קופצים לאילת

למה חופשה משפחתית היא הדבר הכי מתיש שיש, וגם הכי מהנה? תמר אלפיה בחופשה משפחתית, בלי אף מילה על ים, קניון או ריף הדולפינים, אבל עם הרבה קיטורים נוסח פולניה

88 שיתופים | 132 צפיות

במעט החופשות המשפחתיות שאתרע גורלי לדגום באילת, הגעתי למסקנה שאנו זקוקים לחופשה שלאחר חופשה. כלומר, חופש עם הילדים זה נהדר, אבל אחריו צריך לנוח. את המשפט הזה, למשל, כתבתי בעמל רב על שפת הבריכה, בזמן שהלל דחף לי לעיניים חבילת דוקים שבה זכה בתחרות שחייה ודרש ממני לפתוח אותה, בעודה מטפטפת מעל המחשב.

יש לילדים שלי איזה ריפלקס שגורם להם להיצמד אלי ככנימות עלים לשיח, ברגע שבו הם רואים את המחשב הקטן והמסכן שלי נפתח. כי כן, אנחנו באילת יומיים וחצי וכבר יש לי כמה הרהורים אנתרופולוגיים עמוקים על חופשות משפחתיות באילת.

מיד גם אזכר בהם, לאחר שאסיים להציל את הצ'יפס שכמעט נפל למים, ולנחם את הלל שהאגודל שלו כואב, ולשכנע את יואב שבריכה זה יותר כיף מטלוויזיה, ולהסביר לנעמה שלמרות שהיא בואכה גיל ההתבגרות, היא אמורה לחלוק איתנו סוויטה משפחתית ולא לקבל לעצמה אחת פרטית, עם ג'קוזי. ולא, אין לנו כסף לחמישה כוכבים, מותק, זה רק ארבעה, אבל העיקר שכולנו יחד, לא?

אז זהו, שלא. גיל ההתבגרות מכה במחוזותינו בעוצמה של הוריקן טרופי בפלורידה. אתמול היא עשתה ראסטה וביקשה עגיל באף. באף! היא גם ניסתה לחמוק לחדר האוכל בלעדינו, אנחנו מביישים אותה קצת כי לאף אחד מאיתנו אין היקף מותניים של 60 ס"מ או עיניים כחולות, וזה כידוע כרטיס כניסה חשוב ומהותי לאנשים הנכונים, שהם אף פעם לא אנחנו.

חופשה באילת היא קפסולה סגורה ומהודקת של יחסי המשפחה שלנו. מה שנראה באינטרנט כמו סוויטה, מתגלה כדירת חדר וחצי קומפקטית מאוד, והתור למקלחת מעולם לא נראה ארוך יותר.

אבא רוצה רק להתפדלע על הספה מול הטלוויזיה, אני רוצה כל דבר שיש בו טבע או חנויות (אז מה אם זה סותר, אני חיה עם הסתירה הזאת יופי), הילדה רוצה כל דבר שאנחנו לא רוצים, והבנים רוצים כל מה שיש. הם רק יגמרו לראות פאוור ריינג'יירס ומיד הם באים.

נשים, גברים ומזגן

סליחה שאני מתעלמת מהים ומהדולפינים ומהדגים ומהקניון, הם כולם בלבי, אבל מוקד החופשה האמיתי היה הוויכוח על המזגן. אם פעם הייתי כאחד הגברים, מעדיפה קור ארקטי נושב על פני טמפרטורה הגיונית וידידותית לסביבה, הרי שהיום הזיקנה השיגה אותי ואני מצטמררת כאחת האנורקטיות ברדת הצינה מתחת ל-25 מעלות. הוא רוצה 16. אחזור שנית: 16.

אני מצליחה ללחוץ שלושה צפצופים ל-19 לפני שהוא מתחיל לזעוק מרה. אנחנו מתפשרים על 16 וחלון פתוח. שעתיים מאוחר יותר ומישהו הושיב לי קוביית עופרת בין הצוואר לחזה, אזור שרק סבתא שלי הכירה וידעה איך קוראים לו.

כל נשימה כואבת, אני יכולה לצייר בטוש איפה נמצאות לי הסמפונות, ואני גם מגלה לבושתי שאני מדברת על זה בקול רם. מפולניות יציל רק המוות, והוא הרבה יותר קרוב ממה שתכננתי בזכות דלקת הסימפונות שאהוב לבי סידר לי.

ארוכה הדרך הביתה

לא בגלל הברונכיט, מילה שאף פעם לא חשבתי שאומר ובטח לא שאכתוב, אלא בגלל הילדים. שעה לאחר היציאה ואני שוקלת ברצינות לעזוב את הרכב ולחזור הביתה ברגל.

בחיים הם לא רבו ככה, בחיים לא הייתי קרובה יותר לומר את המשפט הכי נוראי והכי פולני שאמא יכולה לומר – שהמריבות ביניהם עושות אותי חולה; בחיים לא עשיתי מה שעשיתי בנסיעה הזאת – ישבתי מרצוני מאחורה פשוט כדי לעשות הפרדת כוחות.

הגענו הביתה כל כך תשושים ששכחנו שהיה חופש. הכביסות גמרו את מעט החופש שעוד זרם לנו במערכת. הן כמו קנס, הכביסות האלה. היית בחופש? נהנית? נחת? לא בישלת? לא כיבסת? אז הנה לך, שמונה מכונות ברצף! הכל ביחד עם ריבית, ותתביישי לך!

אבל אני לא מתביישת, וכן נהנית, וכבר רוצה את החופשה הבאה. מצדי, שתהיה באוהל, שם אין מזגן. מצדי, שיריבו כל הדרך הלוך וכל הדרך חזור, ובאמצע גם. אלה בדיוק הזמנים שהם יזכרו תמיד. הזמנים הכי יפים. זמנים של משפחה.