ניו אינגלנד: עכשיו זה שלכת
ניו אינגלנד היא ערש ההתיישבות הקולוניאלית באמריקה הצפונית, ומולדתה של הספרות האמריקאית לדורותיה. הצעה לטיול בעקבות סופרים ומשוררים. מומלץ בייחוד בסתיו, כשהשלכת צובעת הכול בגוונים של אדום-זהוב-כתום
בבוקר אחד של אמצע אוקטובר יצאתי להליכה בהרים הירוקים של ורמונט. עליתי על שביל כבוש היטב, שטיפס לו ממגרש הגולף המטופח והמוריק של העיירה לאדלו (Ludlow) וחדר למעבה היער. כהרגלי, הייתי מצוידת באוזניות ובפלייליסט קצבי שמתאים להליכה. טיפסתי לצלילי המוזיקה בשביל ששימש בעבר את כורתי העצים; כיום הוא עובר ליד מאגר מים מלאכותי ופסטורלי ומסתיים בבית הקברות של העיירה (זה מה שנקרא "מֶמֶנטוֹ מוֹרי"). פתאום עצרתי שם באמצע היער, על מצע של עלים מרשרשים בגוונים של אדום-זהב-כתום, וחשבתי לעצמי: "שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב".
"זו ארצו של רוברט פרוסט," הרהרתי, "ואני, שלמדתי תואר ראשון בספרות אנגלית (ואמריקאית), שתרגמתי כמה מספריו של סטיבן קינג – וגם את "מארץ'" זוכה הפוליצר, גרסת ההמשך של ג'רלדין ברוקס ל"נשים קטנות" – מה פתאום אני צועדת פה בקצב ההאוּס, בעיצומה של השלכת המפורסמת והמשגעת הזאת, ונותנת למוזיקה להחריש את אוזניי ולהסיח את דעתי?". "אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב", כמאמר אותו שיר מפורסם של רוברט פרוסט שתרגם אמיר אור, "מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב". בהחלט ייתכן שבאותו רגע נבט הרעיון לכתוב כתבה על גדולי הסופרים והמשוררים של ניו אינגלנד.
רדיקלים חופשיים ונשים גדולות
רוברט פרוסט (1963-1874) ודאי לא היה מראשוני המשוררים שחיו ופעלו בחבל הארץ הזה, בפינה הצפון-מזרחית של ארצות הברית, אך הוא ללא ספק אחד המשוררים המזוהים ביותר עם נופיה של ניו אינגלנד. לפניו הייתה עוד שורה מכובדת של הוגי דעות ושל סופרים שצמחו מתוך החשיבה הליברלית – יש שיאמרו הרדיקלית – שמאפיינת את ניו אינגלנד, ובדרך עיצבו את פניה של התרבות האמריקאית. שניים מהם הם ראלף וולדו אמרסון, מהוגי הדעות החשובים של ארצות הברית, שנטש את הנצרות לטובת האמונה בטרנסצנדנטליזם, וחברו הנרי דיוויד ת'ורו, שסירב לשלם מס למדינה וקרא לאי ציות אזרחי, כשם חיבורו המפורסם. "אין אני מבקש סילוק כל ממשלה לאלתר, אלא מבקש אני ממשלה טובה יותר לאלתר… סבורני, כי עלינו להיות בני אדם תחילה ונתינים לאחר מכן," כתב ת'ורו (מאנגלית: דפנה לוי, הוצאת רסלינג 2006), והשפיע על דורות רבים של מהפכנים באמריקה ובעולם כולו, ממרטין לותר קינג ועד גנדי.
והיו עוד שלל סופרים שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות האמריקאית, כמו הרמן מלוויל, שהתגורר שנים במסצ'וסטס ותיאר בספרו המופתי ועב הכרס "מובי דיק" את רוחה של ניו אינגלנד הימית, זו של ציידי הלווייתנים, או הנרי וודסוורת' לוֹנגפֶלוֹ, שזכה להערצה עוד בחייו, בזכות שירתו הרומנטית (ובמיוחד בזכות האפוס "שירת היוואתה"). ובל נשכח את מארק טוויין, שנולד אמנם במיזורי אך בגיל 35 עבר להתגורר בהרטפורד (Hartford) שבקונטיקט, שם כתב כמה מספריו הנודעים: "הרפתקאות טום סוייר" ו"הרפתקאותיו של האקלברי פין", וגם את "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור".
