כמנהגו נוהג

1. חיטוט באף

בינינו, גם אנחנו נוהגים לעשות את זה (בדרך כלל ברמזורים). אצל הילד שלנו זה בעיקר מפריע לנו כשבאמצע מסיבת הסיום, כשעיני כל ההורים נשואות אליו, הוא דווקא מחליט לחפש אוצרות באף.

אז מה עושים? חיטוט באף הוא הרגל שנועד להרגעה עצמית. אפשר להסביר לילד שזה בסדר לחטט באף (בטח אם משהו מציק לך) רק שזה דבר שעושים כשנמצאים לבד, ושאחר כך גם צריך לשטוף את הידיים. פרט להקניית נורמות ההתנהגות האלו, אם תתעלמו מכך רוב הסיכויים שזה יפוג מעצמו.

2. במיטה של ההורים

מצדדי עיקרון הרצף יגידו שלינה משותפת היא הדבר הכי טבעי בעולם. לעומתם, יש הורים שילדיהם רגילים להירדם/ לנדוד באמצע הלילה/ לישון כל הלילה במיטתם, ומרגישים שפרטיותם נגזלה.

אז מה עושים? אם אתם רוצים להחזיר את המיטה לנחלתם של אבא ואמא, הגיע הזמן להסביר לילדים שזה כבר לא נוח, שהם כבר גדולים ושהגיע הזמן שכל אחד יישן במיטתו (שבחדר שלו). אפשר להציע להם לישון עם בובות או כל חפץ מעבר אחר. חשוב להקפיד על טקס שינה שיכלול זמן עם אמא ואבא, ופרידה נעימה לפני השינה במיטת הילד. יש ספרים ושיטות המעודדים ילדים לישון במיטתם, ואם אתם מתקשים לעשות זאת, פנו לעזרה מקצועית.

יש שאומרים שהמפתח לשינוי נעוץ בהבנה שלכם שמדובר בטובת הילד, ואפשר גם להחליט על זמן מיוחד שבו מותר להתכרבל עם אבא ואמא במיטה, למשל בשבת בבוקר; עם זאת יש מי שיטענו שאם הלינה המשותפת טובה לכם (לכל בני המשפחה ולא רק לאחד מכם) – אז אין צורך בשינוי.

אפשר להחליט על זמן מיוחד שבו מותר להתכרבל עם אבא ואמא במיטה. צילום: ingimage

3. יללות

"אמא, תקני לי את המכונית הזאת", "לא היום", "נו, אמא", "זה נורא יקר, אולי ביום הולדת", "אבל א-מ-א, אני רוצה!", "אני לא חושבת שזה יהיה היום", "א-מממממ-א, אני רוצה היום!", "טוב, בסדר". כמה פעמים זה קורה לנו? אנחנו אומרים "לא", הם מתעקשים וצועקים, ואנחנו מתרצים.

אז מה עושים? אם החלטתם להגיד לא, תעמדו בזה. אחרת אתם מלמדים את הילדים שמילה שלכם היא לא מילה. שהם תמיד יכולים קצת לצווח – וזה יעשה את העבודה. גם אם אתם באמצע הקניון/ הסופר/ הרחוב – אל תתביישו מהסובבים אתכם. אחרי כמה פעמים כאלה שתתעלמו מהצעקות ותראו להם שאתם לא מתרגשים מכך (אתם גם יכולים לומר להם בנועם ובקול שקט ורגוע שזה לא נעים לכם שהם צועקים), הם ילמדו שיללות לא יעזרו להם, ושכשאבא ואמא אומרים "לא", הם באמת מתכוונים ל"לא".

4. כסיסת ציפורניים

כסיסת ציפורניים היא הרגל נפוץ (ומרגיז) בילדות. בדרך כלל היא מתפתחת בגילאי שלוש עד שש ויכולה להימשך עד שנות בית הספר היסודי ואף אחריו. פעולת הכסיסה מרגיעה, מפחיתה מתח, וככל הנראה נמצאת מחוץ להכרה ולמודעות. הסברה היא שהדחף נמצא בילד ומופעל כתוצאה ממתח נפשי או מחרדה שהוא חווה.

