הסוד האיטלקי

צילום: שרון בן דוד
צילום: שרון בן דוד

אברוצו, מחוז במרכז איטליה, הוא גן עדן לאוהבי הרים, טבע כפרי ואוכל משובח, ואין בו רבבות תיירים כמו בטוסקנה או ברומא. טיול מענג באיטליה הכפרית של פעם

88 שיתופים | 132 צפיות

"שוב איטליה?". השאלה הזאת, בתוספת פרצוף מבולבל, נשאלה על ידי כל מי שסיפרנו לו על הנסיעה המתוכננת לארץ המגף בפעם המי-יודע-כמה. ענינו שכן, שוב איטליה, אבל הפעם לאברוצו. התגובה: פרצופים מבולבלים שציפו לשמוע כתשובה מקומות כמו רומא, טוסקנה או אפילו סיציליה. ואולם, בהם כבר ביקרנו והפעם חיפשנו משהו שונה לגמרי. מחוז אברוצו נמצא בקו הרוחב של רומא לכיוון מזרח, ומכאן אפשר להבין שדי קל להגיע אליו. הוא משתרע ממורדות הרי האפנינים ועד לים האדריאטי, ואף על פי שהוא אינו "נחשב" כמו אמיליה רומאניה, פיימונטה וקלבריה, יש המון מה לעשות בו: טיולי סוסים ושיט בסירות קאנו, טיפוס הרים וירידה למערות, בקיצור – כל מה שקשור לפעילות בטבע. באברוצו יש שלושה פארקים לאומיים גדולים וקו חוף שמשתרע לאורך 133 קילומטר. האיזון בין טבע לאוצרות תרבות הדביק לו את הכינוי "מוזיאון פתוח", ועוד לא אמרנו כלום על האוכל הטוב והתושבים מסבירי הפנים. כל אלה התחברו לכדי תמונה מסקרנת שמשכה אותנו להגיע לאזור מוכר פחות, החלטה שבדיעבד התבררה כמוצלחת.

נסענו מזרחה ובמזלג עלינו על כביש E80 ובמזלג, ממש על הגבול שבין אברוצו ולאציו (המחוז שבו נמצאת רומא), המשכנו בפיצול הדרומי. ל'אקווילה (L'Aquila) בירת אברוצו נמצאת דווקא על הכביש הצפוני, אך במחקר מקדים התברר שהעיר עדיין מלקקת את פצעיה בעקבות רעידת אדמה שאירעה בשנת 2009. מטיילים דיווחו שמבנים רבים עדיין הרוסים ולכן החלטנו לדלג עליה הפעם. הכביש הדרומי, המשכו של ה-E80, עובר בין שני פארקים לאומיים הרריים: פארק אזורי סירנטה ולינו (Parco Naturale Regionale del Sirente-Velino) ופארק לאומי מאיילה (Parco Nazionale della Majella), ש-55 אחוז משטחו נמצא בגובה של יותר מ-2,000 מטר. הנוף, כפי שאפשר להבין, מרהיב. פסגות ההרים מכוסות שלג בכל השנה וכל השאר ירוק מקצה לקצה.

זרי סוכריות, סולמונה. צילום: שרון בן דוד
זרי סוכריות, סולמונה. צילום: שרון בן דוד

 

עיר הסוכריות

תחנת חילוץ העצמות הראשונה שלנו הייתה בסולמונה (Sulmona), אחת הערים הראשיות באברוצו. כמו ערים רבות באזור גם את סולמונה פקדה רעידת אדמה, וכך לצד הבניינים הבארוקיים אפשר למצוא מבנים בסגנון מודרני יחסית. גאוותה של סולמונה על המשורר אובידיוס, יליד העיר. בשנת 8 לספירה הגלה הקיסר אוגוסטוס את אובידיוס מסולמונה (בימיו נקראה "סולמו"), כנראה בעקבות שיר שלא מצא חן בעיניו. פסל ברונזה של המשורר ניצב בסמוך לכניסה לעיר העתיקה, בכיכר 20 בספטמבר (Piazza XX Settembre), ברחוב הראשי ששמו – איך לא – "קורסו אובידיו" (Corso Ovidio, "שדרות אובידיוס"). במבט ראשון נראה שלמרגלות כל בניין עתיק צומחת ערוגת פרחים צבעונית, אך כשמסתכלים מקרוב מתברר שמדובר בכלל בממתקים. סולמונה ידועה כבירת הקונפטי, אותן סוכריות נוקשות שבמרכזן שקד. היצרנים המקומיים מעצבים אותן כפרחים צבעוניים שיפה להביא כמזכרת בלבד, אם לא רוצים לייצר עבודה לרופא השיניים. לקראת בקצה רחוב הסוכריות, הלוא הוא קורסו אובידיו, נמצאת אמת מים (Acquedotto Medievale) שמורה להפליא שאורכה כמאה מטר. היא נבנה בשנת 1256 על ידי מנפרד, בנו של המלך פרידריך השני, ויש בה 21 קשתות מחודדות. מעברה השני משתרעת כיכר גריבלדי (Piazza Garibaldi) הרחבה והיפה. ביום ביקורנו התקיים בה שוק ולכן הסתובבנו קצת בין הדוכנים, קנינו פירות והמשכנו הלאה, לכיוון הפסגות המושלגות.

את הכביש שהוביל לרוקאקרמניקו (Roccacaramanico) אפשר לתאר כאתגר תחבורתי שכולו פיתולים ופניות חדות. העיירה הקטנטונת, שהיא בסך הכול מקבץ של כמה בתים, נמצאת על צלע הר ומכאן חלק משמה (Rocca – "סלע", ובהשאלה "מצודה"). טיפסנו לנקודה הגבוהה ביותר והתלהבנו למצוא בה שרידי מצודה מימי הביניים. בהמשך נלמד שכמעט בכל שפיץ של כל כפר הררי במחוז יש מצודה, ואף יפות יותר מזו שבעיירה. התחנה הבאה, קרמניקו טרמה (Caramanico Terme), מפורסמת בזכות מעיינות חמים שפעילים מאמצע המאה ה-16. סביבם נבנתה תעשייה ענפה של ספא ופעילות חוץ – סקי בחורף ומסלולי הליכה בקיץ. הרחובות הצרים הם מבוך תלול של עליות וירידות, אך הנוף ההררי המבצבץ מכל פינה מפצה על כך. אחרי כמה קילומטרים מפותלים נוספים שנראו כנצח התחברנו שוב לכביש הראשי בכיוון מזרח.

 

יותר מ-30 סוגי פיצה

ההרים עוד היו טריים בזיכרון כשהגענו לפסקארה (Pescara), עיר קיט קלאסית עם הפנים לים. התמקמנו במלון, הקשבנו לבעלת הבית שאמרה שאין סיבה להזיז את הרכב ויצאנו ברגל לכיוון המרכז – הים והטיילת. בדרך חצינו תעלה גדולה שבקצהָ מתנשא גשר מיתרים מרשים. בתוך כמה דקות הגענו אל שדרות אומברטו הראשון (Corso Umberto I), מדרחוב רחב משובץ חנויות. זהו המקום שתושבי העיר מטיילים בו בבוקר, שותים קפה וקוראים עיתון, ובערב באים לעשות אותו דבר רק בהרכב משפחתי ובתוספת יין ופיצה. העיר הומה אדם והרחובות רחבים ומשובצים כנסיות ובתי מידות עתיקים ומטופחים. חצינו את הכיכר המרכזית בכיוון הטיילת אך התגודדות בפתח אחת החנויות משכה את תשומת הלב. מעדניית "אלה קיטרה ענתיקה" (Alla Chitarra Antica) היא מכרה זהב לגרגרנים כמונו. מה אין כאן? גבינות ונקניקים, דגים כבושים, פסטה טרייה, סלטים, עוגיות, מאפים ולחמים והכול יפה כל כך. האיטלקים האלגנטים קונים קצת מכל דבר ולוקחים הביתה. אנחנו, בצער רב, נאלצנו להסתפק בטורצ'ינלי (torcinelli), סופגנייה מוארכת פריכה וחמימה עם צימוקים ועיטור סוכר. תענוג. כמה דקות הליכה מהמעדנייה והגענו סוף סוף לכיכר 1 במאי (1 Maggio) ולים. לשני הכיוונים השתרעה רצועת חוף רחבה, נקייה ויפה, שאורכה הכולל קרוב ל-20 קילומטר. אלמלא גשר המיתרים, המרינה ועוד כמה מכשולים קטנים אפשר היה לרוץ לאורך הים, חלומו של כל חובב ריצה.

