לתפוס את הרגע: הסדנה שתלמד אתכן איך לצלם את הילדים כמו מקצוענית

צילום: עדי הלמן
צילום: עדי הלמן

הצלמת עדי הלמן רוצה שתפסיקו לצלם את הילדים שלכן מיליון תמונות בטלפון שאף אחת לא טובה במיוחד. בסדנת הצילום שלה לאימהות היא חוזרת למצלמה האמיתית ומלמדת איך יוצרים תמונה משפחתית נהדרת ומרגשת, מהסוג שתשרוד לנצח

88 שיתופים | 132 צפיות

 

 

תוך רבע שעה מתחילת סדנת הצילום "לראות את המובן מאליו", בסטודיו המואר של הצלמת עדי הלמן בבני ציון, אנחנו מתחילות לבכות. 11 משתתפות ומנחה אחת, ישובות במעגל ומדברות על עצמנו, על הילדים ועל צילום. ובוכות, כמובן. זה היה הרגע שבו התבהר לכולנו שזאת לא תהיה סדנת צילום רגילה. אל הסדנה התכנסו נשים, אימהות בכל שלבי האימהות שלהן: החל באימהות בהיריון ועד אימהות לטינאייג'רים, כולן חובבות צילום וכולן מבינות, במהלך הסדנה, שהן רוצות לתת לילדים שלהן מתנה, קפסולה של הילדות שלהם. איך עושים את זה? איך מכניסים את המצלמה הענקית לסדר היום? מה רע בעצם בסמארטפון? בשלושה מפגשים אינטנסיבים נלמד לתפעל את המצלמה ברמה הטכנית אבל נבין גם דברים על האימהות שלנו, ביחד ולחוד, ונהפוך לקבוצת חפירות. מהר מאוד הגענו לרמת אינטימיות ושיח על אימהות שבדרך כלל מגיעים אליו רק באמצע הלילה, בקבוצות ייעודיות בפייסבוק, או אחרי הרבה אלכוהול וסערה הורמונלית.

הלמן נתנה לנו כלים להקפיא בצילום את הילדות של הילדים שלנו ולהבין כמה הכול זמני, חד פעמי, רגעי. היא נתנה לנו את הכלים והלגיטימציה להסתכל על הרגעים הכי סתמיים של הילדים שלנו, ולראות בהם את האור, המטאפורי והמעשי. בהנחייתה שמנו להם בפריזר פרוסות מהילדות שלהם. נכון, אפשר לצלם כל רגע בסלולרי ולהעלות לסטורי, אבל הסדנה מציעה בדיוק את ההפך: לעצור, לחשוב, לבנות פריים, ללכוד ולתעד לנצח את הדברים הכי שטותיים של הילדים שלנו. לא להציף את ההארד־דיסק באלפיים תמונות של ילד אוכל קרטיב, אלא בתמונה אחת מושלמת שעליה יוכל להתרפק בעוד 30 שנה. דווקא ההתכווננות עוזרת לצלם תמונה טובה, לטפל בה, לסנן את הגרועות ולהתמקם ביקום נפרד מזה שבו מתרחש הסטורי.

למה לצלם דווקא את הילדים שלנו?
"שם הכול נמצא. אני מרגישה שאנחנו שליחות של הילדוּת של הילדים שלנו, ואם אנחנו לא נספר את סיפור הילדות שלהם, באופן מסוים היא פשוט לא תהיה".

"אנחנו שליחות של הילדוּת של הילדים שלנו" | צילום: עדי הלמן
"אנחנו שליחות של הילדוּת של הילדים שלנו" | צילום: עדי הלמן

 

ילדותי השנייה

הלמן (40) היא אימא לארבעה בנים, נשואה לצלם איל גזיאל. השניים התחילו כצלמי חתונות של החבר'ה עוד כשהיו סטודנטים לצילום בבצלאל, ומהר מאוד למדו שיש להם שפה מיוחדת, לכל אחד בנפרד ולשניהם ביחד, ושלשפה הזאת, הטבעית, הלא מתערבת, יש המון קהל. הלמן המשיכה גם לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב. סרט הגמר שלה, "יהונתן", סרט דוקומנטרי על ילד בן 4 שממש רוצה להיות בת הים הקטנה, זכה בדוקאביב ובפסטיבלים נוספים וממשיך להסתובב בפסטיבלים ובסינמטקים גם עשור אחרי שיצא. בסרט רואים כבר את ההכנה לפריימים הנטורליסטים שמאפיינים את העבודה שלה, בין אם היא מצלמת את בנה התינוק ובין אם היא מצלמת שחקן כדורסל לנייקי.

היום היא צלמת מותגים, בעיקר לייף סטייל, צלמת ילדים, במאית דוקומנטרית, מנחת סדנאות לצלמים מקצועיים ועכשיו גם לצלמים חובבים, ובמקביל עובדת על ספר צילום. עמוד הפייסבוק שלה צבר בשנים האחרונות מאות מעריצות שעוקבות אחרי כל צילום ומנסות לשחזר את הלוקיישן ואת ההעמדה המדויקת של הילדים. הלמן מצלמת את הילדים שלה, המון, אבל גם מצלמת צילומי משפחה חלומיים שבהם היא מתעדת 24 שעות בחיי היום יום של הבית – מהקימה בבוקר, דרך צחצוח השיניים, כאוס ההתארגנות, הפיזור למסגרות והכינוס המשפחתי בהמשך היום. במהלך הסדנה היא גורמת לכולנו להבין: תנו לילדים להוביל את הצילום. תנו לבית לקבוע את התאורה. תנו ליום יום לאפשר לכן לצלם תמונות גדולות.

