נפרדנו כך
אחרי חופשת לידה מגיעה הפרידה הראשונה מהתינוק
חופשת הלידה עומדת להסתיים, והגיע הזמן להיפרד לראשונה מהתינוק, ו"להפקיר" אותו בידי מטפל אחר. הניתוק כואב. הבועה שנוצרה במהלך השהייה האינטימית יחד עומדת להתנפץ, על הקשר הבלעדי אם-תינוק "מאיימות" דמויות חדשות. הפרידה הראשונה מהתינוק מכניסה למערבולת של רגשות, הניסיון לארגן את החיים מחדש ולחזור למסלול דורש הסתגלות, אבל המודעות לקשיים וההכנה ההדרגתית לשינוי יכולים בהחלט לרכך את המכה.
ניתוק מלאכותי ושרירותי
"החיתוך הקר בגיל 12 שבועות הוא מאוד טרגי בעיני", אומרת דיאנה אידלמן, מנהלת תחום הורות במרכזי "דיאדה", מחברת הספר "הכנה להורות", יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים. "בהקשר של התפתחות התינוק או מוכנות האם, אין היגיון לפרידה בתקופה זו. לששת השבועות הראשונים נדרשת האמא רק כדי להתאושש מהלידה. היא לומדת מה זה תינוק וכיצד להקשיב לו.
"רק לאחר כשלושה חודשים האם מתחילה לצאת ממצב הדחק הנובע מהצורך להיות אחראית לחיים של מישהו אחר, ובדיוק אז היא נדרשת לעתים להיפרד. הפרידה הקרובה מהילד יוצרת מצב שבו האם מבלה את השבועות האחרונים עם התינוק בחיפוש אחר מטפלת ובחינוך לבקבוק אם התינוק יונק, ולא מתפנה ליצירת קשר, אלא עסוקה בדברים פרקטיים. האם נתונה בקונפליקט: היא רוצה להתחבר אך מתכוננת לפרידה. האם נמנעת מהתקשרות, ולא מרשה לעצמה ממש להתאהב בתינוק, כי היא צריכה לעזוב. קשה ליצור קשר עם מישהו שצריכים לעזוב".דלית בלונדר-רון, פסיכולוגית קלינית מומחית, טוענת כי הקשיים נובעים מעוצמת החוויה של הקשר שנוצר: " האימהות היא חוויה מיוחדת והאישה מתכוננת לקראתה, רגשית, זמן רב מראש. כבר בילדות מתקיים חינוך חברתי ה'מכשיר' את הילדה לתפקיד האם.
"הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט מסביר שהקשר שנוצר בין האם לתינוק בחודשים הראשונים הוא אינסטינקטיבי, בדיוק כמו אימהות בטבע. בתקופה זו התינוק נמצא במרכז, ותחומי עניין אחרים שהעסיקו את האישה נדחקים הצידה. התחום המקצועי נדחק לשוליים, ונשים מחפשות את קרבתן של נשים אחרות. המטרה המרכזית היא להכיר את התינוק ואת צרכיו, ולשמר את חייו – במובן ההישרדותי הבסיסי ביותר. כיוון שהתינוק בתקופה הראשונית הוא מרכז החיים עבור האישה – הקריעה ממנו היא בעייתית".
שניר, אני והמטפלת
נעמה כהן-ניסן ממודיעין, אמא לשניר בן השבעה וחצי חודשים, מתארת את השינויים שעשתה בחייה בעקבות הלידה. "עד הלידה עבדתי במשרה מלאה כעורכת גרפית. עוד בהריון עשיתי חושבים בנוגע לקריירה, כיוון שהעבודה הייתה מאוד אינטנסיבית. היה לי ברור שאחרי הלידה אני 'מורידה הילוך'. לאחר הלידה התפטרתי, והחלטתי לנסות לעבוד מהבית. הכנסתי את שניר למשפחתון אינטימי, לשמונה שעות ביום, הכולל מטפלת אחת ושני ילדים בלבד. כשאנו מתעוררים בבוקר, אני זורמת עם הילד, אנחנו משחקים יחדיו וגמישים בשעת היציאה למשפחתון. הכל נעשה בלי לחץ. העבודה מהבית מאפשרת לי לקבוע סדרי עדיפויות ולא למהר עם הילד".
השבוע הראשון לפרידה לווה בקושי רב. "היום הראשון במשפחתון לווה בהתרגשות יותר מאשר בעצבות", נזכרת נעמה. "אחרי כשבוע שניר חלה, וכמה שזה נשמע נורא, אמרתי לעצמי, 'איזה כיף. הוא יכול להיות איתי. כשהבריא וחזר למשפחתון – אז נפרץ סכר הדמעות ולא הפסקתי לבכות.
אחרי תקופת הסתגלות, העניינים נרגעים, אך הצביטה שבלב עדיין קיימת. "הנסיעה מביתנו לבית המטפלת אורכת כשתי דקות, אבל אני מנסה למשוך את הזמן, כי לא מתחשק לי ששניר ילך. המטפלת מאפשרת לי להתקשר כאוות נפשי, וגם לקפוץ לביקור כרצוני, אולם אני מתאפקת, לטובת הילד. צובט לי שאני נמצאת במחיצתו פחות שעות מהמטפלת.
"אני לימדתי את שניר למחוא כפיים, אולם הוא מחא כפיים לראשונה אצל המטפלת, ואני לא זכיתי להיות נוכחת כשזה קרה. אני זרעתי וטיפחתי, והמטפלת קטפה את הפירות. קיימת קנאה מסוימת ובעלי אומר לי לא פעם: 'אני יודע שאת מפחדת ששניר יאהב את המטפלת יותר מאשר אותך', אבל כשאני רואה את השמחה שבה הוא מקבל אותי בכל יום, זה האושר הכי גדול".
"רגשות הקנאה במי שנשאר לטפל בילד הם בלתי נמנעים", טוענת בלונדר-רון. "כשהאם נמצאת עם התינוק בבלעדיות, יש תחושה של קשר בטוח. ככל שהזהות האימהית לא מבוססת, כך הקנאה עזה יותר והקשר החדש שיוצר התינוק נתפס כמאיים. אל תחושת הקנאה מתלווה גם תחושת החמצה, שכן המטפלת חווה שלבים משמעותיים בהתפתחות הילד. אם המטפלת היא הסבתא, הבעיה מורכבת פי כמה. הסבתות אמורות להיות מקור תמיכה משמעותי ולתפקד כאישה מנוסה המשרה ביטחון. כשהמצב אינו כזה, ונוצרת מעין תחרות נשית, מומלץ להיעזר במטפלת ניטרלית".
כלא של בדידות
לפרידה מן התינוק השפעה שונה על כל אישה. בעוד שיש נשים שעבורן הפרידה היא טראומתית, יש אחרות שממש "סופרות את הימים" עד לשיבה לעולם התזזיתי של העבודה.
שירלי מרמת גן, עובדת בהדרכה בחברת היי-טק ואמא לתינוקת בת 8 חודשים, מספרת על הכמיהה לשוב מחופשת הלידה: "חופשת הלידה היא אחד הזמנים הבודדים ביותר שידעתי. הרגשתי שכל העולם ממשיך ואני נעצרתי. ממצב של פעלתנות, הכל נפסק ואת אמורה להישאר בבית עם התינוק… בעלך עובד, חברותייך עובדות ומבלות, ואת לבד. כל דקה קיבלתי טלפון מאנשים ששאלו: 'נו, את מאושרת?' ולא, לא הייתי מאושרת. גם השיבה לעבודה לאחר שלושה חודשים טמנה בחובה אכזבות. בחברה ציפו שחזרתי תהיה ב-100%, אולם אני צמצמתי בפרויקטים וקרסתי תחת העומס. הגעתי חדורת מוטיבציה, אולם מצבי האישי השתנה ואיתו גם כל ההתנהלות המקצועית שלי".
