ללכת, כי כולם הולכים

הליכה היא אבן דרך משמעותית בהתפתחות ילדים. "הגיל הממוצע להליכה עצמאית של צעדים ספורים הוא 13 חודשים, וטווח הנורמה הוא שתי סטיות תקן מעל ומתחת לממוצע – כלומר, מגיל תשעה-עשרה חודשים ועד 18 חודשים, שהם שנה וחצי", אומרת ד"ר רותי טרקל דאבר, מנהלת המכון לנוירולוגיה והתפתחות הילד בשירותי בריאות כללית במחוז חיפה.

לדבריה, לרוב הליכה עצמאית מושגת לאחר שקיימת בשלות בשיווי משקל, ומרגע ההיעמדות ועד ההליכה חולפים כארבעה חדשים בדרך כלל.

לך ישר

עדי שטרסמן, מטפלת בשיטת ורדי, מרגיעה ואומרת שבמוקדם או במאוחר ילד בריא ילך, גם אם זה יקרה בגיל שנתיים. לדבריה, חשוב למצות את השלבים הקודמים להליכה ולשאול האם ההליכה באמת מתעכבת, או שרק הסביבה חושבת שהיא מתעכבת. כפי שיש ילדים שיודעים לקרוא בגיל חמש ואחרים בגיל שבע, מדובר בקצב אישי ובנטייה גנטית. "צריך לתת לכל אחד את הקצב שלו ובטח לא להשוות לאחרים", היא מדגישה.

מתי עיכוב בהליכה נחשב לבעיה?
ד"ר טרקל דאבר: "יש פעוטות שהולכים רק קרוב לגיל שנתיים, ועדיין זה עשוי להיות תקין, ואז הפרוגנוזה שלהם טובה והם מצמצמים פערים, ולפעמים נותר איזשהו סרבול מוטורי. אך אם יש עיכוב בהליכה מעבר לגיל שנה וחצי, יש צורך בהערכה רפואית".

לדבריה, לרוב מקדים לכך עיכוב באבני הדרך האחרות בתחום המוטוריקה הגסה, כמו זחילה, ישיבה ועמידה. "במרבית המקרים שבהם יש עיכוב בהליכה, הסיבה היא שפירה וקשורה לגמישות יתר במפרקים", היא אומרת ומסבירה שיש כאן בסיס משפחתי-גנטי, לכן כדאי לשאול את סבתא מתי קרובי משפחה אחרים, ולא רק במשפחה הגרעינית, התחילו ללכת.

"כמובן שצריך לשלול מצבים פתולוגיים, כמו מחלות שריר, מחלות מטבוליות, מחלות גנטיות ומחלות הקשורות למערכת העצבים, כמו שיתוק מוחין – שלעיתים מתבטאות באיחור התפתחותי כללי, ובין השאר גם המוטוריקה הגסה מעוכבת", אומרת ד"ר טרקל דאבר, ומדגישה שעל הרופא לשים לב לתבנית העמידה של הפעוט.

"חשוב גם לוודא שאכן מדובר רק בעיכוב במוטוריקה הגסה ושלא מתלווים לכך גם קשיים בשאר תחומי ההתפתחות, כמו במוטוריקה העדינה, בהתפתחות השפה ובתחום החברתי – שעלולים להדליק נורה אדומה, ויש להקדים ולשלוח את הפעוט למכון להתפתחות הילד. הצורה השפירה, שבדרך כלל משנית לגמישות יתר במפרקים, מתבטאת בגיל הרך בעיכוב במוטוריקה הגסה בלבד, ואינה אמורה להשפיע על שאר תחומי ההתפתחות".

ד"ר טרקל דאבר מציינת כי תיתכן זחילה אופיינית לתינוקות עם עיכוב בהליכה עקב גמישות יתר במפרקים: "לרוב הם זוחלים בזחילת עכוז – יושבים על הטוסיק וכך מתקדמים, במקום לזחול על שש או על הגחון".

