הזמן שלה – דליה אלחדף

יש אנשים עם מטבח לבן מודרני ויש אנשים עם מטבח עץ כפרי. לדליה אלחדף, הזכורה כמתמודדת העונה השלישית של מאסטר שף, יש מטבח סגול. על הקיר שמעל לכיריים מודבקים אריחים צבעוניים, ברקע מתנגנת מוזיקה דרום אמריקאית ובמרכז דליה עושה את מה שהיא הכי אוהבת – לבשל. בריאיון שערכתי עמה לקראת השלבים הסופיים של התוכנית היא גילתה שהחלום שלה הוא לפתוח מסעדה ונצואלית־קריבית. כעת, שנתיים אחרי, החלום שלה מתגשם. טוטומה ("זהו פרי עץ הטוטומו שגדל במרכז אמריקה. האינדיאנים מייבשים אותו ומייצרים ממנו כל מיני דברים. במסעדה נשתמש בו ככלי הגשה") התמקמה בדיזינגוף פינת ירמיהו וסוף־סוף אפשר להתנסות באוכל הלטיני שסקרן את כולנו על גבי המסך. "תמיד דמיינתי מקום שבו אוכל לארח אנשים ושהם ירגישו בבית, ואני חושבת שאני מצליחה. ראיתי בעיני רוחי מקום קטן שבו אפשר לשבת, לטעום, לדבר, לשמוע מוזיקה ולהרגיש שכל מה שאוכלים ושותים הוא חלק ממסורת האוכל של צפון אמריקה הדרומית. אני לא הולכת להתעסק עם מטבח ארגנטינאי שבארץ מתקשר לבשר וגם לא עם אוכל מקסיקני. בתפריט אין גוואקמולה, ואתם תלמדו לקרוא לזה גוואסקקה".

טקניוס. מקלות גבינה עטופים בבצק קמח חיטה . צילום: שירן כרמל

אחת ולתמיד, מה ההבדל?

"קודם כל בכמות הירקות. בגוואסקקה יש נוסף על האבוקדו גם פלפלים, כוסברה ועוד, ובתיבול משתמשים בחומץ, לעומת ליים בגוואקמולה".

ספרי קצת על המטבח הוונצואלי.

"יש בו את כל מה שאפשר לדמיין. יש בו אוכל טרי מאוד מירקות, פירות ופירות ים. הוא מושפע ממטבחי ספרד, פורטוגל ואיטליה, וגם מאפריקה, מאינדונזיה ומהודו, שתושביהן הגיעו לוונצואלה בדרכם לקריביים".

מה את מגישה במסעדה?

"בלוגו של המסעדה כתוב We are not fast food, we are fine street food, וזה אומר הכל. האוכל בטוטומה לא עילי, אבל מעודן, ויש בו המון אהבה וטעם. בתפריט יש מנות קלילות כמו צ'יפס פלנטיין, טקניוס (אצבעות בצק מטוגנות במילוי גבינה) ברוטב מנגו־פסיפלורה מתקתק־חריף וכמובן ארפאס, שמוגשים בוונצואלה בכל ארוחה כמו לחם. ליד כל אלו אנחנו מגישים מיצי פירות כמו מיץ אבטיח ואננס, שמאוד נפוצים בוונצואלה. המסעדה אינה נטולת גלוטן, אבל יש רק מעט מאכלים עם קמח ויש התייחסות גם לטבעונים ולפליאוליתיים".

התאמת את האוכל לחך הישראלי?

"מה שאני מגישה הוא האמת שלי. אני לא צריכה לנסות להיות מישהו אחר. ההתאמה היחידה שעשיתי היא הגברת מינון החריפות, כי כל הזמן אמרו לי שהאוכל לא מספיק חריף".

