מודה באשמה
יחד עם התינוק מגיעים רגשות אשם. מה עושים?
מרפרוף במדריכי ההורות המציפים את השוק עולה שהשתעבדות מוחלטת לצורכי התינוק היא המרכיב החיוני במתכון ההורות המנצח.
בעידן שבו הפכה ההורות הראויה ל"מקצוע" הדורש הכשרה יסודית ומלווה בתחושת שליחות עמוקה, רגשות אשם כבדים הם חלק אינטגרלי של החוויה. כשנזר הבריאה בכבודו ובעצמו מגיח לאוויר העולם, נדרש, כמובן, הורה מושלם…
האשם תמיד
יותר ויותר מחקרים מעודדים אמהות להניק ומרבים להציג את סגולותיה המופלאות של ההנקה. לאמא שלא נוטלת חלק בהילולת חליצת השד, מובטח שק מלא רגשות אשמה. מצפון מיוסר מובטח גם לאמא שמנסה לחזור למסלול הקריירה ומשלחת את הזאטוט למעון, לזו שמשכיבה את הקטנטן במיטתו במקום שיטת ה"סנדוויץ'" במיטה הזוגית או לזו שמניידת את העולל בעגלה במקום לשאת אותו על גבה כדבשת.
רגשות אשם הם כורח המציאות, שלב טבעי בהתפתחות האינטליגנציה הרגשית של כל אדם. בכוחם של רגשות האשם לשפר את ההרגשה בטווח הקצר, בדיוק כמו אקמול שמקל זמנית על כאב ראש טורדני, כיוון שהם מקנים תחושה ש"אם יש לי רגשות, זה אומר שאני אדם טוב יותר ומודע לעצמי". רגשות האשם מנטרלים זמנית את העוקץ מהמעשה ה"לא נאות", אולם בטווח הארוך יכולים רגשות אלו לכרסם בביטחוננו העצמי ולפגוע בשיקול הדעת שלנו.
אסתי פרידר-גת, פסיכותרפיסטית ממכון "איזונים", המתמחה בטיפול במצבי משבר, קשיי הסתגלות, מעברים ודימוי עצמי, מסבירה על המנגנון הפסיכולוגי שנקרא "רגשות אשם": "האשמה היא רגש שמתעורר מול איסור שמופר, מול משהו שנתפס כשלילי. כמו כל רגש, קיימים מרכיבים 'חיוביים' במנגנון האשמה. היא מאפשרת לקיחת אחריות, יצירת אכפתיות, חיבור ל'אחר'. אך מנגד, עלול לגרור גם פגיעה בדימוי העצמי, ירידה בערך עצמי ואפילו דיכאון, תסכול וחוסר אונים".
stock.xchng
בית ספר להורים מתחילים
גם ההורות, ובעיקר האמהות, נתפסת כיום כמיומנות הדורשת הכשרה. ההורות הפכה בימינו לתחליף מקצוע. התרבות הפסיכולוגית כיום ממריצה הורים לשאוף למושלמות בהורות. מרכזי הדרכה להורים, המציעים מידע מקצועי, תמיכה רגשית, טיפולים, סדנאות ופעילויות חווייתיות, זוכים להצלחה מרשימה. ספרי ההדרכה, הסדנאות וההשתלמויות שבהן מוצף השוק, מדגישים את השפעת הטיפול ההורי בגיל הרך כגורם מכריע בהתפתחות התינוק, וההורים נותרים מתוסכלים לנוכח הסטנדרטים שבהם הם נדרשים לעמוד.