בניו אינגלנד חיו ופעלו גם נשים רבות שהעשירו את הספרות האמריקאית, כמו לואיזה מיי אלקוט, מחברת "נשים קטנות", שרבים קוראים אותו כספר פמיניסטי, ליברלי ומרדני, או הארייט ביצ'ר סטואו, שחשפה את עוולות העבדות כתשע שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים בספרה המפורסם "אוהל הדוד תום", שמכר מספר בלתי נתפס של 300 אלף עותקים בשנה אחת. הנשיא אברהם לינקולן אף נפגש עמה בעיצומה של המלחמה, ומספרים שהתלוצץ ואמר: "אז את האישה הקטנה שכתבה את הספר שהתחיל את המלחמה הגדולה," עדות להשפעה העצומה שהייתה לספרה. וגם אדית וורטון, מחברת "עידן התמימות" זוכה הפוליצר. ואיך אפשר בלי להזכיר את אמילי דיקנסון, שהעבירה את ימיה בבדידות מזהרת ושירתה נחשבה למשונה. היא ויתרה כמעט כליל על חריזה, ושברה כמעט כל מוסכמה של סגנון ומקצב. רק שמונה משיריה פורסמו בחייה, אך לאחר מותה ראו אור מאות שירים נוספים שביססו את המוניטין שלה כאחת המשוררות הגדולות של ארצות הברית.
רגע, זה עוד לא הכול. לא הזכרנו את נתניאל הות'ורן, שנולד בסיילם שבמסצ'וסטס וזכה לפרסום בעיקר בזכות "אות השני", עוד יצירה פורצת דרך. אפרופו סיילם, אי אפשר שלא להזכיר את גדול המחזאים של ארצות הברית, ארתור מילר, שנולד בניו יורק אבל חי ומת בקונטיקט; הוא כתב בין השאר את המחזה "ציד המכשפות", שמתרחש אמנם באותה עיירה מפורסמת אך נכתב כביקורת מושחזת כלפי ציד מכשפות מסוג אחר – זה של מקארתי בשנות ה-50.
ואם כבר הגענו לימינו אנו, כדאי לציין גם את ג'ון אירווינג, מחבר "מלון ניו המפשייר" ו"תקנות בית השיכר", שנולד בניו המפשייר ומתגורר היום לסירוגין בטורונטו ובדרום ורמונט. ולא חסרים בניו אינגלנד גם סופרים של רבי מכר, כמו מלך האימה סטיבן קינג, המתגורר בבּנגוֹר (Bangor) שבמיין, או מחבר ספרי הבלש רוברט ב. פרקר, יליד מסצ'וסטס, שהביא לעולם את החוקר הפרטי ספנסר. ונזכיר כמובן גם את דן בראון, יליד ניו המפשייר, ששבר שיאי מכירות בזכות ספרים כמו "צופן דה וינצ'י" או "מלאכים ושדים". הרשימה נמשכת ונמשכת.
[tobutton text="%22%u05DC%u05D4%u05D6%u05DE%u05E0%u05EA%20%u05DE%u05DC%u05D5%u05DF%20%u05D1%u05E0%u05D9%u05D5%20%u05D0%u05D9%u05E0%u05D2%u05DC%u05E0%u05D3%22" link="%22http%3A//www.booking.com/searchresults.he.html%3Fsrc%3Dindex%26nflt%3D%26ss_raw%3D%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%2595+%25D7%2590%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%2592%25D7%259C%25D7%25A0%25D7%2593%26error_url%3Dhttp%253A%252F%252Fwww.booking.com%252Findex.he.html%253Faid%253D395994%253Bsid%253Da1ee45724e1dae87fd254d1e337207df%253Bdcid%253D4%253Bbb_ltbi%253D0%253Bsb_price_type%253Dtotal%2526%253B%26aid%3D395994%26dcid%3D4%26lang%3Dhe%26sid%3Da1ee45724e1dae87fd254d1e337207df%26si%3Dai%252Cco%252Cci%252Cre%252Cdi%26ss%3D%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%2595+%25D7%2590%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%2592%25D7%259C%25D7%25A0%25D7%2593%252C+%25D7%2590%25D7%25A8%25D7%25A6%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%2594%25D7%2591%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%25AA%26idf%3Don%26room1%3DA%252CA%26no_rooms%3D1%26group_adults%3D2%26group_children%3D0%26dest_type%3Dregion%26dest_id%3D5845%26ac_pageview_id%3D0cfd51c6a08a0137%26ac_position%3D1%26ac_langcode%3Dhe%26ac_suggestion_list_length%3D5%26place_types%3D%22" theme="pink" target="blank" ]
מעגלים ספרותיים
את הביקור באתרים שלפניכם (ובעוד רבים אחרים) השלמתי בשלבים ולאורך שנים, במהלך גיחות קצרות וגם במסגרת שהות ארוכה של ארבעה חודשים נפלאים בוורמונט, אבל למען הנוחות יצרתי מסלול מעגלי (אפשר לקרוא לו מעגל ספרותי) שאפשר להשלים בכמה ימים או להקדיש לו גם יותר משבוע. הוא מתחיל ומסתיים בבוסטון, בירת מסצ'וסטס ולבה המסחרי, התרבותי והאינטלקטואלי של ניו אינגלנד כולה.
תחנה ראשונה: סיילם (Salem), מסצ'וסטס. בעיירה הנעימה והשלווה הזאת התחוללה בסוף המאה ה-17 אפיזודה קצרה של היסטריית מכשפות, שהובילה לתלייתם של 19 גברים ונשים שהואשמו בכישוף ולמותו בעינויים של אדם נוסף. את הסיפור המרתק הנציח כאמור המחזאי הנודע ארתור מילר, וכיום נדמה שתושבי העיירה מתפרנסים בעיקר מקדחת המכשפות הזאת. ואולם, יש בסיילם הרבה יותר ממוזיאון מכשפות ומשלל חנויות שהזכירו לי תצוגה של ליל כל הקדושים. יש כאן מוזיאון שודדי ים, מוזיאון מומלץ מאוד לאמנות (Peabody Essex), אדריכלות ג'ורג'יאנית יפה, טיילת נעימה ובית מכס מרשים שבו עבד הסופר נתניאל הות'ורן. אהבתי במיוחד את הסיור המודרך בבית שבעת הגמלונים (House of the Seven Gables), בית עתיק מעץ שהנציח הות'ורן בספר בשם זה. את הסיור מלווה מדריכה בלבוש תקופתי, והוא כולל הפתעה – עלייה בגרם מדרגות סודי וצר שמטפס אל הקומה השנייה. בחוץ, אפשר לתפוס שלווה בגן הקסום שמשקיף אל קו המים.
תחנה שנייה: קונקורד (Concord), מסצ'וסטס, אתר חובה לשוחרי ספרות והיסטוריה אמריקאיות. כאן נורו היריות הראשונות של מלחמת העצמאות האמריקאית, וכאן משתרע אגם וולדן הקטן, שלחופו התגורר ת'ורו בבקתת עץ באמצע שומקום וכתב את יצירותיו המשפיעות. כיום זו שמורת טבע (Walden Pond State Reservation), והמקום פופולרי מאוד בקיץ. לא ויתרתי גם על ביקור באורצ'רד האוס (Orchard House), ביתה של לואיזה מיי אלקוט, ובביתו של ראלף וולדו אמרסון, כמובן. בתום הביקור, אפשר לחלוק להם כבוד בבית הקברות סליפי הולו שבעיירה (Sleepy Hollow Cemetery; אל תתבלבלו, אין זה אותו מקום מסיפורו המפורסם של וושינגטון אירווינג, "האגדה על סליפי הולו").
התחנה הבאה היא ריפטון, אך לפניה אני ממליצה מאוד לסטות מעט מהדרך ולעצור ללינת לילה בוודסטוק (Woodstock), ורמונט. לא, גם עיירה זו אינה וודטסוק המפורסמת של ילדי הפרחים, אבל היא בהחלט פורחת. לטעמי, זוהי אחת העיירות היפות ביותר באזור כולו ומקום מצוין להפוגה קלה מכל העומס הספרותי הזה. יש כאן רחוב ראשי יפהפה, שלל מסעדות, חנויות וגלריות, חווה פעילה שהפכה למוזיאון פתוח (Billings Farm and Museum) ושבילי הליכה מצוינים, ובמרחק של כמה קילומטרים מחוץ לעיירה נמצא ערוץ צר ועמוק עם גשר שנמתח גבוה מעליו (Quechee State Park).
