ממושמעים לעצמם
איך מפתחים אצל הילד משמעת עצמית ובאיזה גיל אפשר להתחיל?
במהלך חיינו הבוגרים אנחנו מתמודדים עם סיטואציות רבות שדורשות מאיתנו משמעת עצמית. היכולת הפנימית הזו – לעמוד במשימות שלקחנו על עצמנו או שהוטלו עלינו בעבודה, בלימודים ובבית – נחוצה לנו ביותר. גם אם ניחנו בחוכמה ובכישרון רב ואנו מחשיבים את עצמנו כיצירתיים ובעלי מעוף, אם לא נגיש במועד את עבודת הדוקטורט, למשל, לא נזכה בתואר המיוחל.
להיות בעלי כישורים או יכולת יוצאת דופן זה נחמד, אבל לא מספיק. לכן, גם אם הילד שלכם ניחן באינטליגנציה גבוהה במיוחד, אל תשכחו שיש לו עוד הרבה מה ללמוד כדי להפוך למבוגר אחראי ומעשי.
תכונות נרכשות, כמו משמעת עצמית והתמדה, ממלאות תפקיד חשוב ולעתים אף מכריע בדרך להצלחה ולהשגת מטרות, פשוטות ככל שיהיו. ולראיה, עיינו ערך דיאטה: רבים יסכימו איתי כי לשם ירידה במשקל ועמידה בתפריט בריא, אנו זקוקים לא פעם לתעצומות נפש ולמשמעת עצמית גבוהה. אבל דיאטה היא רק דוגמה קטנה. מבחן המשמעת העצמית מופיע פעם אחר פעם, למשל בתקופת הלימודים בתיכון, ובייחוד בעת ההכנה המייגעת לבחינות הבגרות בזמן שהשמש הקייצית קורצת לנו מהחלון ומפתה אותנו לבוא לבלות על חוף הים.
רק אלה מביניכם שעובדים מהבית כעצמאים, כמו שפחתכם הנאמנה, יכולים לתאר לעצמם כמה משמעת עצמית הייתי צריכה לגייס כדי לשבת מול המחשב ולהקליד מילים אלו, במקום לבלות בוקר סתווי ונעים במיוחד בבית קפה עם חברה.
המשמעת העצמית, כמו גם ההתמדה והאחריות שמתלוות אליה, הן מיומנויות שעלינו לרכוש כדי להתנהל נכון בחיים ולהגיע לתוצאות הרצויות שמיטיבות איתנו. איך ננחיל מיומנויות אלה לדורות הבאים ובאיזה גיל אפשר להתחיל להטמיע בילד משמעת עצמית? התשובות לפניכם.
חיצוני מול פנימי
ככל שאנו בוגרים יותר, כך אנו נתקלים במשימות מורכבות יותר. לכן, את המיומנות של משמעת עצמית כדאי להקנות לילדנו כבר מגיל צעיר, על-מנת שתהיה לו לעזר במהלך החיים.
ראשית חשוב שנדע להשיב על כמה שאלות בסיסיות: מהו ההבדל בין משמעת חיצונית למשמעת פנימית? אילו ציפיות יש לנו מילדינו: האם אנו מצפים שתהיה להם משמעת פנימית שתגרום להם ללכת לגן או לבית הספר בזמן? שיתנהגו יפה גם כשאנו מסובבים את הראש? שיצחצחו שיניים בלי שנזכיר להם, רק כי הם יודעים עד כמה זה חשוב? האם הציפיות שלנו מהם אכן ריאליות? ואולי השאלה החשובה מכולן היא איך עושים את זה, ובמילים אחרות: איך אנו, כהורים, יכולים להשריש בילדינו כישורי חיים חשובים כל-כך, שגם יסירו מאיתנו את הצורך לתפקד כל העת כמפקחים או כשוטרים חיצוניים?
מומחים מחדדים את ההבחנה בין משמעת חיצונית לבין משמעת פנימית, כשהם מגדירים את הראשונה כלקיחת אחריות ואת השנייה כציות לסמכות.