מגמת "החזרה למקורות", התביעה להיות אמא "טבעית" ומשוחררת, בצד הדרישה להשתעבדות מוחלטת לצורכי התינוק ולהורות טוטאלית, יוצרים בקרב ההורים הטריים חשש שמא יגרמו לתינוק נזק בלתי הפיך. הפופולריות של שיטות כמו "עקרון הרצף", המטיף להורות ספונטנית, או "לה לצ'ה", הקוראת לאמהות להניק עד טיפת החלב האחרונה, בועטת בפמיניזם כמוקצה מחמת המיאוס ומציעה אלטרנטיבה המבטיחה רגשות אשמה לרוב. הורים מפתחים דימוי של הורה אידיאלי, כל יכול, כזה שמבצע את "עבודת ההורות" על הצד הטוב ביותר. דימוי זה רחוק מאוד מהמציאות, המזמינה טעויות ושגיאות כל העת. כשההורים חווים את הפער הזה יום יום, מתפתחים רגשות האשמה. וככל שהולכת ההורות ומתמקצעת, כך גדלים ביחס ישר רגשות האשם.
אהבה ממבט שני
למי שצלחה את המערבולת הרגשית המלווה את ההיריון, ממתינים רגשות אשם המגיחים לאוויר העולם עם הרך הנולד. בחברה המערבית קיים מיתוס חזק שלפיו אהבת ההורים לתינוק החדש היא טבעית, מותנית וביולוגית. בפועל, הקשר בין ההורים לתינוק הוא לא תמיד "אהבה ממבט ראשון", והורים שאינם חשים היקשרות רגשית טוטאלית לילד מיד לאחר לידתו חווים רגשות אשם חזקים במיוחד.
קרי ברייזלטון, רופא ילדים ופסיכולוג ידוע, מסביר בספרו The Early Relationship את המורכבות שבקשר הראשוני עם התינוק. על פי ברייזלטון, בעת הלידה נולדים בעצם שלושה תינוקות: הראשון הוא תינוק הפנטזיה, שאותו דמיינו ההורים. השני הוא העובר, שיש לו אופי משלו. ההורים מדמיינים את אופי תינוקם על פי התנהגותו ברחם, אף שבמציאות אין בהכרח קשר בין ההתנהגות ברחם להתנהגות התינוק לאחר הלידה. התינוק השלישי הוא התינוק האמיתי, שמגיח מרחם אמו. ברייזלטון טוען שתפקיד ההורים בשנתו הראשונה של התינוק הוא לגשר בין שלושת התינוקות הללו וליצור ישות אחת מוצקה.
תמי, אמא לתומר בן השנתיים, מספרת על רגשות האשם שחשה כשלא הצליחה "להתלהב" מבנה בשבועות הראשונים שלאחר הלידה: "אני ובעלי חיכינו לתומר בקוצר רוח. תקופת ההריון הייתה תקופה של ציפייה, התרגשות והתלהבות.
"ניתבנו את כל האנרגיות שלנו לקראת הילד שבדרך, וכשהוא יצא לבסוף חשתי אכזבה עצומה. לא הרגשתי כלום כשהניחו בחיקי את הייצור המקומט והצווחני, שנראה שונה לחלוטין ממה שקיוויתי. ניסיתי להסתיר את התחושות האלה מהמשפחה ומבעלי. הייתי אומללה. הרגשתי שאני אמא רעה ומעוותת. רק כשהחלטתי לבסוף לשתף את בעלי, נרגעתי. הוא הרגיע אותי שהתחושות שלי זמניות. היום, כשאני אוהבת את תומר אהבה ללא גבולות, אני יכולה להסתכל על החוויה הזו בחיוך".
התחושות הקשות שמהן סובלות נשים לאחר הלידה הן עניין נפוץ ביותר. מחקרים מצאו כי 50 עד 80 אחוז מהיולדות סובלות מדכדוך לאחר לידה, שנקרא גם "בייבי בלוז". מצב זה מתאפיין בשינויים במצב הרוח, עצב ודכדוך, רגישות יתר, בדידות קשה ונטייה לבכי. כתוצאה מכך, תחושות של אשמה, בושה או חוסר אונים מתעצמות. מצב זה חולף לרוב מעצמו, או לאחר כמה שיחות תמיכה עם איש מקצוע.
