסוד חשובות וחוקתיות של כבוד האדם והזכות לשוויון. הפלייה זו מהווה גם ניהול משא ומתן בחוסר תום לב מצד משכיר הדירה, ובמקרים מסוימים אף עשויה להוות הפרה של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.

לפני מספר שנים עמדה על הפרק הצעת חוק איסור אפליה בדיור, אשר ביקשה לעגן בחקיקה איסור מפורש של סירוב השכרה ומכירה של דירות מטעמים שונים ובין היתר מחמת מוגבלות. המקרה הנוכחי מדגיש לנו את הצורך בחקיקה כזו, אשר תעביר מסר כי גם גורמים פרטיים לא רשאים להפלות אדם בשל מוגבלותו. צר לי שבשנת 2018 עדיין קיימת בחברה הישראלית רתיעה מאנשים עם מוגבלות ומכבדי שמיעה וחירשים, מדובר באנשים עצמאיים שאינם מהווים נטל על הסובבים אותם. משרדנו אשר מלווה אנשים עם מוגבלות ומעניק ייעוץ משפטי לחברי אגודת החירשים בישראל (אח"א) חרט על דגלו להילחם בתופעה הפסולה של הדרת אנשים עם מוגבלות מהחברה".