תחנה שלישית: בעיירה ריפטון (Ripton) נמצאת בקתת הקיט הצנועה של רוברט פרוסט. הוא התגורר אמנם בניו המפשייר, בשתי חוות שהפכו למוזיאונים – חוות פרוסט בדרי (Derry) ופרוסט פלייס שבפרנקוניה (Franconia), אבל דווקא כאן, בנוף הפסטורלי של ההרים הירוקים, כתב כמה משיריו הנודעים ביותר ("עצירה ליד חורש בערב מושלג"). בבקתה עצמה אין הרבה מה לראות, אך החווה כוללת 600 דונם של טבע פראי ששימש לו השראה, וכיום זהו אתר היסטורי לשימור. כמה קילומטרים מערבית לריפטון נמצאת מידלברי (Middlebury), ורמונט. בעיירה זו, המפורסמת בהרים הירוקים שלה, פועל אחד הקולג'ים היוקרתיים ביותר בארצות הברית וגם היא ראויה לביקור קצר. מהלך של כ-27 קילומטר דרומית לה, בדרך לתחנה הבאה, כדאי לעצור למנוחה קלה בברנדון (Brandon). זוהי עיירה פצפונת של רחוב אחד ובה כמה גלריות מעניינות, פינות חבויות (לכו בעקבות רעש המים ותגלו כל מיני מפלים נסתרים) וגם חנות מגניבה אחת בשם "דה אינסייד סקופ" (The Inside Scoop) – ספק גלידרייה, ספק חנות עתיקות, ספק מערת אוצר. קניתי שם מהדורה ראשונה של "אחרון המוהיקנים" מאת ג'יימס פנימור קופר.
תחנה רביעית: עדיין בגבולות ורמונט, כשעה וחצי נסיעה דרומה מברנדון על כביש 7 הנופי – שנמתח צפונה לכיוון קנדה ודרומה עד למסצ'וסטסומעט מערבה משם שוכן הכפר אולד בנינגטון (Old Bennington). שם, בחצר כנסייה בשם "אולד פרסט צ'רץ'" (Old First Church) קבור פרוסט.
פונדק עם היסטוריה
כשעה נסיעה מדרום לאוֹלדבֶּנינגטוֹן, כדאי לעצור לשעה-שעתיים בעיר הגדולה פּיטספילד (Pittsfield), מסצ'וסטס, גם כדי לחזור מעט לציביליזציה וגם כדי לבקר באָרוֹהֶד (Arrowhead), ביתו של הרמן מלוויל. מעט דרומה משם נמצאת התחנה הבאה
תחנה חמישית: סטוקברידג' (Stockbridge), מסצ'וסטס, באזור גבעות ברקשייר (Berkshire). גם זו עיירה פצפונת של רחוב אחד, ובו קומץ מסעדות וכמה חנויות שכיף לנבור בהן שעות, ובכל זאת חזרתי לכאן כבר כמה פעמים, גם כדי ללון בפונדק האריה האדום (Red Lion Inn), פונדק דרכים היסטורי ויפהפה שמגלם בתוכו את תמצית החוויה של ניו אינגלנד. המלצה שלי: פנקו את עצמכם בשני לילות בפונדק היוקרתי שאירח בעבר שישה נשיאים ואינספור דיפלומטים, אמנים וסופרים, כולל מיודעינו נתניאל הות'ורן והנרי וודסוורת לונגפלו.
למה שני לילות? כי יש באזור כמה אתרים שאסור לפספס, שניים מהם בלנוקס הסמוכה (Lenox). בראש ובראשונה מומלץ לבקר במאונט (The Mount), האחוזה המרהיבה של אדית וורטון, המוקפת גנים נפלאים. שימו לב שהמקום פתוח רק עד 31 באוקטובר; בביקורי הקודם הסבירו לי שתחזוקת הבניין וחימום החדרים בחורף פשוט יקרים מדי. בין אם המקום סגור ובין אם לאו, עדיין מומלץ מאוד להגיע ללנוקס ולבקר בוונטפורט הול (Ventfort Hall), אחד מ-75 "קוטג'ים" היסטוריים שפזורים ברחבי ניו אינגלנד (אל תתנו לשם להטעות אתכם, מדובר בטירות של ממש. מקבץ מרשים במיוחד של "קוטג'ים" מפוארים נמצא בעיירת הנופש היוקרתית ניופורט, רוד איילנד, המומלצת בפני עצמה).