אז מה עושים? לרוב זה דועך ללא כל התערבות. לעיתים הכאב שנגרם לילד תוך כדי כסיסה גורם להפסקתה בשלב מסוים. יש הטוענים שהכי טוב להתעלם מכך, כי דווקא כשההורה מפנה את תשומת לב הילד להתנהגות זו, ובמיוחד אם הדבר נעשה בטון מעליב, במילים קשות ובהפחדות, אז המתח שכסיסת הציפורניים הייתה אמורה להרגיע דווקא יגבר, וההרגל יחמיר.

אם אתם מעוניינים להגיב, עשו זאת אך ורק בדרך חיובית – כשאתם רואים שהילד אינו כוסס את ציפורניו, תנו לו חיזוק חיובי על כך. יש המציעים שמגיל שבע ומעלה יש לנסות ללמד את הילד לשלוט בדחף לכסוס – להסביר שמדובר בהרגל לא טוב ולמצוא פתרון אחר להתמודדות עם המתח הנפשי, למשל ללחוץ על כדור גומי. יש גם הטוענים שטיפולים טבעיים כמו פרחי באך ואפילו היפנוזה בגילים מאוחרים יותר יכולים לעזור. בכל מקרה, חשוב לחפש את הסיבה למתח הנפשי של הילד, הגורם לו לכסוס ציפורניים.

כסיסת ציפורניים מתפתחת בגילאי 3-6 ויכולה להימשך עד שנות בית הספר היסודי ואף אחריו

5. לאכול

לאכול מול הטלוויזיה
הסינים אומרים שכשאוכלים, צריך רק לאכול. כל האנרגיה שלנו צריכה להתרכז באכילה. כשאנחנו אוכלים ושקועים (במסך) ושוקעים (בספה) אנחנו לא שמים לב למזון שנכנס לנו לפה, וגם התנוחה השקועה לא מאפשרת לגוף לקבל את האוכל בצורה המתאימה לו (שלא לדבר על הפירורים שנשארים על הספה).

אז מה עושים? עדיף להתחיל מגיל צעיר, ולהציב את כיסא התינוק ליד שולחן האוכל המשפחתי. בגיל בית הספר הדפוסים כבר נקבעו וקשה לשנותם, ואז כדאי לבדוק מהן הנורמות שלכם, ההורים, לגבי האכילה (בסלון/ בחדרים, אכילה משותפת בשעות קבועות וכדומה), אם אכן חשוב לכם לא לאכול מול הטלוויזיה – היו עקביים. שבו מסביב לשולחן עם הילדים, ואל תשכחו לכבות את הטלוויזיה בזמן הארוחה (למניעת פזילות לכיוון), וכמובן, תנו דוגמה אישית, אחרת זה לא עובד.

לאכול עם הידיים
הילד כבר בן שמונה, אבל הוא עדיין אוכל עם הידיים, למרות שהסכין והמזלג נמצאים מולו ולמרות שאתם חוזרים ומעירים לו להשתמש בהם.

אז מה עושים? הגיע הזמן להפסיק להעיר. בהנחה שאין לילד שום בעיה מוטורית, בגיל שמונה הוא בוודאי יודע שלאכול עם הידיים זה לא מנומס. אבל הוא גם יודע שיש משהו מסוים שהוא עושה שמטריף אותנו. אנחנו מעירים לו ומדברים איתו ואולי אפילו כועסים עליו. הילד מבין שהוא הצליח להפעיל אותנו והוא מרוויח תשומת לב (גם אם היא שלילית). אז הגיע הזמן שהקהל ילך הביתה וההצגה תיגמר. גם אם זה קשה, פשוט להפסיק להגיב. אם הילד אוכל בידיים, כנראה שגם החברים שלו או ההורים של החברים יעירו לו, ובאיזשהו שלב יהיה לו לא נעים והוא יפסיק מעצמו.

להאכיל את הילד
כשהיא אוכלת לבד היא מתלכלכת, השולחן מתלכלך וחצי מהאוכל על הרצפה, לכן אתם מעדיפים פשוט להאכיל אותה. אלא שכשילד מסוגל לעשות פעולה בעצמו ואנו לא מאפשרים לו, אנו למעשה גוזלים ממנו את העצמאות ומשדרים לו שאנחנו לא מאמינים שהוא מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמו.

