מאוריציוס: סיפור אהבה

"כדאי מאוד שהאי הזה שווה את זה", מלמלתי לעצמי אחרי כמעט 17 שעות במטוס. הייתי מרוט עצבים אחרי טיסת לילה מפריס, לצד גבר בגובה שני מטרים שבהה בעיתון בלי להוציא מלה, ובלי להחליף עמוד אפילו פעם אחת.

הכל השתנה לאחר שיצאתי משדה התעופה בדרום האי מאוריציוס. מטעי הסוכר כיסו את האופק, ובקצה נראתה פיסת ים כחולה. ציפורים אקזוטיות ריחפו מעל לקני הסוכר, ובאוויר עמד הריח המיוחד לאיים טרופיים.

נסיעה קצרה בין מטעי הסוכר, ואני במלון שנדראני בדרום-מזרח האי, בפתחו של המפרץ הכחול. מישהו מגיש לי בחיוך קוקטייל קר מקושט בפלח אננס. אין ספק שהרבה חן יש במלון הזה. כמו במאוריציוס.

קשה למצוא את מאוריציוס על המפה. נקודה זעירה אי שם באוקיינוס ההודי, מזרחית למדגסקר. אך כמעט כל מי ששייט במימי האוקיינוס ההודי נתקל בו: סוחרים ערבים, פורטוגזים, הולנדים, צרפתים ובריטים. בסך הכל כמה רכסים געשיים המציצים מתוך האוקיינוס הכחול, וכולם רצו לשים עליהם יד.

הראשונים שהגיעו אל האי, במאה ה-16, היו הולנדים שהשתמשו בו כתחנת הצטיידות בדרך לאי ג'אווה שבאינדונזיה. הם הביאו לאי מטעי סוכר, עבדים וטבק, והם גם אלה שהכחידו את עופות הדודו, שהפכו לסמלו המסחרי של האי, למרות שאיש אינו יודע איך הציפור הזאת נראית.

פסל של האל שיווה על שפת אגם גרנד באסין. צילום: שאטרסטוק

אי קטן וצפוף

למרות שמאז תחילת המאה ה-19 עבר האי לידיים בריטיות, ההשפעה הצרפתית ניכרת בכל. אמנם הוא קיבל עצמאות ב-1968, אולם דומה שהוא נותר קולוניה צרפתית, והצרפתים עדיין מגיעים לכאן בהמוניהם.

יותר ממיליון איש חיים באי, מחציתם הינדים. השאר מוסלמים, נוצרים, סינים וקריאולים, שילוב של צאצאי עבדים ומתיישבים צרפתים. את נוף האי עיצבה בעיקר פעילות וולקנית. קו החוף שורטט על ידי שוניות אלמוגים, תהליכי סחף וסופות. היום אין באי פעילות וולקנית, אך יש בו כמה רכסי הרים ואדמה פורייה, חופים לבנים ולגונות.

למחרת פסעתי אל המזח הקטן של המלון. רוח קלילה נשבה, והשמים היו אפורים. סירת קטמרן חיכתה ליד המזח. התרחקנו עימה כשהסאגה, המוסיקה המקומית, מלווה אותנו. שטנו לאורך החוף המזרחי. גשם החל לרדת, אבל הוא לא הפריע לצוות לצלות כמה שיפודים ולהגיש לנו כוסות יין.

לאחר כשעתיים הגענו לאילה או קרף, אי חולי המופרד מהאי על ידי לגונה ונהר רדוד של מי ים. זהו אחד היעדים הפופולריים לטיול. לאורך החופים יש כמה מסעדות, חנויות לממכר מזכרות ובעיקר חורשות של קזוארינות. בזמן השפל אפשר לחצות את הנהר ברגל ולמצוא פינה שקטה יותר באי הסמוך.

אחר הצהריים שטנו דרומה לאורך כמה כפרים קריאולים, שנראים הרבה פחות מפותחים מיישובים אחרים באי, והמשכנו אל דומיין דה צ'אסור שמורת טבע ומרכז אירוח בגובה של כ-600 מטר, הצופה על האזור. עטלפי פירות גדולים יצאו לקראת ערב לחפש עסיס, ואנחנו התכבדנו בחטיפים הודיים וקוקטייל טרופי. אפשר גם לצאת לסיורי טרקטורונים חווייתיים באזור.

האוויר היה קריר ונעים והנוף נפלא. היום משמשת השמורה בית גידול לקופים ובעיקר למיני ציפורים נדירות.

היונה הוורודה

צפרות היא תחביב מפותח באי הזה. למרות שהדודו הפכה לסמל של משהו שנעלם לבלי שוב, הרי שיש עדיין באי ציפורים אקזוטיות רבות. אחת מהן היא היונה הוורודה.

למחרת עשיתי את דרכי בג'יפ אל תחנת מחקר מיוחדת בחלק הדרומי של האי, שבה מנסים כמה זואולוגים אנגלים לשקם את אוכלוסיית היונה הוורודה. נסעתי בשבילי עפר, והעפלתי אל שיפולי רכס סואנה, חלק משמורת קניון הנהר השחור. הדרך אינה מוכרת לרוב התיירים באי. השביל הפך לצר מאד והיער סבוך יותר. בלב היער מצאתי את התחנה, וסביבה כמה כלובים שבהם מגדלים את היונה הוורודה ואחר כך משחררים אותה לטבע.