כשביקרתי בוונטפורט הול לפני כמה שנים, המקום היה בשיפוצים ורק מעטים טרחו לבקר בו, במיוחד בנובמבר – כך אני ועוד שתי נשים קיבלנו סיור מודרך, אישי ומפורט ממנהל המקום – אבל יש הרבה מה לראות. ההיסטוריה של הבית עשירה ומעניינת, וכיום נערכים בו גם קונצרטים ותערוכות מתחלפות. מעניין לציין שבאחוזה צולמו גם כמה סצנות מהסרט "תקנות בית השיכר", על פי ספרו של ג'ון אירווינג.
גם בגבעות ברקשייר מומלץ לקחת פסק זמן קצר מהספרות, וליהנות משני אתרים נוספים. הראשון הוא המוזיאון הנהדר שמוקדש לנורמן רוקוול, אמן שהיטיב לתאר את אמריקה יותר מכל צייר אחר. באחד מציוריו המפורסמים ביותר הנציח רוקוול את אותו פונדק היסטורי שהמלצתי ללון בו, אבל במוזיאון מוצגים בעיקר עשרות מציורי השער שצייר עבור העיתון "סאטרדיי איבנינג פוסט". בגן רחב הידיים שמסביב תיהנו גם מהצצה אל חדר העבודה המשוחזר שלו, ובחודשי הסתיו אפשר להצטרף לטיולי טבע בחורשות שמסביב. פיסת היסטוריה נוספת שאסור לפספס באזור פיטספילד היא כפר השייקרים הנקוק (Hancock Shaker Village), מוזיאון פתוח ומרתק המתחקה אחר אורחות חייה של הקהילה הנוצרית האדוקה, שפרחה במאה ה-18 ודגלה בחיי שיתוף ושוויון.
יידיש באמצע ניו אינגלנד
נמשיך לתחנתנו הבאה, אבל בדרך נסטה צפונה מספרינגפילד (Springfield), מסצ'וסטס, ונגיע לאמהרסט (Amherst), עיירה אוניברסיטאית קטנה וחמודה, ממעוזי היאפיות של ניו אינגלנד. רוברט פרוסט לימד שירה בקולג' המפורסם שלה, אך הסיבה העיקרית להגיע לכאן היא בית הולדתה של אמילי דיקנסון, שהוסב למוזיאון מצוין. אם תאהבו את העיירה כמוני ותרצו להישאר עוד קצת, יש כאן מוזיאון מקסים לאיורים של ספרי ילדים (Eric Carl Museum of Picture Book Art) ולמרבה ההפתעה גם מרכז נפלא לספרות יידית (יידישער ביכער-צענטער או Yiddish Book Center). הייתם מאמינים?
תחנה שישית: תחנתנו הבאה והאחרונה כמעט היא הרטפורד (Hartford), בירת קונטיקט. שני היעדים העיקריים בעיר הסואנת והלא מעניינת הזאת מרוכזים, ראו זה פלא, בתוך מתחם אחד לא הרחק מהכביש המהיר, כך שהגישה אליו קלה ומהירה ואחרי הביקור אפשר להמשיך מיד לבוסטון. בהרטפורד ניצבים זה לצד זה ביתו המפורסם והמרשים של מארק טוויין וביתה הצנוע יותר של שכנתו, הסופרת הארייט ביצ'ר סטואו. שני הבתים מוקפים בגן נאה, ויש גם מרכז מידע למבקרים, חנות ספרים מעניינת ומוזיאון. מומלץ לקנות מראש כרטיס מוזל לשני הבתים גם יחד.
הגיע הזמן לחזור לבוסטון ולקיימברידג' השכנה – משכנה של אוניברסיטת הרווארד המפורסמת. בוסטון היא לבה הפועם של ניו אינגלנד, וכמו כל כרך ראוי לשמו, תוכלו לבלות כאן שבועות בלי להשתעמם. ואולם, אם טרם שבעתם מהמעגל הספרותי שלנו, תוכלו לדלג גם בבוסטון בין עשרות אתרים שקשורים באופן כזה או אחר למאורות הגדולים של הספרות האמריקאית; מפה מלאה של כל האתרים תמצאו באתר של Boston Literary District. נסו והתמכרו.
אינגה מיכאלי – כתבת תיירות ומתרגמת