צרות כפולות
קשה להציב גבולות לשני פעוטות המגבים זה את זה
בצמד המילים "כוח של שניים" טמונות משמעויות שונות עבור הורים לתאומים. כוחם להתיש, כוחם להמציא ולאלתר, כוחם להצחיק וכוחם לחבור יחד ולהוות קואליציה.
אחת הבעיות שמטרידות ביותר הורים בכלל והורים לתאומים בפרט היא הסמכות. לתאומים יש כוח בהיותם יחידה המורכבת משניים והרבה יותר קל להם לא להיענות לסמכות הורית מאשר לילד יחיד. שאיפתו של כל ילד היא לרכוש עד כמה שיותר את אהדת הוריו. הוא רוצה לספק אותם כדי שיגיבו באופן חיובי לביצועיו ויתנו לו חיזוקים. גם תאומים רוצים באהדת ההורים, וחשובה להם מאוד תמיכתם וקבלת חיזוקים מהם. אולם ילד יחידאי שננזף על ידי הוריו על מעשה או התנהגות לא נאותים צריך להתמודד עם תחושות העלבון בעצמו. תאום שננזף – נעלב גם הוא, אלא שיש לו נחמה קרובה זמינה ומיידית, המוצעת מצד אחיו התאום. העצבות חולפת מהר, ועמו הלקח שיכול היה להילמד. לכן, סמכות של הורים לתאומים "נשברת" לעתים קרובות יותר, ועל כן הקניית המשמעת הופכת למאבק.
הצבת גבולות לשניים, שבוחנים את ההורים מכל הצדדים, בו זמנית, אבל לכאורה נדרשת עבורם התייחסות זהה – זו משימה שדורשת תכנון, אסטרטגיה והרבה כוח נפשי להתמדה ואיפוק. מקור הקושי בהקניית משמעת מצוי כבר בחודשי הינקות הראשונים. הורים לתאומים מתקשים בהצבת גבולות ראשונים כגון הקניית הרגלי שינה. השניים לרוב לא נרדמים יחד, אלא להיפך, מעירים זה את זה בבכיים. הורים המנסים להרדים כל תאום בנפרד מגיעים לפתרונות שונים, כגון: אחד ישן במיטה והשני בעגלה, או בחדר ההורים או בכל מקום אחר שיש בו שקט ויכולת שינה. כך התאומים חשים שלשינה אין גבולות והיא יכולה להתבצע בכל מקום. כמובן שאין בכוונתי לומר כי אין מקום לפתרונות אלו, אולם כדאי שאלו יהיו זמניים, כגון בעת מחלה של אחד מהם או קושי מיוחד בהירדמות, אך שלא יהפכו לדרך קבע. עדיף להרגיע את השניים במיטתם, להרגיל אותם לשינה במקומם, ולא לבלבל אותם עם מקומות שינה אחרים.
הצבת גבולות היא משימה מתמשכת (לרוב היא זוכה לשם "מאבק") של הגנה על הילדים מפני סכנות, מניעת הרס ושמירה על התנהגות התאומים בגבולות הנורמות החברתיות המקובלות. ילדים זקוקים לגבולות כדי להרגיש ביטחון בעצמם ובעולם שבו הם חיים, וכן לחוש ביטחון עם התנהגותם והרגשתם שלעתים היא בלתי ניתנת לשליטה.
