לא עוברים את הגבול
מחקר חדש מצביע על ערעור הסמכות הפטריארכלית
היא: "מתי נראה לך שתגיע הביתה?"
הוא: "אני לא חושב שלפני שמונה בערב. אני עדיין ממתין ללקוח".
היא: "הילדים שיגעו אותי היום. דור לא מוכן לעשות שעורי בית עד שיסיים לצפות בטלוויזיה. חן לא רוצה לאכול ארוחת ערב עד שתקבל תפוצ'יפס ורון מפליק לחן כשהוא רואה שאני לא בסביבה".
הוא: "תאמרי להם שאבא אמר שאם לא ישמעו בקולך, הם לא יראו יותר טלוויזיה ואין יותר ממתקים במשך שבוע".
דיאלוגים דומים מוכרים בוודאי לרבים מכם. מדי יום אנחנו מתמודדים מול ילדים שרוצים לקבוע את הכללים ולנגוס בסמכותנו. יש הורים הנוקטים יד קשה ומסרבים להיכנע לתכתיבי הילד. יש הורים המגלים התחשבות יתרה, מעניקים לילד חופש פעולה רב ואינם מציבים דרישות. קבוצה אחרת של הורים נוקטת גישה מעורבת: מצד אחד, הם סמכותיים ומציבים דרישות ברורות, מצד שני, הם מוכנים לשתף את הילד בשיקול הדעת שלהם.
מחקר שערכו שמונה סטודנטים מהחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, שנערך בהנחיית פרופ' יוסי גוטמן, הגדיר את המושג "סמכות הורית" כ"יכולת של ההורה לכפות על ילדיו לעשות או להימנע מלעשות דבר שהם אינם מעונינים לעשות".
הממצאים הצביעו כי דווקא עמדותיה של האישה סמכותיות יותר משל הגבר, וממחישים את התמורות שעברה הסמכות ההורית ואת השינוי שחל בתפקידי המין המסורתיים במשפחה הפוסט מודרנית. "הכוח הפטריארכלי הגברי ששלט בעבר באישה ובילדים, נעלם והוחלף בסמכות משותפת של שני ההורים, עד כי עמדותיה של האישה הפכו סמכותיות יותר", מסבירה ליאת עבאס, אחת מעורכות המחקר, את התוצאות.
תמיכה במקום כוחניות
מתוצאות המחקר עולה כי שיקול הדעת בהפעלת סמכות הורית משתנה לגבי תחומי סמכות שונים. בכל הקשור לכסף, כמו למשל קניית מותגים או קניות בסכום העולה על התקציב שנקבע מראש, עמדות הסמכות גבוהות יותר. כך גם בכל הקשור ללימודים. לעומת זאת, תחומים כמו חברה, שעות פנאי ועזרה בעבודות הבית, דורגו כבעלי עמדת סמכות נמוכה. כלומר, הורים יתעקשו יותר שילדיהם ילמדו למבחנים ויכינו שיעורי בית, אבל יחמירו איתם פחות כשהם יחזרו מבילוי בשעת לילה מאוחרת.
"מהמחקר עולה כי גם ילדים הביעו עמדות גבוהות כלפי סמכות הורית", אומרת עבאס. "עוד מתברר שקיים פער בין רצונם של ההורים להפעיל סמכות והצורך של הילדים בהפעלת סמכות הורית, לבין הפעלתה בפועל. המחקר מצביע על הצורך של הילדים בסמכות. אצל ההורים מדובר בעוד צורך שיש למלא עבור הילד, כך שאין הם צריכים לפחד להפעיל את סמכותם".