גילה הרן, מטפלת משפחתית וזוגית ומנהלת תחנת "ת.ל.ם" באשקלון (רשת ארצית לטיפול פסיכולוגי, ייעוץ ואבחון): "משמעת פנימית משמעותה אחריות, כלומר: הילד פועל מתוך בחירה ומתוך הבנה וציות פנימי לחוקים שמוטמעים בו. לעומת זאת, משמעת חיצונית משמעותה ציות לאדם אחר, שיכול להיות הורה, מורה או אח בוגר, המחליט עבור הילד איך עליו להתנהג. ההבדל הגדול הוא בכך שאחריות לוקחים ומשמעת דורשים. אחריות אינה יכולה להיות מוטלת בכפייה אלא צריכה להילקח, בעוד שבמשמעת חיצונית אנו מציבים כללים וחוקים להתנהגות שהילד אמור להישמע ולציית להם".
דיאנה אידלמן, יועצת משפחתית וזוגית ומחברת הספר "הכנה להורות", אומרת: "במשמעת פנימית איננו מתייחסים לילד ממושמע שמקשיב או נענה למבוגרים, אלא לילד שיודע לתעל דברים למטרותיו. ילד כזה יבין, למשל, את הקשר בין חורים בשיניים לבין צחצוח, ולכן הוא לא יהיה צריך להיות מונע על-ידי הוריו. מטרתנו כהורים היא להגיע למצב שבו הילד מבין שהוא אחראי ליחסים עם סביבתו, לסידור חפציו ולהכנת שיעורי הבית שלו, ובמילים אחרות: לקשרים ולמעשים שמיטיבים עמו. כך, למשל, הוא ייקח אחריות על סידור הצעצועים על-מנת שהם לא ילכו לאיבוד, ולא 'כי אמא אמרה'".
פיתוח שריר האחריות
אין עוררין על כך שאי אפשר לדבר על משמעת פנימית מבלי לדבר על לקיחת אחריות. משמעת עצמית ותחושת אחריות נבנות מאוסף פעולות, חלקן פשוטות, בחייו של הילד, שדרכן מוטמעים אצלו הקודים החברתיים, דפוסי ההתנהגות והרגלי הלמידה הנכונים שיהיו לו לעזר בטווח הרחוק, עם הפיכתו לאדם בוגר שעומד בזכות עצמו. עם זאת, בשום מקרה אין הכוונה להעביר לילדים אחריות שאינה מותאמת לגילם ולהתפתחותם הרגשית, המנטלית והפיזית.
פרופ' עפרה מייזלס, פסיכולוגית של החינוך ודיקן הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, מבחינה בין הרצון של הילד לקחת אחריות, או לחילופין רצוננו להעביר לו אחריות, לבין מידת יכולתו לעשות זאת. לדבריה, על-אף שניתן לסקור את שלבי ההתפתחות בחייו של ילד אל מול היכולות שלו, בסופו של דבר כל ילד מתפתח בקצב שלו, המוכר להוריו. "ההורים הם האנשים הקרובים לילד ביותר והם אלה שאמורים לזהות את יכולותיו. ואכן, רוב ההורים מזהים באופן סביר מה הילד יכול לעשות ובאיזה גיל".
ענת אשד, מנהלת פורום משפחה ומדריכת הורים ב"מכון אדלר", פורשת את משנתה בנושא לקיחת אחריות של ילדים על תחומים מסוימים בחייהם: "תפקידנו כהורים הוא לגדל ילדים בעלי תחושת אחריות, באמצעות אימון לאחריות. זהו אחד התפקידים החשובים בהורות, מעבר לצרכים הבסיסיים של אוכל, לינה ולבוש". לדידה של אשד, תפקידנו כהורים הוא לטפח את ילדינו ולהכינם לקראת חייהם כאנשים מבוגרים, בתהליך שצריך להתחיל כבר בגיל צעיר.
