עולם הולך ונעלם

פפואה גינאה החדשה (Papua New Guinea) היא מדינה עשירה בתרבויות מרתקות, חלקן נכחדות, ובנופים מדהימים. בשנים האחרונות משקיעה הממשלה מאמצים רבים כדי להביא את הפיתוח והקידמה למדינה, בעזרת למידה ושיתופי פעולה עם חברות מכל העולם, כולל חברות מישראל. בספטמבר 2014 הוזמנתי עם שותפתי אמירה לב לתכנן ולעצב פרויקט מגורים ומשרדים בעיר הבירה פורט מורסבי (Port Moresby). למזלנו הרב גילינו שבזמן שהותנו במקום יתקיים בעיר גורוקה (Goroka) אחד מפסטיבלי השבטים הגדול במדינה. כצלמת חובבת הבנתי מיד שזו תהיה חוויה צילומית מיוחדת.

שבט "נחש הפרא" מאזור צ'ימבו. צילום: אפרת סלע

גורוקה, הממוקמת בנוף ההררי של מרכז פפואה ומוקפת ביערות גשם, מארחת פעם בשנה, מפגש שבטים אזורי בשם "מופע גורוקה" (Goroka Show). האירוע נוסד ב-1957 על ידי קציני מחוז אוסטרלים ששלטו באזור באותה תקופה, ונועד להפגיש בין שבטי האזור, לחזק את הקשרים ביניהם ולבסס יחסי שלום וגם ליצור הזדמנות לדור הצעיר להכיר בני זוג פוטנציאליים. מאז גדל "מופע גורוקה" בהיקפו ומגיעים אליו שבטים מכל רחבי המדינה. המפגש נמשך שלושה ימים ומשתתפים בו כ-80 שבטים המגיעים לעתים בדרך לא דרך, בתנאי תחבורה קשים, כדי להציג לראווה את הטקסים, השירים והריקודים הייחודיים להם. השבטים שולחים קבוצות של כ-20 משתתפים ובהם ילדים, נשים וגברים, הלבושים בתלבושות עשירות בחומר ובצבע ומאופרים על פי המסורת. זהו מופע מרהיב של צבעים, טקסטורות, קולות וקצב, הנערך בפני קהל מקומי ברובו. בתחילת הדרך כלל הפסטיבל תחרות בין השבטים שנועדה לעודד ארגון וסדר והשבט המנצח זכה להרבה כבוד. כיום האירוע מתרחש ללא התחרות אך לכל שבט חשוב עדיין להשאיר את הרושם הכי חזק. למרות היותו אחד מאירועי התיירות הגדולים של פפואה גינאה החדשה, לא מגיעים אליו תיירים רבים, וזאת בשל המרחק, העלות הגבוהה של הטיול והתנאים הקשים למטייל במדינה.

את ראשי המשתתפים עיטרו נווצות ולעתים ציפורים שלמות. צילום: אפרת סלע

שיכרון צבעים

הגענו לגורוקה בערב שלפני האירוע ומיד יצאנו לסיבוב קצר כדי להיפגש עם אנשי המקום. חלקם כבר היו מקושטים ומאופרים ונתנו לנו טעימה מאווירת הפסטיבל. בבוקר יצאנו למופע, שהתקיים במגרש הספורט של גורוקה. רק בעלי כרטיסי כניסה הורשו להיכנס. במרחק לא גדול מהכניסה ראינו מספר בני שבטים מתארגנים, מתאפרים ומסתדרים לכניסה למתחם. בחרנו להתלוות לאחת הקבוצות, וחבריה קיבלו אותנו בברכה ובחנו אותנו כפי שבחנו אותם. כבר בכניסה הייתה החוויה מסעירה ובעלת עוצמה רבה. הרגשתי שנכנסתי לארץ פלאות. ההמולה, קצב תופי הקונדו (Kundu) המסורתיים, השירים והריקודים, הצבעים, החומרים והטקסטורות, הפרטים האינסופיים בתלבושות, בתכשיטים ובמסכות, זקנים, ילדים, נשים וגברים לוחמים – כל אלה סחררו את חושיי והתהלכתי בין המופעים כשיכורה. הבנתי שהמציאות עולה על כל דמיון, שכל מה שקורה סביבי הוא חד-פעמי ומהיר. היה זה שכרון חושים מטורף עם המצלמה. ניסיתי לתפוס מבטים, רגעים, צבעים ותנועה. חשתי שמשהו בתוכי משתנה, שאני מתנתקת מהעצמי המוכר. אני יודעת שאם הייתי מגיעה ללא מצלמה הייתי רק צופה מהצד. המצלמה מאפשרת לי להתחבר, להתקרב ולגעת פיזית. לכן בחרתי להשתמש בעדשה רחבה, כזו שמחייבת אותי להיות מאוד קרובה, לחוות מבפנים, להתערבב ולהרגיש. בכלל, מיום ליום תחביב הצילום הופך למשמעותי יותר ויותר בחיי. מרתק אותי להיחשף לתרבויות מגוונות, ואני מוצאת יופי בכל סצנה אנושית ומתעדת את הרגעים שמרגשים ומסקרנים אותי, רגעים שמעוררים רגש ומחשבה.