מה הדבר הראשון שתופס אותך בצילום?
"כשאני מצלמת אני חווה שוב את הילדות, דרך הילדים. יש סצנות שלמות שבהן אני שוכחת שאני מצלמת, נשאבת אל תוך הרגע וחוזרת להיות ילדה. אני נרגשת מהיכולת של המצלמה להכניס לתוך ריבוע אחד סיפור שיש בו הכול. יחסים, בית, ילדות, חיים שלמים".

איך ההרגשה להיכנס לתוך הבית ולחיים של אחרים, ועוד עם מצלמה?
"לפני הכול זה מעניין אותי. הדינמיקה, היחסים, הדמויות, האנרגיה, אני פשוט אוהבת את זה. להיכנס כל פעם לבית אחר, להיות זבוב על הקיר, לראות ולהרגיש אותם בלי שהם שמים לב אלי. מפתיע אותי בכל פעם מחדש איך לכל בית יש סיפור אחר לגמרי. הפריימים הכי טובים מגיעים דווקא מהרגעים הכי קטנים ובנאלים ולא מרגעי השיא".

"כשאני מצלמת אני חווה שוב את הילדות, דרך הילדים" | צילום: עדי הלמן
"כשאני מצלמת אני חווה שוב את הילדות, דרך הילדים" | צילום: עדי הלמן

 

לפני שהתחילה הסדנה הלמן ביקשה מאיתנו לשלוח לה כמה תמונות שאנחנו אוהבות במיוחד. לא קל לבחור תמונות של הילדים שלך: את מעדיפה תמונה שבה הם יפים במיוחד? מצחיקים במיוחד? או כזאת שבה הפריים מדויק? אם הפריים יפה אבל הילד יוצא מכוער – תשמרי את התמונה? האם את צריכה לתת מקום שווה לכל אחד מהילדים? אנחנו יושבות מול הבחירות שלנו ומפענחות את השפה של כל אחת ואחת מאיתנו. מה מעניין אותנו בעצם? מה הבחירות שלנו מעידות עלינו? כמו בעוגיית מזל קיבלתי חמישה קודים: ביחד ולחוד, סיפור, משחק, שכבות והצצה. המילים שנשמעו כמעט אבסטרקטיות במפגש הראשון, הפכו בחודשים שעברו מאז סיום הסדנה לקווים מנחים לצילום. איך יוצרים תמונה טובה? אין בעיה, רק לחבר בין הילדים שלי לבין חמש הקודים שלי. יותר פשוט ממה שזה נשמע.

במפגש השני מפצחת הלמן את היסודות הטכניים של הצילום. מה זה ISO, צמצם וחשיפה. ייאמר לזכותה שהיא הבטיחה מהרגע הראשון שזה יותר פשוט ממה שאנחנו חושבות. במפגש הזה אנחנו גם מצלמות ילדים אמיתיים בביתם ומתפלאות לגלות שאפשר לצלם גם בבית חשוך, בלי פלאשים ובלי להציק, ולהגיע לתוצאות יוצאות דופן.

במפגש השלישי, שמגיע מהר מדי, אנחנו מתכנסות סביב הרעיון של המובן מאליו, מופתעות מכמה ידע צברנו בשעות הספורות של הסדנה. נשים בהיריון שמחות שיש להן ילד חדש להתחיל איתו את כל הצילומים, ואימהות ותיקות ממהרות הביתה לתעד את הילדים שלהן עושים דברים בפעם הראשונה.

"עם כל הכבוד לנייד הוא לא במקום מצלמה" | צילום: עדי הלמן
"עם כל הכבוד לנייד הוא לא במקום מצלמה" | צילום: עדי הלמן

 

מה הכי חשוב לך להעביר בסדנאות?
"שעם כל הכבוד לנייד הוא לא במקום מצלמה. ומצד שני לא צריך להיות צלמים בשביל לצלם באופן שנראה מקצועי וגם לא צריך ללמוד מושגים מפחידים וטכניים בשביל לדעת לשחק עם האור, זה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה לכולם".

איך היית מציעה להתחיל? מה הצעד הראשון שאפשר לעשות?
"לפני הכול, לתת לצילום מקום. מקום אמיתי. להבין שמדובר על יותר מתוצאה, מתמונה שהנצחנו כדי שנזכור מה היה. הצילום מלמד אותנו לעצור. להיות. להתבונן ובעצם לחוות".  

שלושה רגעים פוטוגניים

הפעם הראשונה – צלמו משהו שהילדים למדו לעשות לאחרונה: לצחצח שיניים, להסתרק, לגזור. תתקרבו ותראו מקרוב את התחושה ואת הבעות הפנים שמספרות את כל הסיפור ומבטאות את ההתרגשות של הפעם הראשונה.

שקט – כשפתאום יש שקט בבית זה הזמן לקחת את המצלמה ולתפוס  רגע של שקט: קוראים ספר, אוכלים ארטיק, צופים בטלוויזיה, משחקים בטלפון או סתם בוהים. צלמו דרך הדלת, החלון או לצד הווילון.

חפצים – הם הולכים איתנו שנים: במגירות, על המדפים ובין החריצים של הספה. החפצים הקטנים הם חלק מאיתנו ומהילדות שלנו. אספו חלק מהם וסדרו על נייר לבן. צלמו לפני שנתרום, נזרוק או נגדל.

"אם אנחנו לא נספר את סיפור הילדות שלהם, באופן מסוים היא פשוט לא תהיה" | צילום: עדי הלמן
"אם אנחנו לא נספר את סיפור הילדות שלהם, באופן מסוים היא פשוט לא תהיה" | צילום: עדי הלמן