מעבר לכך, פעולת האכילה מאפשרת לילדים להתנסות במגע של מגוון מרקמים, מתרגלת תיאום עין-יד ושימוש בשתי הידיים (כדי לערום אוכל על כפית, למשל), וכך הם מסגלים יד דומיננטית ומתנסים בשימוש ביד עזר, הם גם בוחרים בעצמם את הכמות שאותה הם רוצים להכניס לפה ומתרגלים את ויסות התנועה מבחינת כוח, מכיוון שלאחר שהם "מפספסים" הם יכולים לתקן בפעם הבאה וללמוד לייצר תנועה מכוונת ומדויקת יותר, דבר שישפיע מאוחר יותר על המוטוריקה העדינה בפעולות היומיום.

אז מה עושים? שמים לפעוט סינר ומאפשרים לו לאכול בעצמו. אם לא נאפשר לו לתרגל זאת, איך הוא ילמד? תתעודדו, זאת רק תקופה. לא תעשו לנצח ספונג'ה אחרי כל ארוחה.

חשוב לאפשר לפעוט לאכול בעצמו

לפנות מהשולחן

כאילו לא מספיק שאנחנו מבשלות, מכבסות, מקלחות, מתכוננות למבחנים ועושות שיעורי בית, אנחנו גם מגישות לשולחן את האוכל, וממש כמו מלצריות (שלא מקבלות טיפ) מפנות את הצלחות המלוכלכות לכיור. ילד שגדל בבית שבו גם לו יש משימות הקשורות לתחזוקה ולסדר בבית, לומד לשמור על סדר וניקיון, לומד להיות אחראי ומרגיש בעל ערך ("אני תורם לבית"). מנגד, ילד שלא מאפשרים לו להתנסות בעזרה בבית, במטבח, בסידור ובפינוי השולחן, לא רק שמפספס את תחושת השייכות והמסוגלות, אלא אנחנו כהורים מפספסים את ההזדמנות להנחיל לו את הרצון לעזור, ובהמשך לא יהיה לנו למי לבוא בטענות שהילד לא רוצה לעזור.

אז מה עושים? מחליטים שאחרי הארוחה כולם עוזרים בפינוי הצלחות מהשולחן. אפשר להחליט שכל אחד מפנה את צלחתו ואת אחת הצלחות המרכזיות, או לעשות תורנות ולהחליט באיזה יום כל אחד מפנה (ובגיל מאוחר יותר אפשר להוסיף לזה גם את שטיפת הכלים וטאטוא הרצפה). אם החלטתם שהילדים מפנים והם לא פינו, תתאפקו ותשאירו את הצלחות שלהם על השולחן. אחרי פעם אחת שהם יתיישבו לאכול ויעמדו מולם הצלחות המלוכלכות מהארוחה הקודמת, הם יפנימו. ואם נושא ההורדה מהשולחן הופך לשדה קרב – כדאי לעצור ולחשוב מה קורה ביחסים ביניכם. ותזכרו, חינוך הוא תהליך שדורש זמן ועקביות.

6. מחר כך

"תסדר את החדר", "אחר כך"; "אתה יכול להביא לי את הכביסה שלך?", "אחר כך"; "תכין שיעורי בית", "אחר כך". חכמינו אמרו שמה אפשר לעשות היום אל תדחה למחר כך. הבעיה היא כשהמחר כך הזה נדחה ונדחה, לא מגיע לידי מימוש, ולבסוף אבא ואמא עושים בשבילי.

אז מה עושים? כדי להרגיל את הילדים להיות עצמאיים ואחראיים למעשיהם, אל תעשו במקומם. אין צורך לתת עונשים – הם ילמדו מהתוצאה הטבעית של מעשיהם. לא סידרתי את החדר, יהיה לי חדר מבולגן, ואם בלגנתי את הסלון ואבא סידר (כי זה השטח הציבורי של הבית), הוא יכול לקחת לי את הדברים, או שלא יהיה לו זמן להקריא לי סיפור כי הוא היה עסוק בלסדר את הסלון. אם לא שמתי את הכביסה בסל הכביסה, לא יהיו לי בגדים נקיים, וכן הלאה.

חשוב להקפיד להיות עקביים, גם כשהילדים לא מרוצים, מצטערים או עצובים מהתוצאה – אחרת הם לא יפנימו את המסר. חשוב לציין שהעברת האחריות לילד בהתאם לגילו היא דבר חשוב. החיים בתוך משפחה נותנים לילד הזדמנות לתרגל חוש אחריות ויוזמה שאותה ייקח לכל חייו. עם זאת, בהתאם למזגו ולתנאי חייו הכלליים, ההורים צריכים לראות שהם לא נותנים לילד אחריות רבה מדי ולא מוצאים פגמים רבים מדי בתפקודו. הילד יכול לקבל זאת בברכה או להרגיש שהוא כורע תחת העומס הנפשי – כל ילד בהתאם לאופיו ולאופי ההורים.

חשבו על כל אלה כשאתם שוקלים את המטלות שאתם דורשים מילדכם. בכל פעם תבקשו מטלה אחת ורק אחר כך שנייה, ולא יותר מדי מטלות חדשות בבת אחת. הסבירו לילד מהי המטלה בצורה ברורה ותוודאו שהוא יודע מה עליו לעשות, והכי חשוב, תעודדו אותו על כל מטלה שביצע, גם אם לא על הצד הטוב ביותר.

7. ניגובים

ניגוב נזלת בשרוול
כל הורה מכיר את הסצנריו הבא: האף של הילד דולף, היד נשלפת בנונשלנטיות לכיוון, והנזלת נמרחת על השרוול (מי צריך טישו?). השרוול מתלכלך, מתקשה, נמרח בחיידקים, וההיגיינה ברצפה.

אז מה עושים? מלמדים את הילדים איפה נמצאות הממחטות, ואפילו מציבים חבילות בכמה מוקדים בבית ומסבירים מדוע חשוב לנגב בממחטה ולא בשרוול. אפשר גם לבקש מהגננת לדבר על כך במפגש (כי אם היא תגיד – זה יכול לעזור).

ניגוב שאריות אוכל
כל הורה גם מכיר את הסצנריו הבא: אתם יושבים לאכול, והילדים מורחים על הבגדים שלהם או מתחת לשולחן את הרוטב שנדבק להם בידיים. אחת לכמה זמן אתם נכנסים מתחת לשולחן ומנקים את הג'יפה, שלא לדבר על הלכלוכים שעל הבגדים שלא יורדים בכביסה.

אז מה עושים? מסבירים, מניחים להם לצד הצלחת נייר מגבת, ו(בהתאם לגילם) מגייסים אותם לנקות את השולחן ואת הבגדים.

ניגוב טוסיק
הילדה כבר בגן חובה, אבל עדיין קוראת לכם מהשירותים שתבואו לנגב לה את הטוסיק (בגן, אגב, היא לא עושה בכלל, ומתאפקת עד הבית).

אז מה עושים? ילדים מקבלים מהוריהם מסרים לגבי ניקיון. יש הורים שמעבירים לילד מסר שאינם סומכים עליו שינקה מספיק טוב. כדאי לדעת שלא קורה כלום לילד אם תחתוניו מלוכלכים מעט. יש ילדים שיש להם קשיים בקואורדינציה והם צריכים עזרה כדי לתאם את הפעולות הנדרשות. יש ילדים שהורגלו לטקס מסוים של ניגוב – רק עם מגבונים או רק ברחיצה, הרגל שעשוי לגרום לתלותיות בנושא זה. יש ילדים שחוששים מביקורתיות ולכן צריכים את ההורה לידם כדי להשגיח שהניגוב ייעשה נכון. כדי לעודד עצמאות בניגוב טוסיק, צריך לזהות את הסיבות. כדי להעביר את האחריות לילד צריך לעשות זאת בהדרגתיות – הילד יתחיל וההורה ימשיך, או להיפך, ההורה יעמוד מהצד, רק יבדוק (ועדיף לאשר גם אם זה קצת מלוכלך), וייתן פידבק חיובי.

8. על הידיים

אין ספק שתינוק קטן צריך להיות על הידיים, להרגיש מחובק ואהוב. הבעיה מתחילה כשאנחנו מרגילים אותם להיות תלויים בידיים שלנו: להירדם רק על הידיים. לישון רק על הידיים. ללכת? מה פתאום, אבא ייקח אותי על הידיים. אז חוץ מזה שהגב שלנו נשבר, אנחנו גם מלמדים אותם שאנחנו עושים בשבילם משהו שהם יכולים לעשות בעצמם.