מיצי פירות אקזוטיים בטוטומה. צילום: שירן כרמל

פוסט ריאליטי

דליה מספרת שמאסטר שף היה טריגר לפתיחת המסעדה, ושאחרי שהמצלמות כבו היא נכנסה להילוך גבוה. "כבר שנתיים אני מזמינה אנשים אליי הביתה ובודקת את האוכל כדי לוודא שבאמת אוהבים את מה שאני עושה ושזה לא רק בטלוויזיה", היא מסבירה את ההתמהמהות. למי שלא מכיר את הסיפור מהתוכנית, נעדכן שדליה התמיינה לריאליטי בעקבות המלצה של רביבה אפל (רביבה וסיליה), שהכירה אותה דרך בנה שעבד במסעדה. היא נולדה בוונצואלה לאימא צ'כית־הונגרייה ולאבא אוסטרי־פולני. בבית אכלו שניצלים וגולש, והיא התוודעה לאוכל המקומי דרך עובדות משק הבית. בגיל 18 היא עלתה לארץ, ולאחר נישואיה שבה לוונצואלה. לאחר שבע שנים חזרה לארץ, בנתה בה את ביתה והקימה משפחה. בני המשפחה מעורבים בעסק החדש, במיוחד הבן הבכור, אלן, שמנהל את המסעדה.

למה החלטת לפתוח את טוטומה דווקא עכשיו?

"לקחתי פסק זמן כדי ללמוד ולהתנסות. אחרי מאסטר שף הכנתי ארוחה אצל רביבה במסעדה. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שהתפריט כולו היה שונה. בישלתי לבד ל־400 איש בסרוויס, והמקום התמלא תוך פחות משבוע מהרגע שאנשים שמעו שאני מגיעה. לפני החגים היה לי דוכן למכירת אוכל בקניון שבעת הכוכבים לארבעה ימים. התגובות היו נהדרות, ואז אמרתי 'אני פותחת'. עכשיו זה הזמן שלי".

התייעצת עם קולגות או עם השופטים של התוכנית?

"לא. הלכתי לפי האינטואיציה שלי ולפי תגובות של אנשים שטעמו. אם השף, אבי שטייניץ, אומר לי 'האוכל שלך נהדר', אני חושבת שזה מספיק. גם התגובות שקיבלתי כשעבדתי במשך שבוע במזללה היו מצוינות. אם אנשים חושבים שהאוכל שלי טעים, זה מספיק לי. אני בטוחה בדרך שלי".

את לא חוששת שהקהל שכח אותך?

"כל הזמן אני מקבלת הוכחות לכך שלא שכחו אותי, ואני מודה לכולם על כך. אני הולכת ברחוב וישר מזהים אותי, מתלהבים ומחבקים. אני מסיימת מפגשים כאלה עם דמעות בעיניים, כי זה לא מובן מאליו. לקבל כל פעם פידבק, חיבוק ומשפט טוב, אפילו בטוקבקים ובבלוגים, זה נפלא בעיניי".

מבקרי מסעדות וסועדים לא מרוצים לא מפחידים אותך?

"כן, אבל זה חלק מהעניין, כי ברור שלא כולם יאהבו את האוכל. אני לא אשנה את מה שאני עושה בגלל ביקורת. יותר מפריע לי שבארץ לא נותנים זמן. ברגע שאתה מתחיל, ישר טורפים אותך. תנו לי חודש להוכיח את עצמי, ואם משהו לא טוב, תעירו ואני אלמד, אבל אל תבואו ותקטלו את המקום".

יש לך כוח לעמוד ימים שלמים במטבח ולבשל?

"יש לי מספיק אדרנלין (צוחקת). אני מבשלת כל יום במסעדה ודואגת שהאוכל יהיה מושלם לפי הטעמים שלי. הילדים שלי גדולים ועכשיו אני יכולה להראות לעולם שיש חיים והתחלות חדשות גם בגיל 50".

