חוויה ושמה מוות
מה אנחנו יודעים על הדבר היחיד שכולנו בטוחים לגביו?
למרות שנדמה לעיתים, שאנחנו חיים בתוך נצח מתמשך, שהחיים אלמותיים, אם נרצה ואם לא – כולנו בסוף נמות. המצב הנוכחי שבו אנחנו נושמים, מרגישים, חושבים, זזים, בקיצור חיים – ייפסק, כך נגזר, ולנו אין יד בדבר.
תהיות קיומיות
אחד מסימני השאלה הגדולים הוא לאן הולכת האנרגיה המשתחררת מגופנו. האם היא מתאדה באחת, או שהיא עוברת לממד אחר, כזה שהמודעות שלנו אינה יכולה לעכל, עד שנפגוש בו. אלברט אינשטיין מצא כי אנרגיה אינה מתכלה אלא משנה צורה. לכן, מבלבלת יותר הסוגיה לגבי היעלמות אנרגיית הקיום שלנו. אם הנשמה אינה מתכלה במוות, האם היא עוברת טרנספורמציה לממד אחר או לצורה אחרת?
עדויות מהעבר השני
ההגדרה המדעית למוות היא דום לב. גלי המוח פוסקים, לא קיימת אספקת חמצן לתאי המוח, טמפרטורת הגוף יורדת, ועולם התחושות משתתק. בהגדרה הזו עומד גם ה"מוות הקליני". תופעת מוות זמנית שאחריה חוזר המטופל לחיים. בסקר שנערך על ידי ג'ורג' גלופ ב-1982, התברר שכשמונה מיליון אנשים בארצות הברית עברו את חוויית המוות הקליני, ומדובר על 30 מיליון אנשים ברחבי העולם.
עדויות רבות, אפשר למצוא בספרו של ריימונד א. מודי,"החיים שאחרי החיים" (הוצאת עדן ורשפים). מודי תיחקר מאות נבדקים שחוו מוות קליני, ומצא דמיון בין כל החוויות ששמע. לפי ממצאיו: השלב הראשון הוא יציאה מהגוף וצפייה עליו מלמעלה. רוב הנבדקים דיווחו על ריחוף בחלל החדר המלווה בתחושת שלווה. רובם טענו שהרגישו שחייהם החלו מחדש; השלב השני – כניסה למנהרה חשוכה שבקצה שלה יש אור. הנבדקים דיווחו על תחושת משיכה עזה אל האור שאצל רובם הופיע כיישות מזמינה ואוהבת; שלב שלישי – פגישה עם האור המלווה בתחושות אושר עילאי; שלב רביעי – פגישה עם קרובי משפחה שמתו; ושלב חמישי – כל פרט בחייהם, גם הקטן ביותר, חלף לנגד עיניהם כמו בסרט רץ.
ללא מגבלות החומר
לא מעט מקורות מציינים את עובדת המשך קיומו של גוף כלשהו לאחר המוות. כך, למשל, אמר רבי יהודה ב"זוהר הקדוש" (ויחי, דף רי"ח-רי"ט): "כל שבעת הימים הנשמה הולכת מביתו לקברו ומקברו לביתו ומתאבלת על הגוף. הולכת לביתו ורואה כולם עצבים ומתאבלת. על כן אנו יושבים שבעה ומתאבלים עם הנשמה של הנפטר. הנשמה יודעת ו"שומעת" מה מדברים אודותיה.
ד"ר אליזבט קובלר רוס מביאה במחקריה על הישארות הנפש, ראיונות עם אנשים שמגופם נקטעו איברים, אשר סיפרו כי כאשר עזבו את גופם כנשמות – היו שוב שלמים. "עיוורים מלידה תיארו בפניי בדיוק מה לבשו האנשים שהיו בחדר שבו היה גופם מונח, אילו תכשיטים ענדו ומה עשו. הדברים נבדקו ונמצאו מדויקים".