"יש הורים שאומרים לי: 'הוא נולד לא אחראי', אבל חשוב להבין שאחריות אינה בגנים, אלא שהיא מצריכה אימון. צריך לפתח את שריר האחריות", אומרת אשד ומדמה את תפקיד ההורים לתפקידם של מאמנים כמדריכי שחייה. "תחילה אנחנו קושרים לילד חגורת הצלה, ולאט לאט אנחנו משחררים".
לא אסון אלא למידה
כאן נשאלת כמובן השאלה, כיצד עושים את זה בפועל. "באופן מעשי, העברת אחריות לילד תתבטא בכך שנאפשר לו לקבל תפקידים כבר מגיל צעיר", אומרת אשד. "כהורים אנו נוטים לעשות הרבה עבור ילדינו, ופחות מאפשרים להם להתנסות בעצמם. אולם יש תחומים שמאפשרים לנו להעביר את העשייה אליהם. לדוגמה: ילד בן שלוש יכול להיות אחראי להאכיל את הדג. הדרישות צריכות לבוא בהדרגה ולהיבנות על-פי למידה, כאשר כישלון מהווה חלק בלתי נפרד ממנה. אם הילד לא הצליח במשהו זה לא נורא, הוא יצליח בפעם הבאה וכך ילמד".
אידלמן סבורה כי אחד הקשיים הגדולים נובעים מהצורך של ההורה לפנות מספיק מקום כדי שהילד ייקח אחריות על עצמו, למרות החשש שמא פינוי המקום הזה והעברת האחריות יגבלו בהזנחה. "אחריות נלמדת פעמים רבות דרך עשיית טעות, וזה קשה עבור ההורים שלא תמיד יודעים איפה הגבול ומהו המחיר שהילד ישלם. אמנם יש לעשות את הדברים בגבולות הסביר ובהחלט לא במקומות שיעמידו את הילד במצבי סכנה, אך נדרשים ניסוי וטעייה שבכללם יהיו גם כישלונות. לעתים ילד יצטרך לשלם מחיר על מעשים שעשה או שלא עשה".
אידלמן מעודדת את ההורים לאפשר לילדיהם להתמודד. "כהורים אנו עושים שמיניות באוויר כדי שהילד לא ישלם מחיר על תוצאות מעשיו, אבל צריך להבין שאף בוגר ואף ילד לא יוכלו לקחת אחריות אם יידעו שיש מישהו שתמיד עושה עבורם כל דבר".
אידלמן סבורה שכהורים אנחנו לא פעם מגזימים בניסיונות שלנו "להפוך את העולם" כדי למנוע כל בעיה שיכולה הייתה להימנע מראש, ואנחנו שוכחים שאם הבעיה לא הייתה נמנעת לא היה קורה כל אסון, אלא רק תהליך של למידה. כדוגמה היא מציגה מצב שכיח שבו ילד שוכח בבית הספר מחברת או ספר בהם הוא אמור היה להכין את שיעורי הבית ליום המחרת. רבים מאיתנו ישובו עוד באותו היום לבית הספר ויבקשו שיתנו להם להיכנס ויאפשרו להם לקחת את הציוד הדרוש. את כל זה נעשה רק כדי שהילד יגיע לכיתה ביום המחרת עם שיעורים מוכנים.
"במצב כזה, אנחנו בעצם מערבים ומטריחים אנשים רבים, וכמובן את עצמנו, מתוך התפיסה שמבוגרים צריכים לעשות מאמץ עילאי כדי שהילד לא יסבול את ההשלכות של השכחה ושל חוסר האחריות" אומרת אידלמן. "החשיבות הגדולה מבחינת ההורים היא לאפשר לילד לקחת אחריות, וזה יוכל לקרות רק לאחר שנפנה לו מקום שלתוכו הוא יוכל להיכנס. רק אם, למשל, לא נאסוף בעצמנו את הפאזל שמתחבא מתחת לשטיח, אז יתפנה לילד מקום לעשות זאת".
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה