עוד אחד ודי!

אומרים שהכי קל למצוא סיבות "למה לא", אבל תמר אלפיה מצאה סיבות "למה כן". עם שני ילדים ועייפות כרונית מי צריך את כל הבלאגן הזה של ילד שלישי?! תקראו את הכתבה ותגלו ש(כנראה) אתן

88 שיתופים | 132 צפיות

את אמא לשניים, התרגלתם כבר לדינמיקה המשפחתית, אז רגע – האם כדאי להביא ילד שלישי? אספנו את כל הסיבות בעד להיכנס שוב להריון ולהביא ילד נוסף למשפחה.

1. ההריון האחרון שלנו

אנחנו אוהבות להיות בהריון. לא שנודה בכך חלילה, כי לא נעים להגיד שזה כיף להיות בהריון. נעים יותר להתלונן על הבחילות וחוסר השינה, והגב, אוי הגב. אבל זה גם כיף להיות בהריון. התחושה הפנימית החזקה שפה, בדיוק פה, נמצא לו טבור העולם שלנו. התחושה שמשהו נפלא קורה. התחושה של החיבור החזק לילד שעוד לא החזקנו בידיים, אבל אנחנו מחזיקות אותו בכל רגע בגוף ובלב ובנשמה. הזוהר ההריוני שמנצח את המייק אפ הטוב ביותר. החזרה עשר שנים אחורה בהרגשה, כי אנו שוב בהריון, שוב מגדלות חיים חדשים, יוצרות עולם.

2. התינוק האחרון שלנו

קיראו נא את המילים שוב. אחרון. זהו. לא יהיו עוד תינוקות. איך אתן מרגישות עם זה? אז זהו, שבדיוק ככה. ההבנה שאנו אוטוטו לא נוכל להיכנס להריון, גם אם נרצה, מעוררת אי אילו שדים ביולוגיים מרבצם. זוהי תחנה בדרך שאנו נזכור, הדרך שלנו מהאמא הצעירה והיפה שהיינו ועד לסבתא שעוד נהיה. עוד נקודה בזמן שחורטת לנו בלב את ההבנה שהכל עובר, בר חלוף, ושום דבר לא ישוב להיות כשהיה. בדיוק אז – כשהילד הראשון דוהר לו לקראת גיל הטיפש עשרה האיום, ואנו מכלות זמננו בריצות בין ועדי הורים, תלבושות בית ספר ודאגה לילד שהתחיל לצאת לבד – הריון נוסף הוא הדרך שלנו להחזיק עוד רגע בשלב שחלף ועבר: הריח הראשוני של תינוקות (בניגוד לריח של חדר המתבגרים שלנו, בעיקר כשהחלון סגור בלילה), המתיקות הבלתי נגמרת (בניגוד למריבות של המתבגרים שלנו, בכל שעות היום), ההזדקקות הגלויה ומכמירת הלב (גם הגדולים מזדקקים, אך הם מסתירים את זה יופי מתחת למסווה של ציניות ומרמור). לא פלא שאנחנו רוצות עוד פעם. עוד אחד ודי!

3. ההנקה האחרונה שלנו

כי אנחנו מכורות להרגשה הכי מדהימה בעולם, של סימביוזה גוף בגוף, לב בלב. כי אנחנו לא יכולות להאמין שזה לא יקרה עוד פעם. כי אנחנו אוהבות את הגוף הקטן הזה, עם הקפלים המצחיקים, ואנחנו לא יכולות להאמין שהתינוק הבא יהיה כבר נכד. כי אנחנו רוצות להרגיש את התחושה המיטיבה הזאת של אמא אדמה, מה שנשאר אחרי שכל הקשיים נשכחים, אחרי שהדחקנו את הקושי להיניק, את קפיצות הגדילה שבהן נדמה כאילו הם יונקים ברצף שלושה ימים בלי לנשום, את הקושי לייצר חלב כל הזמן, את העייפות, את הצימאון, את התחושה הקשה של התפצלות, כשהתינוק יונק והילדים הגדולים רוצים אותנו איתם. כי אנחנו רוצות לחזור למקום הכי בסיסי באימהות, של הנתינה והמגע, המקום שאותו מכירות כל האמהות המיניקות בעולם, גם אם הן לא אנושיות. אימהות פשוטה, פרימיטיבית, ללא סיבוכים, ללא כעסים, ללא ויכוחים וללא רגשות אשם. פשוט להיות אמא, פשוט להיניק.