החוויה החוץ גופית נפוצה מאוד גם בקרב אנשים שלא היתה להם נגיעה עם המוות. "הקרנה אסטרלית" היא מצב שבו אדם מוצא עצמו בממד שונה מהממד הפיזי. הוא חווה את המציאות מחוץ לגופו. תחושת הריחוף שצוינה קודם כחלק מחוויית המוות, שייכת גם היא לקטגוריה זו.
טיול אסטרלי
האמונה שלכל אדם יש גוף אסטרלי היא עתיקת יומין. המצרים האמינו ב"קה", שחופף לגוף האסטרלי בו מאמינים רבים היום, כמוהם גם היהודים והטיבטים.
אמונות אלו מתארות גוף נוסף, שהמגבלות הפיזיות אינן חלות עליו. גוף זה חדיר בפני חומרים פיזיים וניתן להפרדה מהגוף הגשמי. עם זאת, תפקידו להעביר אנרגיה של חיים ורגשות לגוף הגשמי, ולכן לא ניתן להפריד בין השניים למשך זמן רב. בשינה, למשל, יוצא הגוף האסטרלי למסע. כך אנו חשים מודעים לחלומנו, לתחושות, לרגשות ואפילו לריחות ומראות. במוות, ניתק הקשר שבין הגוף האסטרלי לגוף הפיזי. כשניתוק זה מתארך, מת הגוף הפיזי, והנשמה עוזבת אותו מכיוון שאינו יכול להתקיים ללא התמיכה של הגוף האסטרלי.
"ספר המתים הטיבטי" (הוצאת אסטרולוג) מתאר את הגוף האסטרלי כגוף מאיר המשייט לעבר ממדי קיום עליונים. בתוך גוף זה, הנשמה מתנתקת ממקורות האנרגיה הפיזיים ומתחברת למקור האנרגיה המטאפיזי.
חוויית הטיול האסטרלי אינה מחייבת להגיע למוות קליני. בזמן צום או התייבשות, יוצא הגוף האסטרלי מהגוף הפיזי, במטרה להיטען באנרגית חיים שתכפר על המחסור במזון ושתייה, שהם אנרגיה גשמית. טיול אסטרלי יכול להתבצע גם במודעות, למשל, במדיטציה, או על ידי היפנוזה עמוקה. ספרים רבים נכתבו בנושא זה, ביניהם גם ספרו של קרלוס קסטנדה "אמנות החלימה" (הוצאת זמורה ביתן), המתאר את הגישה השמאנית לתיקשור עם הממדים הרוחניים. כל הדתות בעולם, ובהן העתיקות ביותר, תומכות בתיאוריה כמעט זהה בנושא היציאה מהגוף.
בזמן המוות, חדל הגוף הפיזי מלהתקיים, והגוף האסטרלי ממשיך לבדו. אך מכיוון ששני גופים אלו מטעינים זה את זה, גם הגוף האסטרלי בסופו של דבר חדל מלהתקיים. כך, ניתן להסביר את תופעות המסע האסטרלי שחווים אנשים שעוברים מוות קליני. הם עדיין לא עברו את השלב שבו ניתק לחלוטין הגוף האסטרלי מהפיזי, וחדל מלהתקיים. הם נותרו בשלב הביניים, ועדיין לא סיימו את תהליך המוות שלהם.
סמים כדלת לטיול אסטרלי
גם סמים יכולים לגרום לעזיבת הגוף האסטרלי את הפיזי וליציאה ל"טיול". קטאמין, למשל, הוא סם מרדים, שהשימוש בו נעשה על חיות גדולות כסוסים שגורם להרדמת הגוף הפיזי, כך שהנוטל אותו אינו חש קשר לגופו. למרות זאת הוא מצוי במצב של מודעות. אנשים שנטלו סם זה, דיווחו על איבוד הקשר למציאות הפיזית ומסע בממד חוץ גופי.
