הגברים חולמים על רילוקיישן, הנשים משלמות את המחיר

צילום מסך מהסרט "אבודים בטוקיו"
צילום מסך מהסרט "אבודים בטוקיו"

הפסיכולוגית ד"ר אורטל סלובודין חושפת בספרה את המחיר הכבד שמשלמות הנשים שעוזבות לחו"ל בעקבות בני הזוג

88 שיתופים | 132 צפיות

כולם מדברים על רילוקיישן. הם חולמים לעזוב, עומדים לעזוב או רק מתעניינים בפייסבוק איך לעזוב, או שהם בכלל מסרבים לעזוב, אבל השכן שלהם בדיוק עשה את זה. העולם הוא כפר קטן ונגיש, ישראל היא מעצמת הייטק ויש תזוזה מתמדת החוצה, בין אם לשם הגירה ללא תאריך תפוגה או לרילוקיישן שמוגדר למספר שנים. מעל לכל אלה מרחף נתון מובהק אך כמעט שקוף: מתברר שמתוך כלל האנשים שעושים רילוקיישן לצורכי עבודה, 80 אחוז הם גברים ורק 20 אחוז הן נשים. זהו נתון עולמי שהיווה את הבסיס למחקרה של ד"ר אורטל סלובודין (41), שמתפרסם כעת בספר "נוסעות סמויות" בהוצאת רסלינג ומטרתו להפנות זרקור על הזווית המגדרית של הרילוקיישן. גורם נוסף שהביא את סלובודין לחקור את השלכותיו של הרילוקיישן על נשים, הגיע מהבית. בהיותה ברילוקיישן עם בעלה, סלובודין שמה לב שהנשים שסביבה הן כמוה, "נלוות" לקריירה של הבעל, לא הסיבה לנסיעה ועל המחיר שהן משלמות – כמעט לא מדברים.

"לפני שנתיים חזרתי משהות של ארבע שנים בהולנד, אליה נסענו בשביל הפוסט דוקטורט של בעלי", משחזרת סלובודין, פסיכולוגית קלינית ומרצה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון. בתקופה שקדמה למעבר לימדה סלובודין במכללת רופין ועבדה עם מטופלים בקליניקה שלה ולדבריה, הכול נעצר בהולנד, וזה קורה לא רק אצלה. "פגשתי המון נשים כמוני, משכילות ומעניינות, היו להן קריירה וזהות מקצועית ברורה, אבל ברגע שהייתה הצעה לעבור לחו"ל הן עזבו הכול ונסעו בעקבות בן הזוג. כך נהגתי גם אני. לקראת סוף השהות בהולנד התחלתי לעבוד על הספר שמדבר על הנקודה הזו בדיוק".

סיפורה האישי של סלובודין מתכתב עם הספר שלה, פרק אחר פרק. אפילו ההחלטה להתחיל לכתוב דווקא לקראת סיום השהות בהולנד ולא במשך ארבע שנות השהייה שם, תואמת את התיאוריה שהציגה לפיה הזמן הפנוי שעליו פנטזו 14 הנחקרות שלה לא באמת נוצל להתפתחות אישית אלא בעיקר לסידורים ולחצים. "להרבה נשים יש פנטזיה על כך שאם הן יעברו לחיות במקום אחר בעקבות העבודה של בן הזוג, תהיה להן לגיטימציה לרוגע ולפנאי. אלה נשים שחיות בארץ במרוץ מטורף של קריירה ויש להן רגשות אשם כרוניים על זה. הפנטזיה שלהן היא להשתחרר מהחובות האלה ללא רגשות אשמה אבל בפועל המצב מעודד דווקא תחושות של אובדן זהות ושעמום קשה. הן לא יותר פנויות ממה שהן היו בישראל כי החיים שלהן מתמלאים בהמון ארגונים שצריך לעשות. אני, למשל, הגעתי להולנד עם שני ילדים קטנים, והבת השלישית שלי נולדה שם. הייתי עסוקה עם הבית, מצאתי את עצמי ימים ארוכים לבד עם הילדים, מה שלפעמים מרגיש אפילו בודד יותר. בסופו של דבר התחלתי לפרסם מאמרים והיום יש לי קריירה אקדמית בזכות הרילוקיישן הזה, אבל לא היה קל".

