מה שהרופאים לא מבינים על תסמונת הכאב הכרוני. וגם אתם לא

שיר אשכנזי | איור: שחר רז @368studio
שיר אשכנזי | איור: שחר רז @368studio

אחרי חודשים של התרוצצויות בין רופאים סוף סוף קיבלתי אבחנה - 'תסמונת הכאב הכרוני', אז גם גיליתי שאף רופא לא באמת מבין איך זה לחיות 24/7 כשהגוף שלך שורף מבפנים. לפעמים אפילו אני לא מבינה' אבל הפעם אני נחושה: להתמודד, לחיות ואולי אפילו לנצח את הכאב. הטור האישי של שיר אשכנזי

88 שיתופים | 132 צפיות

 

חצי שנה חייתי בכאב, 6 חודשים שבהם הגוף שלי כאב כל רגע. לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל התחושה הבלתי אפשרית הזו תמיד שם. ואני, מודה, נכנעתי לכאב, שקעתי לדיכאון, לתסכול התהומי הזה. חייתי מהמיטה, אם אפשר לקרוא לזה בכלל לחיות, אולי יותר מדויק לומר שהתקיימתי מהמיטה. קמתי ממנה פעמים ספורות ביום כשכל קימה מלווה בייסורים. כל תנועה שלי איטית, רווית סבל, המטרה לא הייתה שווה את זה. לפחות זה לא הרגיש ככה.
גם כששכבתי במיטה המצב לא היה טוב בהרבה, אפילו תנועה קלה בבהונות הכאיבה לי בגב. כל תזוזה הרגישה כאילו הגוף שלי נשבר מבפנים. מעבר לכאב הפיזי בעיקר הרגשתי שאיבדתי את מי שאני. בשלב הזה אחרי כל כך הרבה חודשים של תשישות וניסיון לשרוד כל יום מחדש הפסקתי לצאת מהבית לכל דבר שאינו ביקורים אצל רופאים או בדיקות. גם עבורם לא ממש היה לי כוח או רצון, אבל במקרה של פגישה רפואית אין ממש ברירה.

שיר אשכנזי | תמונה מתוך חשבון האינסטגרם @shirzash
שיר אשכנזי | תמונה מתוך חשבון האינסטגרם @shirzash

לטור הקודם של שיר 

אל הרופאים הגעתי כואבת, מותשת ומיואשת. אין להם מושג שרק לפני כמה חודשים בודדים הייתי הולכת קילומטרים בעיר כדי לשים ידי על מאפה מיוחד או שהייתי יוצאת לאכול או לשתות לפחות פעמיים בשבוע. הם ראו בי את רק את הכאב, אם בכלל. רובם אפילו לא הביטו בי, חלקם לא בדקו אותי. עיינו במסמכים ושאלו את אותן שאלות שוב ושוב. לפני שהחלפתי את רופאת המשפחה שלי, היא עוד שאלה בזלזול "מה זה?" תוך חיקוי תנועותיי הכואבות בזמן שנכנסתי לחדרה. לא, לא היתה חבלה או טראומה, אין פגיעה בחוליות, כל הצילומים תקינים ואין בהם אינדיקציה לפגיעה. אורתופד שלח אותי לפנימאי ששלל מקור פנימי ושלח בחזרה לאורתופד, שבתורו אמר שאין לו איך לעזור לי.

במרפאת כאב, לה חיכיתי חודשים רבים, נאמר לי שכיוון שאין הבנה במה מדובר, לא ניתן להתאים לי טיפול. נשלחתי לעוד רופאים ולעוד בדיקות. וכל התהליך מתארך ומתארך ואין לי כוחות לדרוש שמישהו יעצור רגע ויסביר לי מה קורה. הרגשתי כאילו לאף אחד אין מושג והם מתנערים מאחריות לבדוק את העניין לעומק. אולי כי הם חושבים שאני סתם היסטרית ואין שם בעצם כלום. בשלב הזה המחשבות האלו התחילו לחלחל גם אליי. ומה אם אני סתם מתפנקת? הרי כולם סובלים מכאבים, אני לא היחידה. יכול להיות שכל זה בראש שלי, שאני סתם מדמיינת? ומה אעשה לגבי עבודה? איך אשלם שכר דירה, חשבונות? הרגשתי שהכול סוגר עליי בלי לדעת כמה זמן זה עוד יימשך והאם זה אי פעם יעבור.

לעוד כתבות מעניינות
"כן, הבטן שלי מתנפחת לפני מחזור וזה לגמרי נורמלי"
תחתוני מחזור רב פעמיים? יש דבר כזה, ואנחנו ניסינו אותו

"המיינדפולנס הוא חבר, פסיכולוג ותרופה פסיכיאטרית באחד"

השילוב של חרדות קיומיות לצד חרדות כלכליות הקשה מאוד על התפקוד שלי. ניסיתי להסיח את דעתי, צללתי מחדש לתוך ספרי הארי פוטר. שקעתי לתוך עולם קסום ונוסטלגי שבו הכאב לא קיים. ברגע שהפסקתי לקרוא, ישר נפלתי ללופ המחשבות הבלתי נגמרות והשתלט עליי התקף חרדה משתק ומרוקן. הלילות היו הכי קשים; כל תנוחת שכיבה הכאיבה לי מדי ולא אפשרה לי להירדם. תחושת בערה בגב בתוספת דקירות חזקות וכאב מלווה בעוצמה גבוהה מאד. כשלא נרדמתי נפלתי שוב למחשבות המכלות, כל ניסיון שלי לתת להן מענה פרקטי נידון לכישלון. לא הצלחתי למצוא פתרונות, הרגשתי שאני לא מסוגלת לפרק את המחשבות הגדולות והמפחידות האלה לכדי בעיות קטנות ובנות התמודדות. עם תחושה שאין טעם לכלום, שאין שום דבר שמחזיק אותי, שמספק לי סיבה להמשיך במאבק החיים הזה.

למזלי, לא השאירו אותי לבד. חברים ומשפחה ביקרו אותי על בסיס קבוע, חלקם הכינו לי אוכל או הביאו משהו מבחוץ, חלקם הביאו קפה או משהו מתוק, וכולם תמיד חיבקו ותמכו. לולא הביקורים האלה שהטעינו אותי בכוחות מחודשים, הייתי נשארת בשלולית חוסר האונים שלי. התחלתי לנסות לחשוב על פתרונות קטנים. למשל, מגש למיטה שאוכל להניח עליו את הלפטופ ולנסות להתחיל לעבוד, גם אם לזמן קצר. התחושה שאני עושה משהו כדי לצאת מזה היתה חלק חשוב מאד בתהליך ההתמודדות, שסופסוף החל לקבל תפנית חיובית.

אני יודעת שזה נשמע קטן או אולי אפילו כמעט שולי, בטח זה היה נשמע ככה גם לי לפני כמה חודשים, היום אני יודעת שזה הצעד הראשון בדרך להתמודד ולהיאבק על החיים שלי בחזרה.