שבט "אנשי הפאות" שפניהם צבועות בצהוב עז ועל ראשם פאות. צילום: אפרת סלע

המשתתפים היו לבושים באופן יוצא דופן: את ראשם עיטרו נוצות ולעתים ציפורים שלמות, בעיקר ממין ציפור גן עדן (הציפור הלאומית של פפואה גינאה החדשה המופיעה על הדגל הלאומי), צדפים וקונכיות וכן עלים בשלל צבעים התפורים זה לזה קישטו את גופם, וצווארם ואפם היו עדויים בשיני חיות ובעצמות. חצאיות מצמר או מחבלים טבעיים וקש כיסו את איבריהם הצנועים ולא היה סוף לפרטים ולשלל העיצובים. הפנים היו מאופרות בצבעים עזים ובאופנים שונים, כל שבט והדוגמאות המאפיינות אותו. היו שם גברים ונשים, חלקם הצטבעו במגוון צבעים כטווסים, וחלקם אימצו צבעוניות צנועה יותר ומרחו את כל גופם בפחם שחור – כל אחד מהם והקסם שלו.

ילדים מקהילת בנה בנה. צילום: אפרת סלע

קשה להכיל את כל הקסם הזה: את מגוון הפרטים העשיר, את האופן שבו הם מחברים חומר לחומר, את היכולת שלהם לנצל את יופיו של הטבע בצורות כל כך שונות ומיוחדות. העלים שבכל פעם נתפרו זה לזה  בדרך אחרת, אופן שזירת הצדפים וקשירת הבגדים – לרגע הכול נראה כמו חגיגה אחת גדולה ושמחה. מרכיבי התחפושות לקוחים מהטבע; מהסביבה המקומית, מהים או מהאדמה, מהחי ומהצומח. בני השבטים המחופשים הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהטבע, מהנוף המקומי, מאימא אדמה.

החיבור בין הילדים ללבוש המסורתי של השבט יוצר שילוב מופלא. חלקם הגיבו אליי ואל המצלמה בעליזות ושיתפו אותי בחדוות החיים הילדותית שלהם, חלקם הסתגרו מבוישים, והיו גם כאלה שנכנסו למעגל המבוגרים וחיקו את התנועות והקולות באופן ילדותי וקסום. מדי פעם פגשתי ילד שהתעייף והתיישב לנוח. לאורך שעות רבות רקדו המשתתפים ושרו. לעתים הם עצרו למנוחה קצרה ולאחריה המשיכו בחגיגות, חדורים אמונה וגאווה.

אפרת סלע – אדריכלית פנים וחובבת צילום 

תודה לרז שרבליס על עזרתו בהכנת הכתבה

קבוצות "פרפרים" שכיחות באזור גורוקה. צילום: אפרת סלע

פפואה גינאה החדשה במספרים

פפואה גינאה החדשה שוכנת ברובה בחצי המזרחי של האי גינאה החדשה (החלק המערבי שייך לאינדונזיה), מצפון לאוסטרליה. השם "פפואה", שניתן לה במאה ה-16 על ידי חוקר ארצות פורטוגזי, הוא שיבוש של מילה מלאית שמשמעותה "שיער מקורזל". "גינאה החדשה"  ניתן גם כן במאה ה-16  על ידי חוקר ארצות ספרדי שמצא דמיון בין הפפואנים לאנשי גינאה שבמערב אפריקה. בשנת 1975 קיבלה פפואה מידי האוסטרלים עצמאות וכיום היא משתייכת לחבר העמים הבריטי. ב-1930 יצאה משלחת של אוסטרלים לחפש מרבצי זהב מעבר להרים,  אחרי שחיפוש הזהב באזור החופים מיצה את עצמו. המשלחת גילתה אזור לא מוכר ובו שבטים שזה היה להם המפגש הראשון עם  האדם הלבן. באותה תקופה החלה פעילות ענפה של מיסיונרים בפפואה, וכיום רוב התושבים נוצרים, אם כי חלקם מאמינים גם ברוחות ובכשפים. כיום חיים במדינה כשישה מיליון וחצי תושבים, ויותר מ-80 אחוז מהם חיים בכפרים בבקתות או בבתים על עצים, ללא חיבור לתשתיות חשמל ומים. יש במדינה מספר רב של שבטים הדוברים על פי הערכות 836 שפות, חלקן נכחדות, המהוות כ-12 אחוז מהשפות בעולם. בעקבות תנאי טבע קשים כל שבט חי בעצמאות מלאה ללא קשר עם השבטים הסמוכים למעט מלחמות, לכן נולדו כל כך הרבה שפות שמדוברות כל אחת על ידי קומץ קטן של אנשים. השפות הרשמיות במדינה הן אנגלית; הירי מוטו (Hiri motu), השייכת למשפחת השפות האוסטרונזיות ומעטים יודעים אותה; וטוק פיסין (Tok Pisin), שהתחילה כפידג'ין (שפה חדשה המורכבת מאנגלית ומשפות נוספות) והתפתחה לשפה קריאולית (כיוון שהפכה לשפת אם).