ד"ר אורטל סלובודין | צילום: אוניברסיטת בן גוריון
ד"ר אורטל סלובודין | צילום: אוניברסיטת בן גוריון

>> ואיזה ספרים אירוטיים יחממו אותך בימים הקרים

כשאת אומרת לא

"נוסעות סמויות" מתמקד במידה רבה ברגע ההחלטה לעבור. אותה החלטה משותפת לכאורה של בני הזוג נעשית בתנאים לא אופטימליים, כך גילתה סלובודין. "הנשים שראיינתי סיפרו שהן אמרו 'כן' לרילוקיישן באופן אוטומטי, והבנתי כך שדרגות החופש מצומצמות, שהן מרגישות שאין להן לגיטימציה לסרב. זה קשור לתפקידי מגדר. ברוב המשפחות הקריירה של הגבר נתפסת יותר חשובה, גם אם זה לא נכון כלכלית. הוא לא יכול לוותר על הקריירה שלו, בעוד שהאישה כן. חלק מהנשים הרגישו שאם יסרבו לרילוקיישן זה יאיים על שלמות הנישואין ואילו לאחרות היה חוזה לא רשמי שנשען על ההסכמה הזו. הן אמרו שעוד כשהתחילו לצאת עם בן הזוג שלהן, הסכימו לעשות רילוקיישן, זה חלק מהחוזה שהן הרגישו שלא יהיה הוגן להפר".

הן לא צודקות? הסכמים לא צריך לקיים?
"אני לא אומרת שלא. אני כיבדתי את החוזה שהיה ביני לבין בן הזוג שלי בנושא, אבל אני מנסה להסתכל על זה גם בראייה ביקורתית. האם החוזה יכול להישאר אותו הדבר אחרי שנולדים ילדים ולאישה יש קריירה? הנשים שראיינתי לא הרשו לעצמן לדמיין את האפשרות להגיד 'לא'. קבלת החלטות נכונה צריכה להתרחש אחרי התבוננות. מזווית קלינית, התחושה היא שנשים היו בתרדמת רגשית, שהן עשו נתק רגשי כדי לעשות את הצעד וכשאת מתנתקת את מאבדת דברים – את היכולת לתכנן, להיפרד, להיות עצובה ולכעוס. את מאבדת את היכולת הקוגניטיבית לחשוב על המשמעות של מה שאת עושה. נחקרת אחת שלי, רופאה, הייתה כל כך עסוקה במעבר שרק כשהגיעה למקום החדש גילתה מה היא צריכה כדי לעבוד במקצוע שלה בחו"ל. זה דרש המון כסף, אישורים וזמן המתנה ממושך. הופתעתי מההפתעה שלה".

יש גם אופציות אחרות שאפשר לשקול, כפי שמוצע בספר, למשל, ויתור על רילוקיישן או מחשבה על מודל אלטרנטיבי לחיי משפחה וזוגיות שבו הגבר נוסע לעבוד בחו"ל במשך השבוע וחוזר לארץ לסוף שבוע. "כשזה עלה אצלנו בעלי אמר שהוא מעדיף לא לנסוע בכלל, זה היה לו קשה מדי", משחזרת סלובודין, "אבל יש כאלה שזה עובד להם. אני לא אומרת מה יותר טוב אבל צריך לחשוב על כל האופציות לעומק. רילוקיישן זו לא חוויה ולא טיול, יש לכך השלכות מרחיקות לכת על כל המשפחה. צריך לשאול גם מה יקרה תעסוקתית לאישה כשהמשפחה תחזור לארץ, האם היא תוכל לחזור לקריירה שלה".