4. להישאר צעירה

לא יודעת מה איתכן, אבל אני, באיזשהו מקום, האמנתי ללא סיבה שתמיד אהיה אמא לילדים קטנים. עולם המושגים האימהי שלי מתוכנת על ברירת מחדל של הנקות, צעדים ראשונים ולילות ללא שינה במקביל לצמיחת כל שן. עולם המושגים שאליו נקלעתי בשנים האחרונות עדיין מוזר לי: ועדי הורים, מורות, תעודות מחצית וחוג שחייה. בעודי מדשדשת בשוליו, רץ מגיע לו עולם חדש: גוזיות וחזיות, חבר ראשון, מסיבה עם ריקודים. ללכת לקניון לבד ולהתקשר מהסלולרי (סלולרי!) שנבוא לאסוף הביתה. אני כבר רואה מה צפוי לי אוטוטו: בת מיצווש ותיכון, חברים שסוגרים איתם את הדלת וצו גיוס ראשון. עוד תינוק, עוד ילד אחד ודי, ואני חוזרת חזרה במנהרת הזמן להיות אמא בת 20 פלוס, שכל דאגות העולם עדיין לא התרסקו על ראשה. עוד תינוק, עוד קצת מימי התום, ואחר כך נתפנה לבחור מגמה בתיכון.

5. משפחה גדולה

כי אם היינו מתחילות מוקדם, כמו שהאמהות שלנו התחילו, היינו יכולות להחליט ללדת לאורך 20 שנה, ולא לאורך עשור. אז אולי היינו מספיקות להקדיש זמן לכל ילד, ולגדל במקביל רביעייה או חמישייה. במשפחות גדולות יש סוג אחר של אנרגיה. הרבה רעש, הרבה כוח, הרבה פיזיות של ילדות: ערימת נעליים זרוקה בכניסה, המון זוגות אופניים, ביקורים תכופים בסופר ותמיד ילד תורן נזקק למשהו, שמוציא אותנו למירוץ כדי להשיגו. החיים במשפחה גדולה הם סוג של חדר מבצעים, מלאי מרץ ואדרנלין. חוץ מזה, ברגע שהילד השלישי שלכם מגיח לאוויר העולם, אתם מתחילים לשמוע בכל שבוע את המשפט הידוע, ששולחן צריך ארבע רגליים.

6. להיות מוכלות

אימהות היא מירוץ בלתי פוסק להכלה המושלמת. כל מי שמגדל ילד, וכל מי שמגדל ילד סוער ורגיש, יודע שהחלק הקשה ביותר אולי בהורות שלו הוא הצורך להכיל את הסערות הפנימיות והחיצוניות של כל ילד וילד. מצד אחד, זה קשה, במיוחד אם נולדת לא מכילה מטבעך, כי לא כולנו אמא אדמה, ולחלקנו גם אין סבלנות אינסופית. מצד שני, לומדים בתנועה. עם הזמן לומדים להכיל ולהרגיע, מתכוננים מראש לחלקים הקשים של היום (שעת חזרה מבית הספר, למשל, היא שעה מועדת לפורענות), וכל הזמן מכילים, ומחזיקים, ונושמים עמוק. והנה הריון. תשעה חודשים שבהם את היא מוקד הסערה. תקופה שבה את יכולה לנוח ולהתכוונן קצת לעצמך (את יכולה תמיד, אבל את לא מניחה לעצמך) תקופה שבה את מתרכזת פנימה, ולא החוצה. כאילו אמרת "פוס" מהיומיום. פוס לתשעה חודשים, כמובן, ואחר כך יש לך עוד פה בוכה אחד להרגיע.

7. כי אנחנו צריכות שיצטרכו אותנו

שנים אנחנו מחכות לחופש: לחופש לישון בלי שיעירו אותנו, לחופש לצאת מהבית בלי ילדים ותיקים, לחופש הבחירה מחדש. ואז זה מגיע. יום אחד אנחנו קולטות שאפשר לעמוד בדלת ולצעוק: "ילדים, יצאתי!". אפשר לנמנם בצהריים, הילדים כבר יודעים להסתדר לבד. אפשר להשתחרר. ואז כמובן שאנחנו לא רוצות. או שלפחות חלק בנו לא רוצה את זה. אנחנו רוצות את הקשר הבלתי אמצעי, רוצות את ההזדקקות ואת הצורך שלהם בנו. צריכות להרגיש עוד קצת שאנחנו מסובבות את היקום הקטן המשפחתי. מי מאיתנו שמתגברת על הצורך, עוברת להשקיע בעצמה – לימודים או פוש לקריירה. ויש מי שעוד פעם אחת מתחילה את מסלול מסיבות הגן מחדש. עוד ילד, עוד כמה שנים של מרכז היקום, ודי.

8. כי אין לי למה לחזור

כשילדתי את בתי הבכורה והחלטתי, בספונטניות של רגע, לוותר על שנת לימודים כדי להיות איתה בבית, חברה דואגת עשתה לי שיחת ניעור. "את חושבת שמישהו יחכה לך בשוק העבודה כשתחליטי להפסיק לשבת בבית?", היא שאלה אותי. למרות שהייתי ועודני שלמה עם ההחלטה, השאלה הזאת מלווה אותי עד היום. לא מחכים לנו בשוק העבודה. לא בגיל 30, ובוודאי שלא בגיל 40 או 50. אבל חלקנו לומדות להסתגל, ליצור לעצמנו את השוק שלנו, השוק האימהי שכולל בתוכו את היכולות החדשות שגילינו בעצמנו. הרבה פעמים אנחנו עובדות מהבית, מג'נגלות בין עבודה בתשלום לעבודה ללא תשלום כספי (כתבה זאת נכתבת במקביל לאפיית עוגה לכיתה א' 2. הניצוץ בעיני הבן שלי כשאני מגיעה עם העוגה לכיתה הוא תשלום ראוי שהולך ישר ללב). לא כולן מצליחות לחבר לעצמן את העולמות, לא כולן מצליחות לחזור לשוק החיצוני. ואם אנו בבית, והבית מלא בציוד ילדים מהרצפה עד הגג, ילד נוסף הוא חלום שאפשר להגשים, והוא תלוי רק בנו.

9. לדחות את ההחלטה

עשינו צבא, למדנו מקצוע, התחלנו לעבוד. הקמנו משפחה. היה קל יותר להקים משפחה מאשר להקים קריירה. דחינו את ההחלטה מה באמת נעשה כשנהיה גדולות לשנים שבהן הילדים יגדלו. והנה הילדים גדלו, ואנחנו עדיין לא רוצות לקחת החלטה. אנחנו חוששות. חלקנו לא יודעות באמת מהו הייעוד שלהן. חלקנו מרגישות לא בשלות מספיק למירוץ העכברים שבחוץ. אז עוד ילד, עוד כמה שנים של סביב הילד החדש. עוד ועד ועוד גן ועוד כמה שנים שבהן אנחנו יכולות להצדיק, לפחות בפני הסביבה אם לא באמת בפני עצמנו, את העובדה שאנחנו דוחות עוד קצת את ההחלטה מה לעשות בחיים. גם לעשות ילדים זו עשייה.

בשורה התחתונה, לאחר כל הסיבות הרציונליות והחברתיות, תכנון המשפחה והנדנודים של החמות – אנחנו רוצות להיכנס להריון כי… כי אנחנו פשוט רוצות.

  • קראו על ההבדלים שבין גידול הילד הראשון לגידול שניים ושלושה ילדים