עבאס מציינת שעל רקע הבלבול בהגדרות התפקידים במשפחה הפוסט מודרנית, אולי צריך לנפץ את הקשר בין סמכות לכוחניות ולחזק הקשרים אחרים של טיפול, תמיכה וטיפוח הילדים. "אולי אם הורים יבינו את המושג סמכות בדרך זו, הם יידעו שאפשר להיות סמכותי כלפי הילד, בדיוק כפי שאפשר להיות רגיש כלפיו", היא מסכמת.
stock.xchng
נוכחות מוגברת
פרופ' חיים עומר, פסיכולוג קליני ומרצה באוניברסיטת תל אביב, הוציא לאחרונה עם הפסיכולוג נחי אלון את הספר "השטן שבינינו: מדמוניזציה להידברות", העוסק בהתמודדות נכונה עם עימותים בתא המשפחתי. לדבריו, סמכות הורית נתפסת בשני אופנים שונים.
"מחד גיסא, נמצא את הסמכות הורית התומכת בגישה הרכה, הטובה", הוא אומר. "סמכות זו נתפסת כניסיון להשפיע על התנהגות הילד במילים, בשכנוע. מאידך גיסא, תומכת הגישה השנייה בדרך הכוחנית, שבאה לידי ביטוי בהצגת דרישות נוקשות ובענישה".
עומר מציע דרך שלישית המהווה ביטוי הולם לסמכות הורית המושגת באמצעות נוכחות.
"אם הילד מתנהג בצורה שלילית, על ההורה להתייצב פיזית מולו, ובעצם התייצבותו להביע את מורת רוחו. אם ההתנהגות הלא נאותה ממשיכה, ההורה ייכנס שוב לחדרו של הילד ועצם הנוכחות המוגברת האומרת 'הנה אני כאן ולא זז', תבנה את סמכותו והשפעתו".
לא נותנים קרדיט לאם
פרופ' עומר מוסיף כי השינוי המרכזי בעשורים האחרונים בנוגע לסמכות ההורית, קשור למעורבות גדולה יותר מצד האבות בגידול הילדים. "אם בעבר האב ייצג את החוק והמשמעת הקפדנית, היום הוא מעורב בגידול הילד, יותר קרוב אליו, ועליו לנצל נוכחות זו כדי לבנות השפעה", הוא מסביר.
כדי להביא לתוצאה המיוחלת בשימוש בהפגנת נוכחות פיזית, יש לבצע אותה בדרך שלא תגרום להסלמה. "יש להימנע מצעקות ואיומים", אומר פרופ' עומר. "ההורה יאמר את הדברים בישיבה, כי הורה יושב מאיים פחות מהורה עומד. בנוסף, חשוב שההורים יימנעו מהטפה לילד ויבהירו את עמדתם בדברי הסבר קצרים".
הילדים, כך נדמה, מתוכנתים להפנות את כל דרישותיהם לאמהות. "כשהאבא איננו בבית, מאה אחוז מהדרישות מופנות כלפי האם", אומר פרופ עומר. "אבל מחקרים הראו כי גם כשהאב בבית, אמא עם שני ילדים מתחת לגיל עשר תיחשף לתשדורת שלילית אחת כל שתי דקות. הילדים, ללא ספק, אינם מעניקים קרדיט לאם על העול האינסופי שבו היא נושאת".
אילוסטרציה: PHOTOS ASAP
הורות מודעת ויצירתית
נורית אלפנבוים, מנהלת המרכז לאינטליגנציה רגשית בבית חרות, אומרת כי ההורים תמיד יוטרדו ויתעסקו בשאלה הנצחית האם הם נוהגים נכון כלפי ילדיהם. לשיטתה, הסמכות ההורית העכשווית צריכה להיות מכוונת להורות "מודעת". "רק הורות מסוג זה תהפוך את השיחות והמטלות הרגילות לאמצעי לצמיחה רגשית וערכית", היא אומרת.
אלפנבוים מסבירה שהיום הילדים נחשפים לגירויים רבים מבעבר, דבר התורם להתפתחותם המואצת. "היחשפות זו דורשת מההורים להיות גמישים ורבגוניים יותר, על מנת לשמור על מעמדם ההורי", היא אומרת. "לכן, הגישה של 'הצבת גבולות' צריכה להיות הרבה יותר גמישה לחינוך ולגידול הילדים, לצד גילוי יצירתיות והתייחסות רבגונית לאירועים, דרך דיאלוג מכוון והורות 'מודעת', ולא הורות 'אקראית'.