אז מה עושים? צריך לזכור שעבור הילד, בניית תחושת היכולת האישית שלו היא הבסיס שעליה הוא בונה את תחושת הערך העצמי שלו לעתיד. אם אתם מרבים לקחת את הפעוט על הידיים במקום לתת לו ללכת בעצמו – אפשר להתאמן בהליכות קצרות בכל פעם, לשחק ולשיר בדרך (הזמן עובר יותר מהר), לעשות תחרויות (מי מגיע ראשון לעץ?), לדבר על כמה שהרגליים שלו חזקות (בוא נראה כמה אתה חזק ויכול לטפס את כל המדרגות עד הבית) וכדומה. ואם אתם אובדי עצות ומרגישים שהפכתם למיטה אנושית, פנו לאנשי מקצוע.

חשוב ללמד את הפעוט ללכת בעצמו במקום לקחת אותו כל הזמן על הידיים

9. שיעורי בית

הם לא עושים את שיעורי הבית מיד אחרי בית הספר ודוחים אותם דווקא לשעת לילה מאוחרת (או לבוקר, רחמנא לצלן); הם לא יכולים לעשות שיעורי בית בלעדינו (ובסוף אנחנו אלה שמכינים אותם); וכאשר הם סופסוף מכינים שיעורים, הם בכלל לא יושבים ליד השולחן החדש שקנינו להם, אלא נמרחים על המיטה או על השטיח ברצפה.

אז מה עושים? הרגלים לשיעורי בית צריך להנחיל כבר מהיום הראשון של כיתה א'. כדי למנוע את הכנתם בשעה מאוחרת, אפשר להחליט שלא נפגשים עם חברים/ הולכים לחוג עד שלא מסיימים להכין שיעורים. ואם הם לא הכינו שיעורים, התוצאה הטבעית אומרת שהמורה תטפל בזה. כשהבת שלי אמרה לי: "לא מתחשק לי להכין שיעורים". עניתי: "אין בעיה, מחר, כשהמורה תשאל למה לא הכנת שיעורים, תגידי שלא התחשק לך", ומייד היא הלכה לעשות שיעורים.

בנוגע לעזרה שלנו, ברור שאנחנו יכולים לעזור, אבל צריך לשים לב שזו רק עזרה. שאנחנו מנחים אותם כיצד להגיע לתשובה ולא שמים להם את המילים בפה, ובנוסף, לפני שהם פונים אלינו לעזרה, לבדוק שהם קודם ניסו להתמודד לבד. בנוגע למנח שבו מכינים את השיעורים, יש ילדים שקל להם יותר להתרכז כשהם שוכבים על הרצפה או דווקא כשהם יושבים בפינת האוכל, אם ההתרחשויות סביבם לא פוגעות להם בריכוז.

10. תודה, בבקשה, סליחה

כשהיינו ילדים, היה סטיקר עם המילים "תודה, בבקשה, סליחה"; היום יובל המבולבל שר לילדים שלנו ש"תודה, בבקשה, סליחה – עושות את העולם נפלא" (או חרוז אחר שחמק מבינתי). ואנחנו? אנחנו לא אחת מוצאים את עצמנו בתחושה שאנחנו "עובדים" אצל הילדים שלנו, ולעיתים מרגישים את הצורך לשאול "ומה מילת הקסם? ב-ב-ק-ש-ה". כשילדים מדברים בצורה מנומסת, הם ירגישו שההורה נענה לבקשתם מתוך חיבה ואהבה ולא מתוך מחויבות.

אז מה עושים? שפה יוצרת מציאות. גם אם בהתחלה אנחנו מאלצים אותם לומר את מילות הנימוסים, עם הזמן זה מחלחל. וכמובן לא לשכוח לתת דוגמה אישית ולהיות מנומסים גם כלפיהם.

ייעוץ מקצועי:

• יערה גונן-הלפרין – מנחת הורים ומשפחות.
• איריס ברנט – פסיכולוגית התפתחותית ומשפחתית, בעלת מכון לטיפול בילד, בזוג ובמשפחה.
• ענבר מילר – מרפאה בעיסוק.