לך לבד

האם אנחנו יכולים לעשות משהו כדי לעודד את ההליכה?
ד"ר טרקל דאבר מציינת שבעיקר חשוב לדעת מה לא לעשות: "לא להשתמש בהליכון הושבה – הליכון שמושיבים בתוכו את הפעוט כדי לדמות הליכה. הליכון כזה עלול לגרום לתאונות, הפעוט עלול להתגלגל במדרגות, כך שמבחינה בטיחותית הוא פסול. כמו כן, במחקרים נמצא שבפועל לא רק שהוא לא מזרז הליכה – כי אם אף מעכב אותה, מכיוון שהוא מונע התנסות שמובילה לעצמאות בהליכה, כלומר, זחילה, עמידה, סיור-שיטוט, ולבסוף הליכה". לדבריה, חשוב לא פחות לשדר לילד ביטחון ולהקנות לו סביבה מאפשרת התפתחות: "למשל, יש ילדים שלא הולכים כי אינם מוכנים 'לעזוב את היד של אמא' על רקע רגשי-פסיכולוגי".

שטרסמן מציעה לשים לב שבמהלך הדרך התנועות הן סימטריות, כלומר שבשכיבה על הבטן התינוק מתהפך לשני הצדדים, שהוא מתיישב משני הצדדים, ובהמשך כשהוא הולך על הצד ונתמך ברהיט הוא עושה זאת לשני הצדדים. לפעמים הורים לא שמים לב שלצד אחד הפעוט יכול ללכת בקלות ואילו לצד השני מתלווה היסוס, וקיימים תרגילים שיכולים לעזור.

"אחד הדברים שאפשר לעשות, הקשור לנושא שיווי המשקל, הוא לחשוף את התינוק מגיל מוקדם לשינויים במרחב, לנדנדות – גם לנדנדות המאפשרות לא רק קדימה-אחורה אלא קצת לצדדים ובמעגלים", היא מייעצת. "דבר נוסף הוא להחזיק את התינוק מכיוונים שונים כדי שהוא יחווה את המרחב פעם על הכתף, פעם עם הפנים כלפי חוץ, פעם ביד ימין של ההורה, ופעם ביד שמאל.

כמו כן לתת לו לזחול לא רק על משטח ישר: יש מקומות שצריך לתכנן תנועה, לטפס מעל משהו – הדברים האלה מאוד מכינים להליכה. ובכלל, ככל שמודעות הגוף שלו תהיה יותר טובה, היא תתבטא ביכולת שלו להניע את גופו ביחס למרחב – כך מערכות הקואורדינציה יתפתחו טוב יותר. מגיל קטן אנחנו יכולים לחבר אותו לגוף שלו על ידי מגע, ובצורות שונות של מגע: בטפיחות עדינות, בליטופים, עם בד, עם כדור מרשרש, לתת לו לזחול על חול ודשא, לא להכיר לו רק סוג אחד של מרקם, אלא לחשוף אותו לסוגים שונים".

לך תמיד

האם אפשר לתת לפעוט ידיים ולהוליך אותו?
ד"ר טרקל דאבר אומרת שצריך לשים לב שהפעוט אכן בשל לכך, כלומר, שהוא נעמד ומסייר בכוחות עצמו, ולא לפני כן. "בתנאים אלה, נתינת ידיים לא מקדמת את הבשלות להליכה עצמאית, אך מאידך לא מזיקה".

שטרסמן: "אם הפעוט לא מבקש, אז לא צריך. זה לא נורא אם עושים את זה, אבל זה לא מקדם הליכה. הילד יילך כשהוא יהיה מוכן ללכת. אני לא אוהבת את המילה 'להוליך', כי יש משהו אקטיבי מצד ההורה, והתפתחות לא יכולה לבוא מבחוץ – היא משהו פנימי. אם הפעוט מבקש יד, זה יותר לתמוך בו כשהוא הולך", היא אומרת, ומסבירה שכשעושים זאת יש לשים לב שנותנים יד פעם מצד ימין ופעם מצד שמאל, כי בצד שאנחנו נותנים לו יד, קל לו יותר להעביר משקל.

כמו כן, מכיוון שאנו גבוהים ממנו, יש להקפיד שלא להרים לו את היד למעלה ואחורה (כי היד שלו לא אמורה להיות שם כשהולכים). "לא להיכנס ללחץ אם זה קרה, אלא לשים לב שהידיים יהיו למטה. כמו כן לבדוק אם ההורה הוא שכל הזמן נותן יד ואומר לו: 'בוא, בוא', או שהפעוט בעצמו מבקש את היד", היא מציינת. בדברים אחרים הורים אומרים שצריך לתת לילד את הקצב שלו, אז למה להוליך אותו?".