אז לא רק שהקריירה של האישה נעצרת בעקבות הרילוקיישן, מגלה סלובודין בספרה, אלא שגם ברמה המשפחתית הקשיים מתעצמים. הזוגיות ניצבת בפני אתגרים חדשים, הילדים מתמודדים עם לא מעט אתגרים משל עצמם והבדידות מועצמת לעיתים בשל הריחוק מהמשפחה המורחבת, עניין שהוא מאוד חשוב למשפחות הישראליות. סלובודין חוזרת למעמד ההחלטה ומגלה כי כל אלה לא מקבלים מספיק משקל בעת קבלתה.

"נורא סקרן אותי איך שיקולים ששייכים לזירה הביתית נחשבים פחות לגיטימיים מאשר אלה שבאים מהספירה המקצועית. היו נשים שהרגישו שהן לא רוצות לעבור כי הן קשורות למשפחה, אוהבות יציבות, לא אוהבות מעברים, קשורות לאימא שלהן, אבל כל הסיבות האלה נחוו על ידן כפחד ותלותיות. כאילו זה משהו שצריך להתגבר עליו. החברה לא נותנת לכך לגיטימציה. לעומת זאת כל מה שקשור לתנועה קדימה ולכך שצריך להתפתח ולגדול – נחשב נכון, ואני שואלת את עצמי, למה?".

כריכת הספר "נוסעות סמויות"
כריכת הספר "נוסעות סמויות"

 

לגברים יותר קשה

במקביל לקושי של האישה ברילוקיישן של בן זוגה, מצביעה סלובודין בספרה על מיעוט נשים שיוזמות מהלך של רילוקיישן בעצמן, בשביל הקריירה שלהן. אחת הסיבות לכך היא שמלכתחילה נשים הן בעלות אופק תעסוקתי צר יותר, מציעה סלובודין בספר, אך לדבריה גם אלה שרילוקיישן רלוונטי עבורן לא ממהרות לעשות זאת. "מחקרים מראים שאם אישה יוזמת רילוקיישן היא בדרך כלל פנומן, משהו מיוחד ויוצא דופן, גם מקצועית וגם ברמת האישיות. אני עצמי למשל לא חושבת שארצה לנסוע לפוסט דוקטורט בעוד כמה שנים".

למה?
"אני מכירה את המורכבות והיא מרתיעה אותי. אישה שיוזמת רילוקיישן לוקחת הכול על הכתפיים שלה, היא יודעת שהיא עדיין תהיה אחראית לצד הארגוני והתפעולי של המשפחה, לרווחה של כל בני הבית, והיא חושבת על הבעל ושיהיה לו קשה בלי עבודה. הרבה נשים שראיינתי לספר אמרו שאם המצב היה הפוך, המעבר לא היה מתרחש כי בעלן לא היה יכול להתמודד עם המצב החדש כפי שהן מתמודדות".

הגברים עד כדי כך מוגבלים?
"המורכבות רבה מאוד בשבילם. לגברים יותר קשה להשאר בלי עבודה,  לוותר על הקריירה או להיות בספרה הביתית. הם נענשים על זה חברתית יותר מאישה, מרגישים שכולם מסתכלים עליהם אחרת. מערכות התמיכה שבנויות לבנות זוג בחו"ל מורכבות רק מנשים, אז גם שם הם פחות מוצאים את עצמם ומרגישים מודרים. כל הסיטואציה מורכבת".‎

תהיה ההחלטה אשר תהיה, סלובודין מכירה בספר בעובדה שעצם העלאת ההצעה לריילוקיישן על השולחן, מייצרת מתח מיידי שחייבים להתמודד איתו. "אחת הנחקרות אמרה שמיד נוצרת תחושת אובדן. אם מחליטים לנסוע, מאבדים את כל מה שיש כאן ואם מחליטים להישאר מאבדים את האפשרות להתקדם בחוץ. זו מערכת של לחצים ולכן חשוב לקבל את ההחלטה בעיניים פקוחות. כמובן שיש גם זוגות שהחליטו לא לנסוע, אבל איתם לא דיברתי. המחקר הוא מוטה מהבחינה הזו, וזה אולי יהיה הנושא של הספר הבא שלי. אני מניחה שלא כל הזוגות שורדים את ההחלטה שלא לעשות רילוקיישן".