כך התאהבתי: טור אישי של עפרה מזרחי עורכת "את" בניינטיז

תחשבו על מריל סטריפ ב"השטן לובשת פראדה" כעורכת מגזין אופנה מטופחת, קשוחה ומעוררת אימה. בעצם, למה לחשוב על הסרט? תחשבו על אנה וינטור, עורכת "ווג" המיתולוגית, עם הקארה המוקפד, משקפי השמש הנצחיים והקו הישיר אל האיי־ליסטרים של העולם. אז אני לא כזאת. אף פעם לא הייתי. אפילו לא קרוב.

כשהגעתי לערוך את מגזין "את", באמצע שנות ה־90 המסחררות, התעניינתי הרבה יותר במוזיקה, ספרים וסרטים, מאשר בקרמים, בבגדים ובתספורות. ערכתי לפני כן במשך כשש שנים את "קליפ", מוסף התרבות גבה המצח (ויש שיגידו אזוטרי) של עיתון "חדשות". מגזיני נשים קראתי רק פה ושם.

יאיר לפיד כותב על שנות ה-60 של "את", בשם אביו ומייסד המגזין – טומי לפיד
רות סירקיס כותבת על שליחות נשית בסיקסטיז
שרה ריפין חוזרת לקול הפמיניסטי של הסבנטיז
יחיאל (חיליק) לימור חוזר למשפחתיות של האייטיז

הייתי מושקעת בקריירה, פחות בילדים. התעניינתי ביחסים, אבל יותר ברומנטיקה ופחות בזוגיות. הייתי פמיניסטית בדרכי, בוודאי, אבל הנושא לא בער בעצמותיי. אהבתי מגזינים, אבל רציתי לעשות עיתון. עיתון נשים? למה בכלל נשים צריכות עיתון משלהן?

שאלה טובה. יש נשים שצריכות עיתון משלהן כי הן חוות, מתנסות ומתמודדות עם מצבים ייחודיים. כי הן חושבות אחרת. כי הן עושות דברים אחרת. כי עד היום יש יותר מדי נשים מוחלשות, אפילו שהן חזקות, הכי חזקות. כי לפעמים הציפיות של החברה מהן – ושלהן מעצמן – הן בלתי אפשריות. ומי יהיה שם לתמוך, להאיר, להקל? נשים צריכות עיתון נשים, כי הוא מעניק, במיטבו, תחושת ביחד. וביחד זה כוח.

ויש נשים שצריכות עיתון משלהן סתם כי זה כיף. כיף לדפדף ולחמוד שמלה, או נעליים. להציץ בדירות יפות. לברוח לפעמים. לחלום על חיים אחרים.

אז התאהבתי. כך, פשוט. ב"את". בעולם שעוסק בנשיות וחוגג אותה. באופנה, שבמהלך השנים האלה הלך וגדל המקום שלה בחיינו. התאהבתי בנשים ובאנשים שעבדו איתי. נהניתי מהמאמץ המשותף שלנו להיות חדשניים ומקוריים. טרנדיים אבל נגישים. מרחיבי אופקים אבל שימושיים.

אולי לא נופפנו בחזיות, אבל כן הרחבנו את מודל היופי (תודה עירית קפלן על האומץ להצטלם בעירום ללא הצרת היקפים, וכן, אסתי גינזבורג, זו אני שהתעצבנתי כשאמרו ש־38 זו מידה של דאבה, והחלטתי להפר את הכללים הלא כתובים ולא לעשות פוטושופ לתצלום השער שלך שצילם רון קדמי. סליחה שחשבתי שאת הכי יפה ככה). לא פחדנו לצלם סופרות לשער (היי, עירית לינור), לקשר בין תרבות הפופ לאופנה (סנדי בר במחווה לסופיה לורן) ובין אופנה ואקטואליה (עדי נוימן על הכרמל אחרי השרפה). גם לגעת באקטואליה לא חששנו, מירי רגב, אז דוברת צה"ל, הצטלמה במדים לשער אחרי פינוי גוש קטיף, נעמי שמר השוותה את הערבים לנאצים בשיחה שהיכתה גלים, דפני ליף התפנתה לרגע עבורנו בתחילת מחאת האוהלים והריאיון הראשון של אריק שרון כראש הממשלה ניתן ל"את" במלאת שנה למות אשתו האהובה לילי. כן, גם גברים התראיינו והצטלמו ל"את".

עירית קפלן בלי בגדים על שער "את", יולי 2009

את קובעת טרנדים

לפעמים הצלחנו יותר, ולפעמים פחות. פרצנו דרכים, וחיפשנו דרכים. לאט לאט ובהתאמה לתהליכים עולמיים שהגיעו גם לארץ, הפך "את" לנושא דגל הלייף סטייל ולקובע טרנדים. היו הרבה רגעים יפים, היו הרבה רגעים לא קלים. היו חיים שלמים.

כשעזבתי את "את" לתחנה הבאה אחרי 17 שנה (מי היה מאמין), כבר הייתי בעצמי חלק ממעגל הג'ינגול הידוע של האימהות העובדות. התרגלתי להביט בעולם גם דרך משקפיים מגדריים, ולהצדיע לנשים שמנפצות, ושמנסות לנפץ, תקרות זכוכית. אני כבר מסוגלת להתרגש מבגד כמו משיר. ולמרות הרשתות החברתיות והמידע האינסופי, אני עדיין – וכנראה לתמיד – אוהבת את מגע הכרומו.

כל כך הרבה למדתי ב"את" ומ"את". המגזין שקיבלתי כמעט ולא דומה למגזין שהעברתי הלאה. שיניתי את "את", ואין לי ספק ש"את" שינה אותי. אני יודעת שאני לא לבד.

אסתי גינזבורג בלי פוטושופ על שער "את", יולי 2008

סנדי בר במחווה לסופיה לורן, על שער "את", ינואר 2007