משם ניסיתי להמשיך צפונה אל אגם גרנד באסין, אולם סופת ציקלון שהשתוללה באי לפני כשבועיים עקרה עצים רבים, שחסמו את דרכי הגישה ביער. נאלצתי לחזור לכביש הראשי, ומשם לנסוע אל הכביש העולה אל מפלי שמרל ואחר כך אל אגם גרנד באסין. הדרך התפתלה דרך תצפיות נהדרות על קניוני שמורת קניון הנהר השחור, אבל אני הייתי בדרך לאגם קטן.

אחד המקדשים ההינדיים במאוריציוס. צילום: שאטרסטוק

אגדה הודית

שיוה נולד בהודו וחי באפריקה. האגדה מספרת שהאל ורעייתו האלה פרווטי הקיפו את העולם, עד אשר הבחין שיוה באי מוקף חופי אזמרגד. באותו זמן נשא שיוה את נהר הגנגס על ראשו, כדי להגן על העולם משטפונות הנהר הגדול. הוא החליט לנחות באי, אולם במהלך הנחיתה נשרו כמה טיפות מהגנגס אל מכתש קטן. המכתש התמלא והפך לאגם. הגנגס כעס שטיפות ממנו הגיעו אל אי לא מיושב, אך שיוה הבטיח שיבוא יום ואנשים מגדות הגנגס יישבו את האי, ואף יעלו לרגל אל האגם כדי להעניק למימיו הקדושים מנחה. האי הוא כמובן מאוריציוס, ותושביו הם אלה ממוצא הודי שהגיעו לאי בתקופת השלטון הבריטי.

באמצע מרץ או פברואר (תלוי בלוח הירחי) צועדים מאות אלפים מתושבי האי לאורך הכבישים, בדרכם למקדש ההינדי באגם גרנד באסין שם נערך פסטיבל המהא שיוראטי. חלקם צועדים במשך ימים כשהם נושאים קנואר, מגדלי נייר מקושטים ועליהם דמויות של שיוה, גאנשה וקרישנה. את הלילות יעשו בבתי מקומיים או באוהלים. השמש תכה בראשם ומטחי הגשם החם ייספגו בזיעת גופם. זהו הפסטיבל ההינדי הגדול ביותר הנערך מחוץ להודו, ואלפי הינדים מדרום אפריקה מגיעים במיוחד לכאן.

תהלוכות גדולות כבר הגיעו אל האגם. צעדתי עם עולי הרגל, שחלקם היו תשושים, אך שרויים במעין טראנס. סביב האגם עומדים מקדשים הינדיים. במקדש הראשי הייתה התקהלות גדולה של נשים סביב הננדי, פסל אבן בדמות שור, המשמש את שיוה ככלי תחבורה. עשרות נשים ניגשו אל הפסל ומזגו עליו חמאה מזוקקת או מים, הדליקו קטורת ונרות ומלמלו את תפילתן. זהו הפוג'ה, הטקס שמבצע כל הינדי כשהוא נכנס למקדש.

בפנים עמלו הברהמינים, קיבלו את המנחות, פיצחו את אגוזי הקוקוס ומזגו את חלב הפרי אל אגן אבן מיוחד. משם נמתחה תעלה צרה שהובילה את החלב אל הלינגאם – אבן בדמות איבר מין זכרי בתוך יוני – אבן בדמות איבר מין נקבי, סימני פוריות מובהקים הנמצאים בכל מקדש לאל שיוה.

לקראת ערב ירדתי מהאגם לכיוון החוף. אלפי מאמינים עלו בכיוון הנגדי, לבושים לבן ומחייכים. תושבי המקום עמדו לצד הדרך והעניקו להם צלוחיות אורז ומשקה, כדי שיוכלו לסיים את הדרך הקשה שעשו.

הפני השחור

למחרת נסעתי לבירה פורט לואיס. במרכז העיר חוגגת תערובת של מבנים קולוניאליים ומבנים מודרניים, מקדש סיני לצד מסגד או מקדש הינדי. לאורך המפרץ נבנו טיילת ומרכז קניות מפוארים.

המזכרת הנפוצה ביותר באי היא דגם של ספינה מהמאה ה-18 או ה-19. כמה חנויות ובתי מלאכה מעסיקים עובדים רבים המשחזרים אותה במדויק. דגם כזה יכול לעלות בין 200 דולר לכמה אלפי דולרים. הדגמים המבוקשים במיוחד הם של ספינות שעגנו בנמלי מאוריציוס. דגם טוב וגדול נבנה בכ- 400 שעות עבודה.

גם בולים הם תעשייה באי, במיוחד לאחר שהודפס בו הבול היקר ביותר בעולם, "הפני השחור". הבול, שיצא לאור ב-1847, נשא טעות דפוס, ורק מעטים ממנו נשלחו על ידי אשת המושל. לאחרונה נמכרה אחת המעטפות ב- 3.8 מיליון דולר.

כשירד הלילה שבתי למלון. על החוף רץ אחד מעובדי המלון והצית שורת לפידים. מדורה גדולה הודלקה ותיפוף קצבי הלך וגבר. כעשר רקדניות קטנות גוף התקרבו לקצב מוזיקת הסאגה. גופן נע בקצב מהפנט, אך רגליהן כמעט שלא עזבו את החול. הריקוד הומצא על ידי עבדים שעבדו במטעי הסוכר, והיה סוג של השתחררות. רק בזמן הריקוד יכלו הנשים לשחרר את שיערן הקשור.

הסאגה מזכירה לי שאני באפריקה. קשה לטעות בקצב. תוף הרוונה הזמין את אורחי המלון שירדו אל קו המים להיסחף עם הרקדניות המתפתלות, עבדים למוסיקה ולקצב.

דודו בן צור – מדריך ומארגן טיולים גיאוגרפיים www.davidbenzur.com