"בחברה המודרנית פרידה מהתינוק כרוכה לעתים קרובות ברגשות אשם, בעיקר אצל אימהות", טוענת בלונדר-רון. "אימהות רבות קרועות בין הרצון להישאר עם התינוק לבין הצורך להגשים את עצמן. זו דילמה של התחלת ההורות, שתלווה את המשפחה שנים רבות: כיצד מוצאים את האיזון הנכון בין צורכי בני המשפחה השונים? אין ספק שלתינוק עדיף אם שנשארת בבית מרצונה, אולם אם היא תרגיש תחושת החמצה, תסכול וכעס -עדיף שתצא לעבוד".
אילוסטרציה: GettyImages/Imagebank
חוויה טבעית ומשחררת
לא תמיד חייבת הפרידה מהתינוק להיות אירוע טראומטי. ורד פורטלאונה מתל אביב, אמא להראל (3.5) וגלעד (שנה ועשרה חודשים), חוותה את הפרידה הראשונה מבנה כחוויה חיובית, אפילו משחררת.
"הקשר עם התינוק, כשמדובר בילד ראשון, הוא חד-פעמי ונדיר. התקופה שבה ביליתי עם בני הבכור בבית, רק אני והוא, הייתה חוויה חד-פעמית שלא ניתן להשיב. כשהייתי בחודש התשיעי עזבתי את עבודתי. היה לי ברור שאני נשארת בבית לתקופה בלתי מוגבלת. כשהראל נולד, הרגשתי שיש לי את כל הזמן שבעולם, כל החיים לפני, ורציתי לחוות את האימהות בקצב שלי.
הראל היה תינוק מדהים. נהניתי מכל רגע במחיצתו. ביליתי עם קבוצת חברות שהייתה בסטטוס דומה, עם תינוק בבית, נפגשנו עם הילדים ופיתחנו הווי משותף."כשהראל היה בן עשרה חודשים, הריתי שוב. לאחר כארבעה חודשי הריון, כשהראל כבר היה בן שנה וחודשיים, החלטתי כי הגיע הזמן להכניס אותו למסגרת כלשהי. בגיל זה התינוק נהיה פעיל, הייתי פחות סבלנית והיה לי קשה לרדוף אחריו. הגעתי למסקנה שאני צריכה להתפנות למשך כמה שעות ביום. סדר היום עם הראל היה מאוד שגרתי, ובמשך הזמן פשוט הרגשתי שמיציתי אותו".
ההמתנה ללידת בנה השני אף חיזקה אצל ורד את ההרגשה כי הגיע הזמן להיפרד. "כשהריתי שוב, הרעיון להכניס את הילד למסגרת הפך לחוץ יותר, והרגשתי שאני חייבת קצת זמן לעצמי". גם עבור בנה, חשה ורד כי הפרידה הייתה לטובה: "בחרתי עבור הראל מעון טוב. למרות שבספרות ממליצים המומחים בתחום להכניס את הילד למסגרת בהדרגתיות, עם הראל הפרידה הייתה חלקה לחלוטין, כאילו הוא עצמו חיכה לכך.
"עם הבן השני הכל היה הרבה יותר קשה. גלעד היה תובעני יותר, דרש תשומת לב מרובה ובכה ללא הפסקה. הרציפות של ילד אחרי ילד במרווח זמנים כה קצר נתנה את אותותיה. לכן כבר בגיל תשעה חודשים הכנסתי אותו למסגרת מצומצמת, בתדירות של פעמיים בשבוע ל-3 שעות. כיום אני עובדת במשרה מלאה בחברת החשמל, ומתייחסת לחוויית הפרידה מהילד כטבעית, בריאה ומשחררת".