מטבע היותה עיירת קיט אין בפסקארה הרבה אטרקציות תרבותיות. המוזיאון לתולדות העם האברוצי (Museo delle Genti d'Abruzzo) הוא אחת הבודדות שבהן ומצדיק ביקור בשל ממצאים ארכיאולוגיים ותצוגת מולטימדיה, המתארים אלפי שנות התיישבות באזור. את פיצריית פינגווין (Ristorante Pizzeria Pinguino) אפשר בהחלט להגדיר כאטרקציה קולינרית. המסעדה ממוקמת במבנה ישן עם תקרות מקושתות ומתמחה כבר יותר מ-20 שנה בפיצות. בתפריט יש אנטיפסטי וקלצונה, אבל רוב רובו תפוס על ידי יותר מ-30 סוגי פיצה, ממרגריטה ונפוליטנה הקלאסיות ועד פיצה עם מוצרלה ולימון. אחרי התלבטות ארוכה בחרנו בפיצת ארבע גבינות, אגוזי מלך ואגסים, שהגיעה פריכה, לוהטת ודקיקה. המחיר מצחיק: שבעה אירו וחצי שגרמו לנו להרגיש שעשינו עסקה מצוינת.

כנסיית סנטה מריה דלה פייטה הנשקפת מהמצודה. צילום: שרון בן דוד
כנסיית סנטה מריה דלה פייטה הנשקפת מהמצודה. צילום: שרון בן דוד

 

מצודת האפנינים

כבודו של הים בפסקארה במקומו מונח, אך אותנו, עכברי העיר תל אביב, עניינו ההרים. אחרי שיום קודם טיילנו בפארק מאיילה החלטנו "לעבור את הכביש" לפארק גראן סאסו (Gran Sasso). מצודת קלאשו (Rocca Calascio) נחשבת לאטרקציה המרכזית באזור ולא רק בשל מיקומה, בגובה 1,460 מטר מעל פני הים. המצודה היפהפייה, ששימשה כאתר צילומים לסרטים "ליידי נץ" ו"שם הוורד", הוקמה במאה העשירית למטרות צבאיות. זוהי המצודה הגבוהה ביותר בהרי האפנינים והיא חולשת על שטח עצום ובלתי מופר. בשנת 1461 ניזוקה המצודה קשות ברעידת אדמה ומאז לא שופצה. דווקא בשל כך קל לדמיין איך התנהלו בה החיים לפני מאות שנים. על מגדלי השמירה ניצבו ודאי שומרים בשריוני פלדה, ובאולמות אכלו, חיו ונמנמו חיילים עייפים. טיילנו בין השרידים, טיפסנו על כל סלע שרק אפשר ובעיקר חרתנו בזיכרון את הנוף ההררי, הלבן-ירוק אפילו באביב. סמוך למצודה ובגובה נמוך מעט יותר נמצאת כנסיית סנטה מריה דלה פייטה (Santa Maria della Pietà). המבנה המתומן מהמאה ה-17 שמור היטב ועומד בניגוד חריף למצודה ההרוסה. מכיוון שהכנסייה סגורה נותר רק להתרשם מהחזית הרומנטית היפה. כדי להגיע למצודה ולכנסייה יש לעבור בשביל תלול למיטיבי לכת, אם כי פגשנו בדרך לא מעט ילדים קטנים. מחנים את הרכב במגרש חניה גדול שבקיץ הוא ודאי עמוס לעייפה, ומתחילים לטפס. מי שהטיפוס גדול עליו יכול להמתין בעיירה קלאשו (Calascio) שנמצאת למרגלות ההר ושדווקא כן שוקמה אחר רעידת האדמה. לאחר שסיימנו לסייר במצודה ירדנו אליה, טיילנו בסמטאות התלולות, הצצנו לחצרות הבתים וניסינו לשער מה קורה כשבלי שום התראה מוקדמת נגמר החלב לקפה. לא נעים. עם מחשבה זו חיפשנו מקום לעצור בו ולתת מנוחה לרגליים. מסעדת מלון ריפוג'ו דלה רוקה (Rifugio della Rocca) צופה אל הנוף המרהיב של העמקים שלרגלי ההר. מרק ערמונים קרמי, רביולי במילוי ריקוטה מקומית ושתי כוסות יין סגרו ארוחה קלילה בקצת יותר מ-20 אירו.

 

מהכפרים היפים באיטליה

במרחק קצר במעוף הציפור אך די מאתגר בנסיעה על כביש צר ומתפתל, נמצאת קסטל דל מונטה (Castel del Monte), עוד עיירה ימי ביניימית ציורית. שמה מתייחס לביטוי הלטיני "קסטלום מונטיס", שפירושו "מצודה הררית". שרידים שנמצאו באזור מצביעים על כך שהמקום היה מיושב כבר במאה ה-11 לפנה"ס, והעדות המוקדמת ביותר לקיומה של העיר נמצאה באגרת של האפיפיור הונוריוס השלישי משנת 1223. במהלך השנים עברה השליטה בעיירה מידי בית מדיצ'י, שביצר אותה והקים בה כנסייה, לידי ממלכת נאפולי וסיציליה, עד שבשנת 1861 היא הפכה לחלק מאיטליה. למרות העובדה שאין בקסטל דל מונטה מצודה ראויה לשמה, החלטנו בכל זאת לבקר במקום מפני שהוא נכלל ברשימת הכפרים היפים ביותר באיטליה, כמו קרמניקו טרמה וסנטו סטפנו די ססניו (Santo Stefano di Sessanio) שאליו עוד נגיע. בעקבות הזכייה בתואר נכנסה העיירה לאמביציית שיפוץ וחלקה הגבוה מוקף פיגומים. עם זאת, האזור העתיק (Il borgo antico) יפה ואותנטי. בבית הקפה שבכיכר המרכזית פגשנו קשישים מקומיים שהופתעו לפגוש תיירים מישראל וניהלו איתנו שיחה באיטלקית ובתנועות ידיים. הכפר סנטו סטפנו די ססינו נמצא מערבית אליה, במרחק 14 קילומטר. ממחקר מקדים שעשינו עלה שהכפר עמד נטוש במשך שנים ארוכות עד שלאחרונה הפך ליעד נופש פופולרי, דבר מובן אם מביאים בחשבון את האוויר הצלול והנוף הציורי. רעידת האדמה פגעה במגדל ובכנסייה אך שמו של הכפר כבר נודע ולכן בסופי שבוע הוא עמוס מטיילים. התמזל מזלנו והגענו באמצע השבוע, ולכן יכולנו לשוטט בנחת ולהתעכב מול כרכובים מפוסלים וחצרות קטנות. כחסידי איטליה הכפרית והמחוספסת, לא הפסקנו להתפעל מהבתים שהזמן נעץ את שיניו בקירות האבן שלהם. גלריות אמנות ובתי מלאכה זעירים מוכרים תוצרת מקומית, מעבודות לבד וצמר ועד פסטה וצנצנות רטבים מתוצרת בית. טיפסנו בסמטאות ונזהרנו לא להחליק על מדרגות האבן, שמרוב שנים ורגליים שדרכו עליהן נעשו חלקות. קירות עבים מכוסי טחב ציננו את החום ומעברים מקורים עמעמו את אור השמש. מהפסגה הכפר נראה כמעין לגו של גגות רעפים אדומים, שפוזרו ללא סדר מסוים.

ארבעת הימים שבילינו באברוצו רק עוררו תיאבון לעוד. בגלל קוצר הזמן לא הספקנו לצאת לטיולים רגליים ארוכים בפארקים הלאומיים ולא טעמנו אפילו קצה קצהָ של פעילות אתגרית. ועדיין, אחרי שחזרנו מאברוצו התברר ששוב התחלנו טרנד, כפי שבעלי נוהג לומר. המחוז האנונימי הפך לסלבריטי בתחום הקולינריה, לא מעט בזכות מסימיליאנו די מתאו מהתוכנית "מאסטר שף", שנולד באברוצו ומשמש שגריר של האוכל המקומי. בקיץ הקרוב צפויים כבר כמה וכמה טיולים קולינריים באברוצו שיכירו ל"פודיז" הישראלים מקרוב את הבשר המשובח, הגבינות, הדגים ופירות הים והתוצרת החקלאית. ואולם, גם בלי טיול קולינרי מודרך כדאי לצאת מהמשבצת ופשוט ללכת לאיבוד או לבקר במקומות שבהם אנו ביקרנו; לעצור לפנות ערב בבית קפה קטן למרטיני, זיתים ופוקאצ'ה חמה, להמר על מאפים מקומיים גם כשטיבם אינו ברור בדיוק (ואין נפילות, בוודאות), לקנות בקבוק יין באירו בודדים ולחסל אותו בערב במרפסת המלון ובעיקר להכיר את המחוז שעדיין נותר אותנטי ולא כל כך מוכר.

 

טיפ לדרך

דימורה נובצ'נטו (Dimora Novecento) הוא בד אנד ברקפסט יפהפה בפסקארה, בבניין משופץ שנבנה בשנת 1890. בעלת הבית פאולה, שהבניין שייך למשפחתה זה דורות, אינה רק מוודאת שהחדרים מושלמים בכל הנוגע לנוחות אלא גם מציעה עזרה בהכוונה למקומות מעניינים בעיר ובסביבתה. המלון ממוקם באזור שקט אך מרכזי יחסית, בקרבת מסעדות וברים ובמרחק עשר דקות הליכה ממרכז העיר. חדרי הסופיריור יפהפיים, גדולים מאוד ובעלי תקרות גבוהות כמו פעם, ויש בהם כל מה שצריך כולל אינטרנט חופשי ומכונת קפה. ארוחת הבוקר מוגשת בסלון מפואר והיא עשירה וטובה. יחסית למחיר התמורה מצוינת (90-70 אירו לזוג ללילה, תלוי בעונה). dimoranovecento.it

מעדניית אלה קיטרה ענתיקה בפסקארה. צילום: שרון בן דוד
מעדניית אלה קיטרה ענתיקה בפסקארה. צילום: שרון בן דוד

 

המטבח של אברוצו

"באברוצו לאוכל יש עדיין מסורת. הוא מאה אחוז איטלקי וקשור לאנשים שגרים במקום, בניגוד לאזורים תיירותיים כמו טוסקנה שרוב התושבים בהם אינם איטלקים", אומר מסימיליאנו די מתאו, זוכה העונה החמישית של תוכנית הריאליטי "מאסטר שף" שגדל בחבל ארץ זה. לדבריו, המרחק הקצר בין ההרים לים גורם לכך שבאברוצו יש מכול וכול, אגב הפרדה ברורה. "בחוף הים דגים ופירות ים הם ממש דת ובהרים יש בשר, ואף שמפרידות ביניהם 40 דקות נסיעה אי אפשר לערבב. בחוף אין כבש ופולנטה ובמסעדות בהרים לא מגישים דגים". הוא מספר שהתושבים אינם מפונקים באוכל ולכן קשה למצוא נובל קוויזין ומנות מעוצבות. "אנחנו מכינים אותם מתכונים מפעם בשיטות הישנות ולא מנסים להתחנף לתיירים".

בתוכנית הכין די מתאו לשופטים טימבאלו, "סוג של לזניה הפוכה", ובפרק הסיום הוא השתמש בזעפרן שהביא מאברוצו, ושלדעתו הוא מהטובים בעולם. למי שמתכננים לנסוע הוא ממליץ לטעום פאלוטה קאצ'ו אה אוּאוֹבה (Pallotte cacio e uova) – כדורי גבינה, בעיקר פקורינו מקומית, וביצים. זוהי מנה ששייכת ל"מטבח העני" (Cucina Povera), כלומר היא הומצאה מתוך רצון לנצל שאריות והפכה למסורת. פרוצו (Parrozzo), עוגה משקדים מרים בציפוי שוקולד, היא לדבריו סמל קולינרי של פסקארה. בעבר נהגו תושבי העיר להכין פאנה רוצו (Pane Rozzo), לחם בצורת כיפה מעוגלת שנאפה בתנור מוסק בעצים. בשנות ה-20 של המאה שעברה החליט שף קונדיטור מהעיר לנסות להכין גרסה מתוקה של הלחם, והשוקולד מדמה את צבעו האפוי. די מתאו ממליץ להתנסות גם ביינות של אברוצו ובמיוחד בטרביאנו ובמונטפולצ'אנו. "הם אולי לא מפורסמים אבל תעשיית היין באזור משתפרת. הטרביאנו הוא יין לבן מצוין".

ואנקדוטה לסיום: די מתאו, שידריך קבוצות לאברוצו במסגרת LemonGuru, מיזם מסעות קונספט של מיכל אנסקי וחברת תלמה תיירות ונסיעות, מספר שתושבי המקום הפצירו בו לא להביא תיירים. "הם רוצים שהאזור יישאר חבוי ושלא יקרה לו מה שקרה לאזורים אחרים באיטליה. אלה אנשים נחמדים שלא ינסו לעבוד על תיירים ומסמלים את איטליה של פעם, שכבר קשה למצוא".