מעניין יותר הוא האפקט אשר דיווחו אנשים שנטלו סם הזיה, הנקרא DMT. בספרו המרתק, "DMT- The spirit Molecule", מציג ד"ר סטרסמן ניסוי שערך בקרב 60 מתנדבים שלהם הזריק סם זה. החומר העיקרי המופק מ-DMT גורם לשינוי פיזיולוגי במוח, והוא קורה לכולנו במקרים מסוימים בחיים, כמו ברגעים של מצוקה וכעס, סקס, וברגעי הלידה והמוות.
הנבחנים דיווחו על מצבים של כמעט-מוות (Near Death Experience), והתיאורים שבהם השתמשו התאימו לחוויות שדווחו על ידי אנשים שחוו מוות קליני. גם הם חוו תחושות שחרור ואושר, וצפו בחייהם חולפים על פניהם, גם הם ביקרו באותה מערה שאור בקצה שלה.
הספקנים ודאי יאמרו שזוהי הוכחה לכך שחומר חיצוני פיזי יכול לגרום לחוויות מיסטיות שכל מקורן הוא במוח האדם. מצד שני, וכך טוען גם ד"ר סטרסמן, אנשים אלו דיווחו על תיקשור עם ישויות מממדים גבוהים יותר כמלאכים, רוחות וחוצנים. ממחקרו הסיק ד"ר סטרסמן כי חוויית המוות מתחילה בשינויים העוברים על מוח האדם המעבירים אותו לממד תודעתי אחר.
יש לזכור כי מדובר בסמים מסוכנים, שהשימוש בהם עלול לגרום לאיבוד הדעת של הנוטל אותם. זו הסיבה שמורים רוחניים רבים מתנגדים לשימוש בסמים, ומשתמשים בדרכים הטבעיות לכך, כמדיטציה ותיקשור.
להתעורר למציאות חדשה
להיות מודע לממד הרוחני שמהעבר השני פירושו להתעורר למציאות חדשה. אנחנו מותנים לראות את המציאות הפיזית מתוך תפיסת עולם שהוטבעה בנו או שבחרנו ואימצנו לנו לאורך חיינו. עבור אלו שחוו מסע אסטרלי חוץ גופי תפיסת המציאות אינה נשארת כשהיתה.
מאיה ברש, טראנס-מדיום ומרפאה קוונטית, יכולה לספר הרבה על מסעות אסטרליים. ברש עברה לפני עשר שנים מוות קליני ששינה את התייחסותה לחיים. "מוות קליני הוא מצב של מודעות, כשבגוף הפיזי, לזמן מאוד קצר, אין דופק. המשמעות היא שלזמן קצר פשוט לא הייתי, תופעה המכונה 'חוויה חוץ גופית' (Out of the body Experience). " "תהליך זה אורך מספר שניות ובו התודעה מתרחקת מהגוף הפיזי, וההכרה מתרחבת. אתה נוסע על הגוף האסטרלי. כל תשומת הלב בחיים הפיזיים היא על הגוף וחמשת-ששת החושים. כשאני הייתי מחוץ לגוף, יכולתי לראות הכל בנקודת מבט רחבה מאוד, ראייה היקפית של 360 מעלות. ראיתי את עצמי, את החדר שהייתי בו, יכולתי לשמוע כל מה שקורה סביבי. זו תחושה של ריחוף, אין משקל, תחושת ציפה, להתנסות, לשמוע ולהריח באופן ברור וחד ביותר. היום אני מגדירה את זה כהתרחבות של המודעות".
הספריה הקאשית
החוויה של ברש התרחשה בעת שביקרה אצל רופא שיניים. "הוא נתן לי גז צחוק, ונשאבתי, כמו על ידי סופת טורנדו. גם הצלילים נשמעו גבוהים יותר ולא רגילים. הרופא היה היסטרי וסיפר שלא היה לי דופק. ראיתי שהוא מדבר בטלפון, ושמעתי בבירור את מה שאמר. ראיתי אותו מביט בי, ואומר לאפרכסת שהוא חייב לקרוא למד"א כי יש בעיה".
מה היתה ההתייחסות שלך למצב שבו את נמצאת?
"הרגע הראשוני של היציאה מהגוף היה די מפחיד. תחושה של חוסר שליטה. זה קורה כל כך מהר, ואתה לא מספיק להבין מה קורה. אבל אחר כך אין כל פחד או דאגה. יש מין נוחות ושקט גדולים מאוד, ותחושה של ביטחון, תחושה של רטט פנימי שאתה לא מכיר. זה כאילו שאני אראה לך איזה צבע או טעם שלא היכרת. אחר כך התחושה היתה קסומה".
האם השתנית בעקבות החוויה שעברת?
"החשיפה לגופים מודעים יותר ממה שאנחנו מכירים גורמת לשינוי ההבנה של החווה, מתפיסה תלת ממדית לרב ממדית. כל החושים עובדים אחרת. אחרי החוויה הזו החיים לא יכולים לשוב למסלולם הרגיל. היום, כשאני עובדת עם אנשים, אני מתחברת לממדים האלו מתוך מודעות, ומשם מקבלת הרבה אינפורמציה שעוזרת בעולם הזה. במקום הזה, הקרוי גם הספריה הקאשית (הקוסמית), שנמצא בין הממד האסטרלי למנטלי, נמצאת כל האינפורמציה הנדרשת לקיום.
"אני לא פוחדת למות ומרגישה שלוות נפש מול המשך של דרך. גם הקבלה מדברת על זה שהמהות שלנו היא אינסופית, ואני מחכה לחזור למקור".
אם כל כך טוב בעבר השני, אז למה לא למות מתוך בחירה כבר עכשיו?
"יש משמעות לקיום שלנו כאן. אתה בא לתיקון של עצמך. יש מסלול שהנשמה עוברת, אפילו שפה זה עמק הבכא, אני לא רוצה לקצר את החיים כי אז אחזור עם ריבית. מתוך המקורות האלו שחוויתי והכרתי, אני יודעת שאני צריכה לחיות את חיי".
למות בעודנו בחיים
למרות ההבנה כי המוות הוא נקודת ציון שלא ניתן להתעלם ממנה, עדיין רוב בני האדם בוחרים להתעלם מכך. מורים רוחניים רבים מדברים על גישה חדשה למוות: להכניס אותו לחיי היומיום.
"ספר המתים הטיבטי" מבקש להאיר את עיני הקוראים על ידי הקריאה להתעורר רוחנית כבר עכשיו, ולנתק עצמנו מהכבלים הפיזיים, לפני שהמוות יעשה זאת בכל מקרה. גישת הטיבטים, כמו גם גישת הבודהיסטים, מתייחסת אל המוות כאל נקודת ציון שהיא חלק אינטגרלי מהחיים עצמם, שבלעדיה אין לחיים משמעות. אחרי הכל, מה הם החיים, ללא המוות? שהרי אם היינו חיים ללא הגבלה, אפשר לנחש שזה היה הופך כבר להיות די משעמם. רק בזכות העובדה שהמוות נמצא בסוף הדרך, עולה משמעות לחיים.
המוות קיים בכל דבר סביבנו. כל יום הוא מוות של יום האתמול, כשם שכל רגע הוא מוות של הרגע החולף. חיים ומוות הם הפכים נדרשים ומשלימים, שלא יכולים להתקיים האחד ללא השני. רק כשמגיעה השעה ואדם ניצב מול מותו, עולה המשמעות האמיתית של חייו. עד אותו רגע, ראה האדם בעצמו יצור אלמותי, והנה הגיעה השעה. פתאום כל מעשיו, כל חלומותיו ושאיפותיו נתפסים אחרת בעיניו. הוא עלול להבין שהוא בילה את מרבית חייו בצורה חסרת תכלית. דווקא המוות, אם נשכיל לתת לו לחיות לצידנו הוא התשובה הברורה ביותר לסיבות קיומנו ולמטרות הרוחניות שלפנינו. הוא זה שמעניק לעולם שלנו אלטרנטיבה רוחנית. אז מה אתם אומרים… מפחדים קצת פחות?
סייע בהכנת התחקיר לכתבה: רועי שני