מאושרת בחלקה

סופת הטמפרמנט שלה, המלווה בחיוך רחב ובהמון אהבה לאוכל ולאנשים, קנתה לה כבר קהל מעריצים. היא מחוברת אליו דרך המסעדה והרחוב ("אני מצטלמת עם מי שרוצה, אבל לא רצה להצטלם") וגם דרך הרשתות החברתיות ("תוך פחות מחודש העמוד של טוטומה קיבל יותר מ־1,000 עוקבים"). המסעדה משאירה לה מעט מאוד זמן לדברים אחרים, טלוויזיה למשל.

מה דעתך על העונה הנוכחית של מאסטר שף? יש עדיין מקום לריאליטי בישול או שהז'אנר מיצה את עצמו?

"אני עסוקה מאוד ולא כל כך מספיקה לצפות, אבל נראה לי שככל שהסיפור האישי יותר מרגש, המועמד מתקדם לשלבים הבאים. זה רק אוכל! למה אי אפשר לבנות משהו חיובי ולהתמקד באוכל ולא בדרמה? לי, במאסטר שף, לא היה סיפור, ועד היום אני אומרת שמי שרוצה להכיר את דליה, יכיר אותה ולא את העבר שלה. יש לי את עצמי, את מה שלמדתי, את מה שאני יכולה לתת – לא את מה שעברתי. לכולנו יש סיפור, אבל למה זה צריך לעניין את האחרים? אני צריכה לספק לכם דרמה כדי שתוכלו להזדהות איתי או ליהנות איתי? בואו תיהנו מהחלק הטוב שבו אני יכולה לבשל ולאהוב. היום, מי שיש לו סיפור עסיסי יגיע לכותרות, ואותי זה לא מעניין. אני רוצה להיות בכותרת בגלל שהחלטתי שבגיל 50 אפשר לעשות משהו טוב עם עצמי, אבל זו לא כותרת מעניינת מספיק, כי היא נובעת מאושר, ולא מסבל".

מניסיונך, מה היית מייעצת לזוכה ביום שאחרי?

"ללמוד מהחיים. אחרי הזכייה המומנטום הוא תהילה ואתה חושב שהעולם שייך לך. אני ממליצה להמשיך ללמוד ולהתקדם ולא להתנהג בפזיזות".

אם היינו מחזירים אותך למאסטר שף, היית משנה משהו? אולי שמה את עצמך במקום הראשון?

"אני לא יכולה לתאר כמה הייתי מאושרת כשהדיחו אותי. זו הייתה תחושת הקלה עצומה. מקום חמישי הוא מכובד, ותהילה היא מקום של ילדים. איזו תהילה אני יכולה לבקש יותר מאשר נשיקות של אנשים ברחוב? כשאנשים באים למסעדה ואומרים שנעים להם, זה עושה לי את החיים. זו תהילה, זה אושר".

אל תקראו לו גוואקמולי. גואסקקה. צילום: שירן כרמל

5 קטנות עם דליה אלחדף

הזיכרון הראשון שלך מאוכל "מרק עוף ופלפל ממולא של אימא שלי. היא הייתה בשלנית מעולה שיכולה להכין ארוחת ערב ל־100 איש בהתראה של כמה שעות".

מנה מהמטבח הלטיני שלא תכניסי לתפריט "קיבה. בוונצואלה עושים ממנה מרקים, כמו התימנים, ואני ממש לא אוהבת את זה".

חומר גלם שאת לא יכולה בלעדיו במטבח "פלפל. גם בגלל האופי שלי וגם בגלל החשיבות שלו בבישול. אין מנה שתצא מהמטבח שלי בלי פלפל, ואני מקפידה לקנות אותו באיכות גבוהה".

אם לא היית שפית היית "שחקנית קולנוע. כשהייתי קטנה חלמתי שאני זוכה באוסקר. כנראה שהכישרון נשאר במשפחה, כי אחי, שהכינוי שלו הוא מאסטרו, הוא הזמר הכי טוב בוונצואלה".

איפה תהיי עוד חמש שנים "בדרום אמריקה, מטיילת".