אילוסטרציה: PHOTOS ASAP
הצורך בביטחון פיזי הוא ברור. לשם כך אנו מרחיקים מילדינו חפצים מסוכנים, תרופות וחומרי ניקוי, אוחזים בידם ברחוב וכו'. אולם ביטחון רגשי הוא דבר קשה יותר לתפיסה ולרוב גם קשה לספקו. ילדים בגיל הילדות המוקדמת (15-36 חודשים) נמצאים בשלב גילוי העולם ועסוקים בחקירה ובעשייה בלתי נלאות. הם חשים עצמם כבעלי יכולת בלתי נדלית לשלוט ולעשות בעולם ככל העולה על רוחם (תחושת אומניפוטנציה). מבחינה רגשית, הם נמצאים בשיא חוויית העצמאות והם חווים את רגשות השמחה ושביעות הרצון מגילוי היכולות החדשות בעוצמה גבוהה. אולם באותה עוצמה נחווים גם הרגשות השליליים עקב אכזבות ותסכולים ומופיעים בצורת כעס והתפרצויות זעם, בכי ו/או צעקות. הילדים עצמם מפוחדים מעוצמת הרגשות ולכן הם זקוקים למבוגרים שיציבו להם גבולות באשר לצורות הבעה ואופן התגובה כשהרגשות השליליים מציפים אותם (כשכועסים לא שוברים חפצים, אבל ניתן לחבוט או לנשוך בכרית). זאת כדי למנוע פגיעה בעצמם, בתאום השני או בילדים אחרים.
בניית עולם בטוח ככל האפשר, פיזית ורגשית, עבור הילדים היא משימה ברורה המוטלת על כל הורה. ילדים מקבלים את תחושת הביטחון שלהם מהוריהם. אם ההורים בונים עבור הילדים עולם בטוח בדרך מכילה והגנתית, יכולים הילדים לבנות את תחושת הביטחון והבטיחות של עצמם.
המשימה של הקניית הביטחון נקראת גם מאבק, משום שמשימה הגנתית כרוכה בסמכות, כוח ושליטה, ואילו מצד הילדים היא נתקלת בחומת עצמאות קשה. הרי מטרת ההורים אינה להבקיע את הביצורים ולגדוע את ניצני העצמאות החשובים לבניית חיים עצמאיים של כל ילד (שכן אחרת יהפוך תלותי), אלא ללמד אותם גבולות, ולכך נדרש שביל הזהב, הקשה כל כך להשגה, כמו בכל תחום.
מה עושים? סמכות ללא חשש. זו חובתנו כהורים עבור שלומם הפיזי והנפשי של ילדינו, אך אין לבלבל סמכות עם תוקפנות וענישה. במסגרת סמכות זו יש להבהיר ולקבוע מספר מוגדר וסביר של גבולות ברורים, ולצדם היתרים. אי אפשר להפוך את עולמו של הילד לאיסורים ואת חייו לסדרת חינוך צבאית. מחקרים הוכיחו כי ילדים גדלים טוב יותר כאשר מוצבים בפניהם גבולות. אלו מאפשרים להם איזון בין שליטה עצמית ("ציות" לחוקים) מצד אחד, לבין יוזמה, יצירתיות ואחריות מצד שני.
חשוב להציב גבולות בהתאם לגיל. קודם כל בתחומים הנוגעים לבטיחות הפיזית, אולם תוך הבנה והכרה שמה שהילד עושה בשלב מסוים תואם את השלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא. לדוגמה, כאשר ילד רוצה לקפוץ משידת הטיפולים, על ההורים להבין את הצורך שלו בירידה עצמאית ממנה, אולם עליהם להוריד את הילד בזרועותיהם למרות מחאותיו. זו התנהגות טבעית ונורמלית של הילד, אבל אי אפשר לתת לה להתבצע כרצונו.
התאמה לגיל משמעה גם התאמה ליכולת השכלית והשפתית של הילד. תאומים בני 16 חודש מבינים את משמעות המילה "לא", אבל חסרה להם עדיין השליטה העצמית כדי לעצור בעד עצמם מלמשוך את המנורה מהשולחן או מלהטביע את השלט רחוק באמבטיה. הרצון העז לגלות אם המנורה נשברת או אם השלט רחוק יכול "לשוט", רב מדי מכדי לשלוט בו.
לסיכום, חשוב להיות עקביים וחזקים בעמידה על הגבולות. וכן, חשוב לזכור שהכללים אמורים להיות מנת חלקם של כל בני המשפחה, ולא רק של הקטנים, שכן אחרת קשה להפנימם.