"הורה מודע, הוא הורה המוותר על הדחף להתגוננות עצמית. הוא אינו מתעסק בפחד בשאלה 'איזה הורה אני', אלא מעדיף התנהגות ממוקדת יותר במערכת היחסים. עצם המודעות מגדילה את הסיכויים להימנע מטעויות ולפעול ביעילות להשגת רצונם האישי של ההורים וגם של ילדיהם. הורות מודעת, מכירה את שלבי ההתפתחות הטבעיים שילדים עוברים בדרכם אל הבגרות ותומכת בהענקת ביטחון פיזי ורגשי, תוך הצבת הגבולות שהילד זקוק להם. בנוסף, היא מלמדת את הילד לקחת אחריות ולזהות את נקודות הצמיחה שלו", היא אומרת. "למשל, מריבות או קשיים עם הילד מאפשרים התבוננות וצמיחה. חשוב גם להעניק דגש לדו שיח מכוון, תוך שקיפות, מתן תוקף ואמפתיה, שמסייעים לצמיחתו התקינה של הילד".
לדבריה, אסור להורים להיות חרדים מדי או לוותר לילדיהם, שכן חשוב שסמכותם לא תתערער. "הדרך הנכונה היא להציב גבול, ולא להשתמש בכוח, אלא בתקיפות. כך יעזרו ההורים לילדיהם לקבל את המציאות ולבנות לעצמם תחושה של ביטחון עצמי".
ובכל זאת, הורים כל הזמן מתקשים להציב גבולות.
"הקושי בהצבת הגבולות נובע בחלקו מחוסר ביטחון של ההורים ומהפחד האופף אותם כי הילד יגדל בתחושה שהם אינם אוהבים אותו, שהם הורים לא טובים מספיק ולפעמים הם פוחדים שהילד לא יאהב אותם. הילד מבין שזוהי נקודה רגישה במיוחד ומנצל את חולשותיהם וספקותיהם של הוריו כדי למלכד אותם ולשלוט בהם. ניסיונות אלה טבעיים ומובנים, אך מעניקים לילד תחושת כוח מזויפת. לכן, כדאי לעזור לילד לזהות את רגשותיו ולנהל את תגובתו כדי שיוכל להשיג הצלחה וכוח ממשיים.
"ה'ניצחון' של הילד מול הוריו הוא למעשה גול עצמי לטווח ארוך", ממשיכה אלפנבוים. "הילד עשוי לחשוב שהוא יכול להפעיל שתלטנות וטרור גם על אחרים, ואז חייו הופכים להיות רצף ארוך של מלחמות התשה.
"לכן, חשוב לאפשר לילד לחוות את התסכולים, ולא לנסות למנוע אותם. על ההורים להפנים כי יכולתו של הילד להפעיל אותם, מגדילה את ביטחונו העצמי עד לרגע שבו יצטרך להתמודד לבד. מאותה נקודת מפנה ההורים נוטים בטעות להמשיך ולפנק את הילד ומאפשרים לו לנצל את מעמדו".
בשלב זה, אומרת אלפנבוים, חשוב לעצור, ולא לאפשר לילד לעבור את הגבול. "תביעותיו עלולות לגדול עד אבסורד, חוש המציאות שלו ישתבש ולבסוף הוא יינזק", היא מסבירה. "השקט הוא לטווח הקצר והנזק לטווח הארוך. כדי לפתח יכולת פרודוקטיבית, הילד חייב לחוות הישגים אותנטיים בתפקידים שונים שמוטלים עליו, בדרך של השקעת מאמץ, ולא של שליטה בהורים. בכלל", היא מסכמת, "חשוב לעודד את עצם המאמץ מאשר את התוצאה. יכולתו של הילד להשקיע ולהתאמץ תלויה במידה רבה בסיוע ובעידוד שיקבל מהוריו".