הורים עובדים וילדים אבודים
הנושא המטריד אולי יותר מכל אמהות צעירות הוא הקונפליקט שבין הרצון לפתח קריירה לבין הרצון להישאר עם הילד וללוות את התפתחותו. עבור אלו שהחליטו לצאת לעבודה ולהשאיר את הילד בחזקתה של מטפלת או בפעוטון, רגשות האשם הם דבר שבשגרה.
רגשות אשם של נשים קרייריסטיות מלובים כל העת בתגובות הסביבה, שלא חוסכת את שבטה ושולחת חצי ביקורת. ליבי, מדריכת טיולים בארץ ואמא לתינוקת בת שנה, מספרת: "אחרי לידתה של בתי הייתי חדורת מוטיבציה להתמסר לאמהות. אחרי שלושה חודשים הרגשתי שאני מתחילה לאבד את שפיותי. התגעגעתי לתזזיתיות בעבודה, התגעגעתי למגע עם האנשים. כשהחלטתי לבסוף להכניס את הילדה לתינוקייה, התגובות הציניות לא איחרו לבוא. חברות זימרו באוזני שוב ושוב את המשפטים 'אין כמו פינוק של אמא', 'את יודעת שתינוק הוא עדיין לא יצור חברתי והכי טוב לו בבית', וגרמו לי לחוש צורך להתנצל ולהסביר את עצמי, כמו פושעת… אחרי כל פגישה עם חברה או קרובת משפחה דעתנית חזרתי עם רגשות אשם מעיקים".
לגדל רודן קטן
אחת ההשלכות הנפוצות ביותר של רגשות אשם בקרב הורים היא פינוק יתר של הילד ונתינה מוגזמת.
כמו בכל היבט אחר בחיים, גם לפינוק יכולות להיות השלכות חיוביות או שליליות – תלוי במידה ובמינון. חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך וראש המרכז להורות ומשפחה במכללת "סמינר הקיבוצים", אומר כי "פינוק הילד יכול להיות חיובי, כאשר הוא בא לידי ביטוי ביחס רך, חם ומתחשב של ההורה כלפי הילד. יחס תומך וחם כלפי הילד, שאינו מותנה בהתנהגותו או בהישגיו, יעניק לו תחושה שהוא נאהב ללא תנאי וישפר את ביטחונו העצמי. בניגוד לכך, פינוק הגובל באי הצבת גבולות, הגנת יתר והענקת 'שירותים מיוחדים' לילד, הוא פינוק שלילי. פינוק מסוג זה מונע מהילד לפתח את יכולותיו, לפתח עצמאות ואחריות, ולהתמודד עם תסכולים".
"חוסר ביטחון של הורים, תחושה של 'כישלון' כהורים, הפניית אנרגיות לתחומי חיים אחרים בצד התפקוד ההורי – קריירה, זוגיות, השקעה ב'עצמי' – כל אלה יוצרים רגשות אשמה", מסבירה פרידר-גת כיצד רגשות אשמה הופכים לפינוק. "לעתים אלו רגשות מודעים, ולעתים לא".
ומהן ההשלכות של פינוק היתר?
"כולנו זקוקים לאהבה – למה להסתכן באובדן אהבת ילדנו בגלל נוקשות מיותרת? למה לגרום לילדנו סבל מיותר, אולי חלילה יחשוב שאנחנו לא אוהבים אותו כמו שהוא?
התחבטויות מסוג זה מעסיקות הורים רבים, אשר נוטים לשכוח כי עשייה עבור הילד 'המסכן והמקופח' תמנע ממנו לפתח את יכולותיו. תסכול מסוים הוא הכרחי להתפתחות".
והמילה האחרונה: רגשות האשם הן טבעיים ונפוצים, השאלה היא מה אנחנו עושים איתם ואיך אנחנו לא נותנים להם להרוס לנו את החינוך.